fbpx

המבחן המדיני של נתניהו // מאת שרה ליבוביץ-דר

האם רה"מ הוא באמת אלוף ביחסי חוץ, או שהציון האמיתי שלו בתחום נמוך בהרבה?

0

מצד אחד, ההשקעות גדלות, ארה"ב נותנת מתנות, יש תיאום חשוב מול רוסיה, והמזרח הרחוק ואפריקה התקרבו; מהצד השני, איבדנו את הדמוקרטים בארה"ב, העולם נגדנו בנושאים רבים, ישנן מתיחויות רבות, וקרדיט נלקח בכוח על תשתית שהתהוותה בממשלות קודמות. האם רה"מ הוא באמת אלוף ביחסי חוץ, או שהציון האמיתי שלו בתחום נמוך בהרבה?

עמנואל מקרון היה הראשון. שבוע לפני שהגיע לפורום השואה העולמי בירושלים הודיע ארמון האליזה שנשיא צרפת ייפגש בישראל עם בנימין נתניהו, אבל גם עם בני גנץ. בעקבותיו הלכו יו"ר בית הנבחרים האמריקאי ננסי פלוסי, עם משלחת של חברי קונגרס, נשיא רומניה קלאוס יוהניס, סגן הנשיא האמריקאי מייק פנס, ונשיא קפריסין, ניקוס אנאסטאסיאדס. כן, אותו אנאסטאסיאדס שרק שבועיים לפני כן חתם ביחד עם ראש ממשלת יוון, קיריאקוס מיצוטקיס ועם נתניהו על הסכם גז משולש, שהוצג כהישג מדיני גדול של נתניהו. פתאום הוא מגלה שיש כאן בעל בית אחר בפוטנציה.

חלק מראשי המדינות, המלכים והנשיאים שהגיעו לפורום השואה, בחרו לפגוש את אבו מאזן אבל דילגו על פגישה עם נתניהו. הנסיך צ'רלס, למשל, הגיע לירושלים היישר מהפורום הכלכלי בדאבוס, נפגש עם רובי ריבלין ועם אבו מאזן, אבל לא הראה את קצה אפו המלכותי בבית בבלפור, למרות שזהו הביקור הרשמי הראשון שלו בישראל. אחרים, כמו פוטין ומקרון, שעטו גם לרמאללה ולבית לחם, למורת רוחה של ישראל.

נתניהו, מר מדינאות, האיש שלא מחמיץ הזדמנות לנופף בכל פגישה עם ראש מדינה זר כאילו הייתה פסגה יחידה בדורה, שב ומסביר שבלעדיו מדיניות החוץ הישראלית תתנפץ לרסיסים. טוען כי רבים ממנהיגי העולם הם חבריו הקרובים. אבל הוא גילה שהשטיח הולך ונשמט לו מתחת לידיים. חברים או לא חברים, די למנהיגי העולם להריח שינוי פוטנציאלי, והם רוכבים עליו בחדווה. לך תבנה יחסים עם כאלה "חברים". או כפי שהיטיב לנסח זאת דונלד טראמפ, לכאורה על פי המסופר לנו חברו הקרוב של נתניהו: 'הקשר שלנו הוא עם ישראל'. כלומר, המתנות הן לא עבור נתניהו.

'תכנית המאה' של האחרון דווקא הייתה מתנה גדולה עבור מנהיג הליכוד, אבל בבית הלבן התעקשו לפגוש שם גם את גנץ. יו"ר כחול לבן פילס נתיבים משלו לוושינגטון – וליהפך. ג'ראד קושנר, חתנו ויועצו של טראמפ, משוחח תכופות עם גנץ. אבי ברקוביץ', שליחו למזרח התיכון, הגיע לירושלים ימים ספורים אחרי ההתנקשות בקאסם סולימאני ונפגש עם נתניהו – ועם גנץ. הממשל בוושינגטון ממש לא שומר אמונים לראש הממשלה המכהן.

