בקיצור: יותר מ־130 אזרחים ערבים נרצחו בישראל רק בשנה האחרונה, מצטרפים לעוד מאות ששילמו בחייהם בשנים האחרונות, על אוזלת היד של משטרת ישראל וממשלות ישראל בטיפול בפשיעה, בעבריינות ובנשק בחברה הערבית. שלוש אימהות לשלושה חללים, מספרות על ילדיהן שאינם, על ההתמודדות עם הסביבה ועל חוסר הצדק.
״בכל בית יש נרצח״
מונה ח'ליל מחיפה, בנה ח׳ליל (28) נרצח בשנת 2020
״לח׳ליל היו חיים שקטים, הוא עבד בשוק הירקות בחיפה בלילה, ואת זמנו הפנוי הקדיש לסוס שלו, שמאוד אהב לטפל בו ולטייל איתו. הייתה לו גם גינה בבית שהוא אהב לשבת בה לבד או עם החברים.
"אחרי שהוא חזר מהעבודה, הוא התחיל לקבל המון שיחות, עד שהרוצחים הצליחו להוציא אותו מהבית, ומתברר שהיה מדובר ב׳כיפה אדומה׳. אלה היו אנשים שהסתבכו עם קרובי המשפחה שלנו, והוא היה הקורבן של הסכסוך.
״בהתחלה, הודיעו לי שמדובר בתאונה. יצאתי מיד מהבית, בלי חיג׳אב, בפיג׳מה. הבנות שלי רצו אחריי, הביאו לי משהו לשים על השיער. ליד הזירה ראיתי אנשים, עמדתי באמצע הכביש מבוהלת, עד שהשכן אמר שלקחו אותו לבית החולים.
"בית החולים היה מלא באנשים כולל משטרה, הגעתי לשם אחרונה וכשנכנסתי למיון, ראיתי את החבר שלו כולו דם, אמר לי להירגע. בשנייה שהודיעו לנו, נתנו לי זריקת הרגעה והבת שלי קיבלה אירוע מוחי, ונשארה חודש בבית החולים.
"אף על פי שיש תיעוד, בחרו להתעלם ממנו בגלל הקשרים של הרוצח ומשפחתו למדינה. אחד מאלה שהיו שותפים לרצח נכנס לכלא על אחזקת נשק לשלוש שנים. הרוצח עצמו עזב את חיפה.
"מאז שזה קרה דיברנו עם המון גורמים – חברי כנסת, משטרה, לא מזמן עם נשיא המדינה, אבל כלום לא השתנה. ארגנתי גם מצעד מחיפה לירושלים ואנשים הצטרפו אליי בדרך. אני משתתפת בהפגנות וקוראת לשינוי, ומפגינה לבד או עם עוד אימהות ומשפחות שכולות, ואני אמשיך להילחם אפילו על כיסא גלגלים. המון אנשים מזהירים אותי שאני צריכה להירגע, שיהרגו אותי, אבל אני לא מפחדת.
"בהתחלה היה לאנשים קשה לשמוע אותי. חשבו שאני מגזימה, במאבק שלי על נושא האלימות. היום הכול השתנה. אנשים רוצים לתמוך, לשתף פעולה ולהיאבק יחד איתי, מכיוון שבכל בית יש נרצח. כולנו מפוחדים ומודאגים.
"מצבי הבריאותי לא טוב. שילמתי מחיר כבד. קיבלתי אירוע מוחי, יש לי סכרת ובעיית לחץ דם, עוד מעט מתחילה דיאליזה. מצבי הנפשי השתפר בזכות כדורי ההרגעה שאני מקבלת. רק החודש הפסקתי ללכת באופן קבוע לבית הקברות, בגלל הקושי, ואני מתחילה לצאת מהבית גם לדברים שלא קשורים לבן שלי. הייתי מאוד רוצה לקבל טיפול פסיכולוגי, אבל בקושי יש לי כסף לתרופות״.
״הרגעים האחרונים שלנו יחד״
נסרין עיסא מכפר קאסם. בנה אחמד (18) נדקר ונדרס למוות לפני שנתיים
״אחמד מאוד אהב לצייר. אחרי שסיים בית ספר, למד קורס ספּרות בחולון והתחיל לעבוד. היה לו חשוב להצליח לבנות את עצמו, עד כדי כך שכמה ימים לפני שנרצח, הוא החליט לא לנסוע לחו״ל עם חברים, כדי לשמור כסף לעסק שלו.
״זה קרה ביום שבת, אחרי שאחמד ואני הלכנו לקנות כמה דברים שחסרים לעסק שלו. כשסיימנו, הורדתי אותו ליד הבית והמשכתי עם אחיותיי לבית חולים, לבקר את אמא שלי. כשהגענו לשם, התברר שאחמד התקשר כשדקרו ודרסו אותו, כמה שניות לפני שהתמוטט, אבל לא עניתי.
