בקיצור: היקום הסוריאליסטי שאליו התעוררנו ב־7 באוקטובר, הוא תוצאה מובהקת של אינספור כשלים שמפניהם התרענו. ההתגייסות האזרחית המרשימה מאז ועד היום, מוכיחה שעוד יש לנו תקומה. ברגע שהמלחמה הזו תסתיים, תתחיל מלאכת התיקון ואסור לנו למצמץ: מגיע לנו יותר. למען הגיבורות והגיבורים שהקריבו את חייהם, ולמען אלה שנלחמו ונלחמים כדי שיהיה כאן טוב יותר את ענר שפירא הכרתי מעט עד ל־7 באוקטובר, עת קרסו חיינו לתוך יקום מקביל, מסויט, שהנפש אינה מסוגלת להכיל. בחודשים שחלפו מאז ולא הותירו זכר ליקום שקדם להם, למדתי כל פרט שיכולתי על אודותיו: הוא למד בבית הספר התיכון שבו למדתי אני, הימלפרב בירושלים; שנינו אהדנו את אותה קבוצת כדורגל, הפועל ירושלים, שהיא הרבה יותר מרק קבוצת כדורגל; שנינו חלמנו להיות מוזיקאים, וחלקנו גם את אהבת הנצח לעיר המטורפת שבה גדלנו.
בשונה ממני, ענר היה גיבור מהסוג שיככב בסיפורים ובסרטים. אלה שהופכים לחלק בלתי נפרד מחומר הלימודים. אלה שמקבלים ערימה של אותות גבורה וצל״שים. כמו יהודה קן־דרור, שהתנדב במלחמת סיני לנהוג בג׳יפ פתוח כדי למשוך את אש האויב ולאפשר לחבריו לזהות את מקור הירי. כמו סימן־טוב גנה, שהמשיך להילחם גם לאחר שנפגע קשה בשתי רגליו במלחמת העצמאות. כמו איתן נאוה, שנותר חשוף לאש האויב בקרב על גבעת התחמושת במלחמת ששת הימים.
בפתח המיגונית הקטנה והדחוסה ניצב ענר גאה ובטוח, בזמן שכולם סביבו מפוחדים ושפופים. הרגיע, הבטיח שישמור עליהם. הבטיח – ופעל. רימון יד אחר רימון יד הוא זרק החוצה בחזרה על המחבלים הפחדנים, בגבורה שאיני מסוגל אפילו לדמיין, עד שנכנע והקריב את חייו, על מנת להציל את חייהם של אחרים שספק אם הכיר.
את רועי עידן הכרתי מהעבודה המשותפת בקבוצת ״ידיעות אחרונות״. צלם בחסד, אוהב אדם וטבע, איש שיחה ואיש עבודה, ובעיקר אבא שהקריב את חייו על מנת להציל את חיי ילדיו בקיבוץ כפר עזה, אחרי שאשתו סמדר נרצחה. במשך כמעט חודשיים, לא יכולתי ללכת לישון מבלי לדמיין את בתו הקטנה אביגיל בשבי החמאס. ילדה קטנה בתוך תופת בלתי נתפסת. מה היא עברה שם, עד ששוחררה באחת מפעימות העסקה עם חמאס?
את רימון קירשט איני מכיר כלל, אבל היד שהניחה בסרטון התעמולה של חמאס על שותפתה לשבי דניאל אלוני; העמידה הזקופה שלה; המבט מלא הבוז לחמאסניק ולעובדת של הצלב האדום; והסיפור על כך שסירבה להשתחרר בלי בן זוגה מלווים אותי מאז שחרורה. כמה אומץ, כמה גבורה. איזו זקיפות קומה.
או הסבתות הקיבוצניקיות הקשוחות, ובהן יפה אדר עם החיוך שלא מש מפיה – לא כשנחטפה ולא כאשר שוחררה. לרגע לא נתנה לשוביה, תתי־האדם, את תחושת הניצחון. היא וחברותיה בנו כאן את המדינה וכוננו אותה. יישבו את הקיבוצים בגבולות ולא עזבו גם אחרי שמדינת ישראל הפקירה אותן.