בחזרה לפורום השואה. נתניהו ניסה להפוך את הלימון ללימונצ'לו. האירוע נוזם על ידי האוליגרך משה קנטור, נשיא הקונגרס היהודי האירופי, תחת חסות וארגון בית הנשיא, יד ושם ומשרד החוץ. רובי ריבלין לקח בעלות על האירוע לפני שמישהו יחטוף לו את הקרדיט ("עשרות מנהיגים מרחבי העולם נענו להזמנתי"), אבל נתניהו היה נחוש לזכות בדקות התהילה שלו. שליחיו לתקשורת היללו את המאורע כהצלחה שלו לפני הכל, ללא שום קשר למציאות (יובל שטייניץ: "כינוס כזה כמו פורום השואה לא היה אפשרי לפני עידן נתניהו"). אירוע השקת קמפיין הליכוד עבר מתל אביב לירושלים, כמה שיותר קרוב לראשי המדינות שהחלו לזרום לישראל. המתקפות על מערכת המשפט שינו כיוון אל הצגתו של נתניהו כמי שמקורב למנהיגי העולם. עזבו את כתבי האישום הקטנוניים, פה יש לכם עסק עם מי שמדבר עם ולדימיר פוטין ועם טראמפ באותה תדירות שבה אתם תקועים בפקקים. איפה שאתם רואים פוטו־אופ, נתניהו רואה חברות אמת.

סיסמאות או מעצמה מדינית?

11 שנים שנתניהו מסתובב בבירות העולם, הופך את מדיניות החוץ לנדבך מרכזי של שלטונו. ב־2013 הוצאנו קרוב לעשרים מיליון שקלים על נסיעותיו בעולם. חמש שנים אחר כך הסכום קפץ פי חמישה, כולל תוספות חריגות שקיבלו את אישורה של ועדת הכספים בכנסת. בחודשים האחרונים, מאז שוויתר על תפקיד שר החוץ, כמות הנסיעות פחתה. בעבר שבר שיאים, ממוצע של שתי מדינות בחודש אחד. עמוד הפייסבוק שלו ממחיש את ההידלדלות. אמנם בראשו ניצב קולאז' של לחיצות ידיים עם מיטב המנהיגים העולמיים, אבל חודש דצמבר, עם פריימריז בליכוד, נראה כמו יומן של אסיר ציון. נסיעה לפורטוגל, פגישה עם מייק פומפאו בירושלים, שיחה בטלפון עם פוטין, נשיא קפריסין וראש ממשלת יוון. איפה זה ואיפה פברואר־מארס 2017 עם נסיעות ללונדון, וושינגטון, סינגפור, אוסטרליה, רוסיה וסין.

בעשור וקצת לשלטונו הרצוף, ראינו הרבה ביקורים ומבקרים, והרבה דמויות שהתחלפו. שני נשיאים אמריקאים, ארבעה ראשי ממשלה בריטים, שלושה נשיאים צרפתים, שני נשיאים סינים. 13 מנהיגים, מחציתם שמרנים רפובליקנים. וזאת מבלי להזכיר עשרות רבות של ראשי מדינות אירופיים, אפריקאים ודרום אמריקאים. חלקם שנויים במחלוקת בלשון המעטה כמו פול קגמה מרואנדה, רודריגו דוטרטה מהפיליפינים, ויקטור אורבן ההונגרי, ז'איר בולסונארו הברזילאי.

חלקם שמרו על קשרים נאותים עם ישראל הגם שהרבה פחות התלהבו ממר מדינאות. וגם להיפך. היו מקרים של "אש לוהטת" לכאורה ביחסים עם נתניהו, וברגעי אמת תקעו לישראל סכין בגב. מדינות אפריקה קיבלו בחום את ראש ממשלת ישראל, פרסמו בחדווה את תמונות השטיחים האדומים שפרסו לכבוד ראש ממשלת ישראל – ובה בעת המשיכו להצביע נגד ישראל באו"ם. במקרה הטוב נעדרו או נמנעו. או הצרפתים. אלה אירחו את נתניהו ואת הגברת עם טונות של שיק פריזאי, ומאחורי הגב כינו אותו שקרן. או לה לה.