"אני זוכרת את הרגע הזה, כשפתחו את דלת האמבולנס וזיהיתי אותו באמצעות המכנסיים והנעליים שקנה בשביל החג. הרגשתי כאב בלב. חיכינו כמה שעות בבית החולים, עד שהודיעו לי שהוא לא בחיים.
"ברגע הזה, כל מי שהיה שם כולל אבא שלו, נכנסו להלם והתחילו לצעוק ואני פשוט נכנסתי לחדר, חיבקתי ונישקתי אותו, יצאתי, התיישבתי על כיסא ונזכרתי בכל הרגעים האחרונים שלנו ביחד.
"מאז אני חיה בפחד, במיוחד כשהילדים שלי בחוץ. הפסקתי ללכת לחתונות או סתם לצאת ולבקר אנשים, קשה לי. אני נזכרת באחמד כל הזמן. לא מזמן מצאתי ציורים שצייר ואת המבחנים שלו מבית ספר. לפני כמה ימים ראיתי שני צעירים מתווכחים ואחד תוקף את השני. הייתי באוטו, עצרתי באמצע הכביש, התחלתי לרעוד, שִחזרתי מה קרה לבן שלי. אמרתי לעצמי, ככה הרגו את הבן שלי ואף אחד לא עזר לו?
"במקרה שלו, הוגשו כתבי אישום נגד שני צעירים, ורק לפני שבועיים קבע בית המשפט שמי שתכנן את זה והיכה אותו על הראש, יקבל שש שנות מאסר כי 'לא התכוון לרצוח'. זה שדקר אותו קיבל 20 שנות מאסר.
"בבית המשפט ראיתי לראשונה את תיעוד הרצח של הבן שלי. לא הייתי מוכנה לזה בכלל, לא יכולתי לאכול כמה ימים. בבית המשפט היו גם בני המשפחה של הנאשמים, שאחת מהן הציעה שנעשה סולחה תמורת תשלום. סירבנו, כמובן".
״ידעתי שמשהו רע קרה״
ריתא אבו אלטיף מרהט. בנה רמדאן נורה למוות בשנת 2021
"רמדאן גדל במשפחה שמצבה הכלכלי לא טוב וסבל מבעיות רפואיות, אבל תמיד אמר לי שהוא רוצה לעזור לנו לקנות בית ולפרנס את המשפחה כמה שיוכל, להוציא אותנו מהמציאות הקשה שלנו. היו לו המון חלומות, והמשפחה הייתה מאוד חשובה לו.
"באחד מימי הרמדאן, הוא התקשר אליי מהדרך לסבתא שלו, שמאוד אהבה אותו, כאילו היה בנה. בסביבות עשר בלילה אמא שלי התקשרה, עדכנה שהיא נותנת לו ממתקים. בערך בשתיים בלילה היא התקשרה שוב, וידעתי שמשהו רע קרה. היא אמרה לי תוך כדי בכי וצעקות שירו בו. כשהגעתי לבית החולים, היו כמה צירופי מקרים שרמזו שמצבו בסדר אבל כשנכנסתי לחדר הרופא אמר לנו שהוא נפטר.
"הסיפור הזה קרה בגלל סכסוך בין המשפחה שלנו למשפחה אחרת, אף על פי שהבית שלנו היה מנותק מהבעיות האלה. אפילו לא היה לי מושג על מה הסכסוך. רמדאן נרצח פשוט כי הוא עבר באזור. המשטרה חקרה את האירוע, אמרו לנו שיעדכנו, אך עד היום לא התקשרו ולא עדכנו.
"קשה להיות אמא שכולה. מצד אחד מזהים אותי ככזו, ומצד שני בכל פעם שאני מדברת עליו, אנשים שאני מכירה מבקשים ממני לא לדבר כי לא נוח להם לשמוע, כי זה מפחיד אותם, כי ׳אלוהים יודע מה עשה׳. אבל זה הבן שלי, שהכרתם ואהבתם. קשה לקבל מבטים כאלה ותגובות שמאשימות את הבן שלי שלא הקשיב לאזהרות הרוצחים.
"הרצח השפיע מאוד על הבריאות הנפשית שלי ושל בעלי. את כל הכאב אספתי פנימה, ויש גם את הרגעים האלה שהילדים הקטנים שלי שואלים שאלות על רמדאן, ואני לא מצליחה למצוא תשובות. רק לפני חודשיים התחלתי לקלוט שהוא באמת נרצח, והבנתי שחשוב לשתף ולבכות.
"הדאגה האינסופית היא עדיין חלק מהיום־יום שלי. למשל, לפני שבוע הבן שלי יצא בערב כדי לקנות קולה. הוא איחר קצת, 17 דקות שנדמו לי כמו שעות. כשחזר הביתה כל כך התרגשתי.