כאשר אני חושב על כל אחת ואחד מהם, אני יודע שננצח גם את המערכה הזו. אבל לא פחות מכך, אני יודע שגם לאחריה נמשיך להילחם – כי מגיע להם יותר ומגיע לנו יותר. מגיעה לנו מדינה דמוקרטית־ליברלית משגשגת. מגיעה לנו רווחה. מגיע לנו חינוך טוב יותר לילדים. מגיע לנו לחיות בשלווה, ולא רק על החרב. מגיעה לנו ממשלה תפקודית, שפועלת למען אזרחיה ולא נגדם.
אם אביגיל עידן לא תגדל ותתבגר ותתעצב במדינה כזו – נכשלנו. כולנו.
*****
המלחמה הנוראית הזו, לא פחות משהיא חשפה את הכשלים הנוראיים ואת דרך הניהול הקלוקלת של מדינת ישראל בשנים האחרונות – ואלוהים, ספק אם יש דרך רעה יותר לנהל מדינה, כל מדינה, בכל זמן שתבחרו בהיסטוריה ובכל נקודה על פני הגלובוס – חשפה גם את הפער העצום בין מה שקורה למעלה, במשרדים החלולים בקריית הממשלה, לבין מה שקורה ברחוב.
ספק אם הייתה עוד דוגמה כזו בהיסטוריה, לעם נפלא כל כך שאין לו מדינה. כלומר, לפחות לא במובן המתפקד. ומתוך הכאב הנוראי שאי אפשר לשאת, מתוך נהרות הדם והדמעות שנשפכו כאן מאז ה־7 באוקטובר, מתוך הזעם העצום שמאיים להתפקע מהגוף ולקרוע את הלב ממקומו – נולדה ההתגייסות האזרחית המרשימה ביותר מאז מלחמת העצמאות.
המפגינים המושמצים, האחים לנשק שממשלת ישראל הפעילה נגדם את כל הכלים שברשותה ושפכה עליהם רעל – הקימו חמ״לים, הסתערו, התנדבו למילואים ולחילוץ לכודים, ואחר כך גייסו מיליוני שקלים למילואימניקים ועוד אין סוף תרומות למפונים מהדרום ומהצפון.
או הגנרל שהפך לשק חבטות – של הימין וגם של חלקים בשמאל, מצד אחד כי אמר את מה שהתברר כאמת לאמיתה על התהליכים המתרחשים במדינת ישראל, ומצד שני כי הוא לא נחמד – וקם בבוקר ופשוט נכנס לאזור לחימה על מנת להציל חיים של אזרחים שהוא לא מכיר.
או עשרות אלפי אזרחים שהלכו לקטוף ירקות ופירות, ואחרים שבחרו לרכוש את התוצרת של חקלאי עוטף עזה – גם כשלא היו זקוקים לה, רק על מנת לעזור לחקלאים לעמוד על הרגליים.
והמוזיקאים שעוברים מהלוויה להלוויה, לתת כבוד אחרון לנופלים; או לשמח חיילים לפני שהם נכנסים לקרבות שאין לדעת איך יצאו מהם. או הספורטאים שעברו ממלון למלון להצטלם עם ילדים ולספק להם קצת רגעי אסקפיזם.
כמעט כל תושבי ישראל הבינו ב־7 באוקטובר שהם חלק ממשהו גדול יותר, והתעלו לגודל השעה. יהודים ומוסלמים ודרוזים ונוצרים, חילונים ודתיים וחרדים. אל מול ממשלה שיסוד קיומה הוא פילוג בלתי פוסק, החברה הישראלית הוכיחה שהיא לא משחקת את המשחק הזה. שהיא מסרבת להיכנע לדרישות התפקיד שהגדירו לה המסיתים והמפלגים, והיא בוחרת בחיים.
כולנו, כל מי שלוקח חלק בעשייה האזרחית וגם אלה שמוחם נשטף עד כי הם בוחרים לקלל משפחות של חטופים או משפחות שכולות, או לנסות לשרוף אותם חיים באוהל המחאה – ראויים ליותר. ראויים למדינה שלא תאכל את יושביה אלא תאכיל אותם. שבה לא ישא גוי אל גוי חרב, שלא ילמדו עוד מלחמה – במיוחד לא מלחמת אחים.
היא ראויה לממשלה שתהפוך את החרבות לאתים ואת החניתות למזמרות.
צילום: AP | Ohad Zwigenberg
*****
רבות עוד ידובר על הדרך שהובילה אותנו לקריסה אל היקום המקביל ב־7 באוקטובר. דרך שנטוותה ביד אמן. למען האמת, כבר בגיליון הקודם כתבנו – על השחיתות וההשחתה, על המינויים הלא ראויים, על הפגיעה בשומרי הסף. כתבנו על הקריסה, ולא יכולנו אפילו לדמיין עד לאן יכולים הדברים להגיע.