"ביחסי חוץ אין מושג שנקרא חברים טובים", אומר ל'ליברל' דורי גולד, שעבד לצדו של נתניהו שנים ארוכות. היה יועצו המדיני, מנכ"ל משרד החוץ תחתיו וגם השגריר באו"ם. "מנהיגים לא אוכלים חומוס ביחד. היחסים עובדים על נקודות של הסכמה. נתניהו יודע למצוא אותן. אין תחליף לראש ממשלה רהוט שמגיע להבנה עם ראש מדינה זר, עם כל הכבוד לשגרירים ולסמנכ"לים וכל מי שמנהל את יחסי החוץ. לנתניהו יש כושר שכנוע והבנה של הנושאים החשובים באמת. זה לא רק נאומים והופעות בטלוויזיה, אלא היכולת לשכנע מדינאים אחרים לגבי מה שחשוב לנו ולהם. עם זה הגענו להישגים שלא ידועים לציבור. אצלי הוא עבר את המבחן".

"יש לנתניהו הישגים מדיניים של ממש," אומר אפרים הלוי, בעבר דיפלומט וראש המוסד, "העברת השגרירות האמריקאית לירושלים, ההכרה האמריקאית בריבונות הישראלית על רמת הגולן, אבל גם לראשי ממשלה אחרים היו הישגים גדולים".

עוזי ארד, שהיה יועצו המדיני של נתניהו וראש המועצה לביטחון לאומי, מנתח את הפאסון מול המציאות: "נתניהו מפוצץ עם סיסמאות שישראל היא מעצמה. בפועל זה לא נכון. במבחן העיקרי שלו איראן קרובה יותר לגרעין כעת מכפי שהייתה כשהוא נכנס לתפקיד. משימתו ההיסטורית כשלה. הוא שפך הרבה אנרגיות, התקוטט עם כל העולם, אבל לא הצליח לעצור את איראן באף דרך. העובדה שנתניהו תרם לביטול האמריקאי של ההסכם עם איראן, עלולה להתגלות כמשגה הכי חמור שלו ביחסי החוץ. אם ההסכם היה נשאר בתוקף, איראן הייתה תחת מגבלות לתקופה של עשר שנים. בהעדר הסכם איראן משוחררת מהמגבלות ונמצאת במרחק של כשנתיים מיכולת ייצור פצצה גרעינית. שלא לדבר על כך שהיא נמצאת בסוריה, עיראק ותימן. דבר דומה קורה עם החמאס וחזבאללה, שהתעצמו בתקופת נתניהו עד כדי כך שהרמטכ"ל מדבר על סכנה של מהלומות כבדות לעורף.

"ההר הוליד עכבר בתחומים נוספים של מדיניות חוץ. הפגישה עם הסולטן קאבוס מעומאן לא הייתה דבר חדש. יצחק רבין נפגש כבר עם אותו סולטן. מעמדנו באירופה בירידה מתמדת. המצב עם ארה"ב אינו הישג אישי של נתניהו אלא מקרי, הודות לנשיא טראמפ. אבל גם שם ההישגים לא מרשימים. חלקם הזיקו לנו יותר מאשר הועילו".

נתניהו וטראמפ //  Photo by Alex Wong/Getty Images IL

נתניהו וטראמפ // Photo by Alex Wong/Getty Images IL

ארצות הברית

זמן קצר אחרי שהתברר שנתניהו לא הצליח לזכות בבחירות, פעם שניה בתוך חצי שנה, הבהיר טראמפ שהיחסים של ארצות הברית הם עם ישראל. "נראה מה יקרה," הוסיף כהרגלו. התקשורת האמריקאית הסבירה מה קורה. הנשיא האמריקאי מרחיק את עצמו מנתניהו, נכתב ב'וושינגטון פוסט', "הוא מריח חולשה (…) "הוא מביט מעבר לנתניהו למשמעות של ממשלה עתידית".

ממשלה עתידית עדיין אין, אבל טראמפ כבר מיהר לשנות הרגלים שנוצרו בהשפעת נתניהו וניסה להיפגש עם המנהיג האיראני חסן רוחאני בשולי עצרת האו"ם, זאת למרות ניסיונותיו של נתניהו למנוע זאת. הפגישה הזו עוד לא קרתה, ולשמחת הבכירים בירושלים, היחסים בין ארה"ב לאיראן דווקא הידרדרו עוד יותר מאז, כולל בשיא שנרשם בחיסול קאסם סולימאני.

ההתחלה הייתה נרגשת. טראמפ חילק מתנות למכביר. מינויו של דיויד פרידמן, איש ימין ואוהד ההתנחלויות, לשגריר בישראל, העברת השגרירות האמריקאית לירושלים, הכרה בריבונות ישראל ברמת הגולן, הודעה על ברית הגנה אפשרית, פרישה מהסכם הגרעין של המעצמות עם איראן; ולא פחות חשובה, "עסקת המאה" שהתהוותה תוך שיח והשפעה גורפים מצד נתניהו.

במקביל, חלה נסיגה. נכון שפרסום תכנית המאה היה מסיבה גדולה עבור נתניהו, אבל במהרה כיבו באותה מסיבה את רוב האורות. סיפוחים מיידיים – לא. פגישה אישית עם בני גנץ – כן. ועוד לפני כן, טראמפ הודיע על החזרת הכוחות האמריקאים מצפון סוריה ללא הודעה מראש, ריכך את הטון כלפי איראן, ועוד ועוד צעדים שהפנים בירושלים החמיצו מולם.

"העברת השגרירות לירושלים היא דבר סמלי, בטל בשישים, כאילו שזה שינה משהו, אז יש עכשו שלט של שגרירות ארה"ב על בניין במערב העיר. זה סוכריות," אומר עוזי ארד. "את ההצהרה של טראמפ שארה"ב מכירה בריבונות ישראל על רמת הגולן אף אחד בעולם לא מקבל. אמריקה גם יכולה להגיד שישראל היא מלכת העולם. אז מה. אין לזה שום משמעות. מלים לא משנות כלום. מעשים קובעים. האמריקאים לא עוזרים לנו להוציא את האיראנים מסוריה. הם עזבו אותנו לנפשנו. מצד אחד חילקו סוכריות, מצד שני הזיקו לנו במישור האסטרטגי".

ההתנכרות של המפלגה השניה

עם כל הביצים בסל אחד, זה של טראמפ, בכירי המפלגה הדמוקרטית מרגישים ניכור הולך וגובר. אחד השיאים נרשמו כאשר שר הפנים אריה דרעי אסר על כניסתן לארץ של אילהן עומאר וראשידה טאליב, חברות קונגרס דמוקרטיות, בטענה שהן פועלות למען החרם על ישראל. טראמפ ביקש, נתניהו באמצעות דרעי ביצע ברוב טקס. לבסוף, כשהדמוקרטים זעמו, הממשלה התקפלה. אבל הטעם הרע נשאר.

נתניהו מציג את טראמפ כחבר קרוב. זו סמנטיקה שקשה להגדיר. אין שם חברות אישית. יש שם יחסים טובים, תועלתניים, משני הצדדים. ודאי בהשוואה לנשיא הקודם ברק אובמה. שם היו היחסים אש של גיהינום, מהגרועים שידעה מדיניות החוץ הישראלית. קשה לתאר את רמת התיעוב בין השניים. "נתניהו הוא כתם על ההיסטוריה הישראלית", אמר לאחרונה בשיחה פרטית דיפלומט בכיר בממשלו של אובמה". ועדיין, אובמה חתום על תמיכה בישראל רוב כהונתו, כולל הסכם הסיוע הנדיב ביותר שניתן לנו מוושינגטון. בכיר ביטחוני, אדם שהסתובב בכל הבירות הנחשבות וצבר הישגים מדיניים חסרי תקדים, מסכם זאת כך: "גדול הרשעים, ברק אובמה הדמוקרטי, העניק לישראל 38 מיליארד דולר, אבל מה זה הסכום הזה, כסף קטן, לעומת החברות ההדוקה עם טראמפ".