חשוב כמובן להבין את הסיבות, להפנים את הנסיבות. לחקור ולחפור במה שקרה כאן בשנים האחרונות, שהפך את הקרקע פורייה כל כך למתקפה הברברית של חמאס; ועכורה וקשה לכל פעילות ממשלתית מאז האסון, מה שהצריך את ההתגייסות האזרחית המרשימה, מתוך הבנה שאין לנו על מי לסמוך אלא על עצמנו.
חשוב להבין, כדי שניתן יהיה לתקן את הכשלים ולבנות כאן חברה טובה יותר עבור יושבי הארץ כולם. יש מקום לכעס, כמובן, ויש מקום לענישה – אך רק לצורך תיקון והרתעה, מפני שנקמה אינה תוכנית עבודה ומלבד יצירת מעגלים של איבה, אין בה דבר.
הביביזם שהביא אותנו לעברי פי פחת, תופעה בזויה ומסוכנת שכל כולה מושתתת על פילוג וסכסכנות בלתי פוסקת, על סחרירים ומניפולציות, על מתקפות נגד הציבור – צריך להגיע לסיומו. לא מתוך תאוות נקם, אלא מתוך ראייה והבנה מפוקחת שהדבר הזה כמעט הביא לחיסולה של מדינת ישראל.
גם בלי להיות נביא, ברור שיידרש מאבק. ממשלה שהכריזה מלחמה על אזרחיה לא תלך מעצמה. תאוות השררה ואהבת הכיסא הן דבק חזק, וסביר שיידרש ניתוח על מנת להפריד בין הישבנים המדושנים של הפחדנים – אלה שמטנפים על ראש הממשלה בחדרי חדרים ומהללים אותו אל מול המצלמות – לבין כיסאות העור המרופדים.
שלושת החודשים האחרונים הוכיחו שהמשימה הזו קטנה עלינו. הניתוח יבוצע בהצלחה, החולה ישרוד וכולנו נתגייס למשימה הבאה, זו של אחרי המלחמה: לתפור את הקרעים. לאסוף מחדש את החלקים שהתפזרו לכל עבר. לנקות את העורקים מהסתימות הרבות. לאחות את הלב הפצוע.
לא נסתפק בהישרדות וגם לא בנחמה. כי מגיע לכולנו יותר.
לאזרחי ישראל מגיעה מדינה שמשנה את סדר העדיפויות.
מדינה שמבינה שמערכת החינוך היא לא כלי לאינדוקטרינציה, לצורך יצירת מאגר מצביעים עתידי עבור השר הנוכחי – כל שר נוכחי – ומפלגתו. וגם לא מערכת לייצור חיילים נאמנים, גופות פוטנציאליות לעתיד. היא העתיד שלנו, והמורים והמורות ותוכני הלימוד – הם הדרך היחידה להבטיח עתיד טוב יותר.
מדינה שמפנימה שפערים חברתיים הם אסון שמוביל בהכרח בסופו של דבר להתפוררות פנימית, לשיסוי ולמאבקים בלתי פוסקים בין קבוצות, ושבכוחנו לצמצם את הפערים הללו ולאפשר לכל ילדה וילד מכל מקום בארץ נקודת פתיחה טובה יותר. מבחינה מוסרית וערכית, וחשוב לא פחות כלכלית וחברתית.
מדינה שיודעת שגזענות ואפליה הם סרטן, שגורם לנו לבנות בינינו חומות ולהסתגר, להימנע מלהכיר את כל מי ששונה מאיתנו. סרטן שקל כל כך להפיץ ולגרום לו לשכפל את עצמו מתא לתא, עד שהוא הורס את הגוף כולו ולא מותיר ממנו דבר.
מדינה שכל אזרחיה מקבלים את זכויות האדם הבסיסיות – הזכות לחיים, הזכות לביטחון אישי, חופש המחשבה והדעה, חופש המצפון, חופש הדת והחופש מדת, חופש התנועה, חופש העיסוק, חופש הביטוי, זכות הקניין, הזכות לשוויון בפני החוק, הזכות לפרטיות. וגם את הזכות לחינוך, לבריאות, לדיור. הזכות לקיום בכבוד.