"היחסים בין ארצות הברית לישראל חזקים, יש שיתוף פעולה עמוק שמשרת את שני הצדדים",  אומר שגריר ארה"ב בישראל לשעבר דן שפירו, "חיזקנו את הקשרים אפילו בתקופה של אובמה למרות אי־הסכמות רציניות, אבל אסור לשכוח שחשוב לשמור על המסורת של דו־מפלגתיות בארה"ב לגבי תמיכה בישראל ובמובן הזה יש סיבה לדאגה. נתניהו התקרב כל כך לרפובליקנים, שאצל הדמוקרטים יש תחושת זלזול. מתישהו הם יחזרו לשלטון והאינטרס המשותף הוא שהיחסים איתם יישמרו, לולא כן עלול להיגרם נזק. ב-2029 מסתיים הסכם הסיוע וכבר צריך להתחיל לעבוד על הסכם חדש. אם הממשל האמריקאי ייצג מגזרי אוכלוסייה, שלא רואים בישראל ערכים משותפים של דמוקרטיה ושוויון, אני לא בטוח מה תהיה התוצאה של המו"מ הזה על שיתוף פעולה ביטחוני. לכן חשוב לשמור על הפתרון של שתי מדינות לשני עמים, שיבטיח שישראל תישאר יהודית ודמוקרטית. רוב גדול של האמריקאים, במיוחד הדמוקרטים, עדיין חושבים שזה הפתרון היחיד. בקיצור, יחסים טובים זה משהו שדורש עבודה מתמשכת. זו שגיאה לחשוב שהכול יהיה בסדר לנצח בלי לשמור על ערכים משותפים".

ההתקרבות המוחלטת של נתניהו לרפובליקנים והזנחתה של המפלגה הדמוקרטית היא פן אחד. בארה"ב יש נדבך משמעותי שנקרא הקהילה היהודית. אלה משפיעים לא רק על תרומות ויחסי תפוצות, אלא גם על דעת הקהל ומדיניות החוץ. ויהדות ארה"ב, רפורמית ברובה, סולדת בחלקים רבים ממנה מממשלת נתניהו ומדיניותה. ממשלה, שמצדה, לא טרחה לבנות מחדש את הגשרים אליה, אלא במקרים רבים שרפה אותם כמעט עד היסוד.

שיא במהלך כהונתו נרשם בביטול מתווה הכותל. גם נושא הלאום וענייני גיור שונים לא עברו חלק, בלשון המעטה, מולם. סלידתם של רוב היהודים מטראמפ משפיעה כאן מאוד. בביקור בניו יורק לפני כשלוש שנים, נתניהו נפגש רק עם מנהיגים פוליטיים ולא עם נציגים של רוב היהדות המקומית. הוא גם שתק כאשר טראמפ קבע שהיהודים הדמוקרטים מפגינים חוסר נאמנות כלפי ישראל. נתניהו נמצא כאן בין הפטיש לסדן ולא מראה מנהיגות, אלא בעיקר חושף את החששות. מצד אחד, טראמפ שלא מבין למה הוא נותן כל כך הרבה לישראל, ועדיין היהודים ברובם לא סובלים אותו; והיהודים, שלא מבינים איך ישראל הרשמית פשוט ויתרה עליהם ולא סופרת אותם. בינתיים, בכירים בממשלת ישראל מטעם המפלגות החרדיות, ממשיכים להשתלח באופן בוטה ביהדות הרפורמית, וראש הממשלה כרגיל שותק.

דבר דומה, אגב, קורה עם יהדות אוסטרליה. לפני שלוש שנים נתניהו ביקר באוסטרליה והתקבל בחום על ידי בכירי הקהילה בסידני, השמרנית ברובה. מאז, המצב השתנה דרמטית, בעיקר  בגלל פרשת מלכה לייפר, שזיעזעה את אוסטרליה בכלל ואת הקהילה היהודית בפרט. העובדה שבכיר בממשלתו של נתניהו מסוכך על מי שהם תופסים כעבריינית מניפוליטיבית ומרושעת, ונתניהו לא אומר מילה, גרמה למשבר עמוק. ג'רמי לייבלר, נשיא הפדרציה הציונית, כתב לנתניהו שהחלטתו למנות את ליצמן לשר הבריאות היא "סטירה בפנים של הקהילה היהודית".

ברני סנדרס ואליזבת וורן

ברני סנדרס ואליזבת וורן Photo: Justin Sullivan/Getty Images IL

רוסיה

האם "חבר טוב" מניח לחברו להתייבש שלוש שעות מעבר למועד בו קבעו פגישה ביניהם? האם חבר טוב מחמש את אויבתה של חברו?

אחד משלטי הענק שניתלו על מצודת זאב בבחירות האחרונות הציגו את נתניהו ופוטין בפוזה חמימה. הם נפגשו 14 פעמים בארבע השנים האחרונות, שוחחו רבות בטלפון. פוטין עשה לנתניהו כבוד, ולהפך. היה נדמה שבקרמלין רוצים את המשך שיתוף הפעולה הזה. משום מה, נתניהו מתאים להם. לפני הבחירות הראשונות באפריל שעבר, נערך טקס בקרמלין לכבוד החזרת שרידי גופתו של זכריה באומל ז"ל בחסות הרוסים. אבל אחרי שלא הצליח להרכיב ממשלה, פוטין שינה כיוון. פגישה שנקבעה ביניהם הביאה את נתניהו להתייבש שלוש שעות בטרם יראה את פני הנשיא הרוסי בסוצ'י. הוא קיבל בסוף תמונה ולחיצת יד, אבל גם לאזהרה רוסית נגד סיפוח בקעת הירדן, ורמיזה מהממשל שהם מצפים לעבוד אחרי הבחירות עם מי שלא יהיה.

העסקה לשחרורה של נעמה יששכר נראית כהישג מדיני של נתניהו. מומחים בתחום מסבירים כי זוהי שיטה רוסית מוכרת. לסחוט ולקבל מה שהם רוצים. ברקע עמדו מחלוקות לגבי נכסים בבעלות הכנסיה הרוסית בירושלים, אי־הכנסתם של אזרחים רוסים המסומנים כבעייתיים לישראל, הנראטיבים המושמעים בעניין חלקה של ברית המועצות במלחמת העולם השניה ועוד. הממשלה טוענת שהיא לא נתנה כמעט כלום; אחרים משוכנעים שהיא נתנה הרבה מאוד. דיפלומטים ובכירי מדיניות הסתכלו בעיניים מזועזעות על ביקור הבזק של נתניהו במוסקבה, עם פוטו אופ מתרפס שני מול פוטין, והבאתה של יששכר במטוס ראש הממשלה לישראל.

נתניהו ופוטין

נתניהו ופוטין Photo by Mikhail Svetlov/Getty Images IL

ככה זה עם החבר פוטין, על כל לטיפה חוטפים סטירה. רוסיה מקפידה לשמור על קשרים ערים עם איראן, כולל מכירת נשק ותמרונים צבאיים משותפים. שעות ספורות לפני אחד הביקורים של ראש הממשלה במוסקבה, השיקו באיראן ניסוי של טילי אס-300 שסופקו לה על ידי רוסיה. בסוריה קיים מאזן אימה עדין. רוסיה מאפשרת תקיפות ישראליות (לעתים מגנה אותן) ברמה מוגבלת יחסית. למרות אי־רצונה שלה בדומיננטיות איראנית בסוריה, היא מאפשרת אותה הלכה למעשה.

לא רק זאת, בעוד נתניהו מתגאה בחברות ההדוקה עם פוטין, רוסיה מצביעה באו"ם נגד ישראל, כמו בהחלטה שגינתה את ישראל על פעילותה נגד המקומות הקדושים לאיסלם ובזו שקבעה שההתנחלויות אינן חוקיות. היא סירבה לגנות את חמאס בהצבעה דרמטית באו"ם, והצביעה נגד ההכרזה על ירושלים כעל בירת ישראל.