גם כאן, לא רק מפני שזה הדבר המוסרי והערכי – וזה בהחלט הדבר המוסרי והערכי, על פי כל קריטריון אנושי – אלא כי זו הדרך שלנו לחזור להיות חברת מופת, וזו גם הדרך של כל אחד מאיתנו להבטיח שבעתיד זכויותיו שלו לא ייפגעו. אגואיזם בשירות המוסר, אם תרצו.
*****
אי שם, חודשיים לאחר תחילת המלחמה, חזר תמיר הרשקוביץ לבית הוריו נח ומעיינה שנרצחו בקיבוץ בארי. אל מול החנוכייה שנרותיה הפיצו אור גדול, וכשברקע רועמים התותחים וכלי הטיס משמיעים זמזום בלתי פוסק, הוא הישיר מבט, זקף את צווארו, ושר בקול מרטיט לב את המילים שכתב שאול טשרניחובסקי לשיר ״אני מאמין״ בעיר אודסה בשנת 1892:
שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת,
זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָׂח.
שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,
כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.
כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְרוֹר שׁוֹאֶפֶת,
לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל־פָּז,
כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם,
גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז.
רוּחוֹ יַשְׁלִיךְ כַּבְלֵי־הֶבֶל,
יְרוֹמְמֶנּוּ בָּמֳתֵי־עָל;
לֹא בָרָעָב יָמוּת עֹבֵד,
דְּרוֹר – לַנֶּפֶשׁ, פַּת – לַדָּל.
שַׂחֲקִי כִּי גַם בְּרֵעוּת אַאֲמִין,
אַאֲמִין, כִּי עוֹד אֶמְצָא לֵב,
לֵב תִּקְוֹתַי גַּם תִּקְוֹתָיו,
יָחוּשׁ אֹשֶׁר, יָבִין כְּאֵב.
אַאֲמִינָה גַּם בֶּעָתִיד,
אַף אִם יִרְחַק זֶה הַיוֹם,
אַךְ בֹּא יָבֹא – יִשְׂאוּ שָׁלוֹם
אָז וּבְרָכָה לְאֹם מִלְאֹם.
יָשׁוּב יִפְרַח אָז גַּם עַמִּי,
וּבָאָרֶץ יָקוּם דּוֹר,
בַּרְזֶל־כְּבָלָיו יוּסַר מֶנּוּ,
עַיִן־בְּעַיִן יִרְאֶה אוֹר.
יִחְיֶה, יֶאֱהַב, יִפְעַל, יָעַשׂ,
דּוֹר בָּאָרֶץ אָמְנָם חָי,
לֹא בֶעָתִיד – בַּשָּׁמַיִם,
חַיֵּי־רוּחַ לוֹ אֵין דָּי.
אָז שִׁיר חָדָשׁ יָשִׁיר מְשׁוֹרֵר,
לְיֹפִי וְנִשְׂגָּב לִבּוֹ עֵר;
לוֹ, לַצָּעִיר, מֵעַל קִבְרִי
פְּרָחִים יִלְקְטוּ לַזֵּר.
השיר היפהפה הזה, שרק מתוך טעות וכנראה חרדות של מנהיגי המדינה בראשיתה לא הפך להמנון הלאומי, מכיל בתוכו באופן מדויק את מדינת ישראל כפי שהייתה אמורה להיות. או, אם תרצו, את מדינת ישראל כפי שהיא צריכה להיות ביום שאחרי המלחמה.
יש בו תקווה אוטופית, כמעט תמימה; אמונה באדם באשר הוא אדם; דאגה לחלשים בחברה והבנה שאסור להפקיר אותם; אחווה בין העמים; וציונות רעיונית ומעשית. שחקי, כי גם ברעות אאמין, כותב טשרניחובסקי.
בשלושת החודשים האחרונים ראינו את הרעות הזאת: בדמות ההמונים שיצאו להתנדב בכל מקום, או תרמו מכיסם לכל מי שרק ביקש; תושבי כל הערים שיצאו לקבל את פניהם של החטופים ששוחררו, או נעמדו בצידי הדרכים עם דגלים כדי לחלוק כבוד אחרון לגיבורים שנפלו; תושבי הנגב הבדואים שהצילו חיים של יהודים; תושבי הדרום היהודים שהתגייסו לסייע לבדואים בנגב ועוד ועוד.
רעות שכזאת לעולם לא תיתן את ליבנו לשכוח.