"פוטין אינו האויב של ישראל, הוא פשוט מקדם את האינטרסים של רוסיה. כל מה שקורה בינינו לבין הרוסים מבוסס על אינטרסים", אומר צבי מגן שהיה שגריר ישראל במוסקבה. "ודאי שהרוסים משתמשים בנו אבל אין לנו ברירה. אנחנו נזהרים שלא להגיע איתם לעימות. מה שקורה בסוריה אינו ידידות אלא סיבוך. כבר ארבע שנים אנחנו מצליחים לא להתפוצץ, לשמור על מאזן עם צבא רוסיה. רוסיה הייתה רוצה שאיראן לא תהיה מעורבת בסוריה, הרוסים רוצים את סוריה לעצמם, אבל העובדה היא שלא הצלחנו להרחיק משם את האיראנים. אמנם לרוסיה אין עניין להגיע לעימות איתנו ולשבור את הכלים, אם כי היא מפעילה כל הזמן לחצים על ישראל, לחצים טכניים קונסולריים ואחרים. נעמה יששכר היא סוג של לחץ, שהפך לחלק מהמחלוקת בסוריה בינינו לבין הרוסים".

מערב אירופה

"כבר עשר שנים שיחסי ישראל עם האיחוד האירופי מוקפאים", אומר עודד ערן, שהיה שגריר ישראל באיחוד האירופי. "עשר שנים לא התקיים שום דיון בין ישראל לבין הגופים העיקריים של האיחוד האירופי, נשיאות מועצת השרים, הפרלמנט האירופי וגופים נוספים".

דוגמה ליחסים הרעועים הייתה בקיץ 2018. פדריקה מוגריני, שרת החוץ של האיחוד, ביטלה את ביקורה בישראל אחרי שנתניהו סירב לפגוש אותה. במשך ארבע שנים כף רגלה לא דרכה כאן. את נתניהו פגשה לעתים נדירות באירופה. הם התעמתו לעתים קרובות. על עזה, הפלסטינים, הסכם הגרעין עם איראן, הכרה בירושלים וסימון מוצרים מההתנחלויות.

הבכיר הביטחוני שלנו מכיר היטב את הזירה האירופית. הוא הסתובב שם כמו דג במים, נזכר בערגה בימים לא רחוקים בהם היחסים עם אירופה היו מצויינים. "ההיסטוריה שלנו עם העולם לא התחילה בעשר השנים האחרונות עד כמה שאני יודע. במהלך שנות התשעים ניסינו להתקבל כחברים בתכנית המדע והטכנולוגיה של אירופה. לשם כך היינו צריכים לקבל אישור של כל פרלמנט בנפרד. באיחוד היו אז 15 מדינות. זה לא היה קל אבל הצלחנו. זה הישג ששווה מאות מיליוני יורו בשנה. כל זה קרה לפני שנתניהו נכנס לתפקידו בקדנציה הראשונה. כשאביגדור ליברמן היה שר חוץ ישראל הצטרפה לתוכנית של האיחוד האירופי למחקר גרעיני. נתניהו רואה פריחה בכל דבר. בעבר הייתה באירופה פריחה אמיתית".

מנהיגים באים ומתחלפים, על יחסם לנתניהו אנחנו לומדים בדרך כלל בדיעבד, אך לעתים גם בזמן אמת. כמו ניקולא סרקוזי, הנשיא הצרפתי הראשון בעת חזרתו של נתניהו לראשות הממשלה. "אני לא יכול לראות יותר את נתניהו, הוא שקרן," נתפס אומר לברק אובמה בוועידה בינלאומית. גם הנשיאים שבאו אחרי, פרנסואה הולנד ועמנואל מקרון, רחוקים מלעמוד לצד ישראל בנושאים רבים.

הולנד היה הרבה יותר בוטה, שב ואמר שאיראן אצל נתניהו זו אובססיה, התלונן שראש ממשלת ישראל הפך את השתתפותו בטקס זיכרון לארבעת היהודים שנרצחו בפיגוע בטולוז ב-2012 לקמפיין פוליטי ("ידענו שהוא עומד לעשות זאת"), וערך בפריז ועידת שלום. נתניהו הבריז בטענה שכל הוועידה היא הונאה פלסטינית אחת גדולה. הולנד חגג עם שרי חוץ ודיפלומטים משבעים מדינות והכריז ש"פתרון שתי המדינות מאויים על ידי התנחלויות וטרוריסטים". מקרון אינו שונה מקודמיו, סוציאליסטים או רפובליקנים. צרפת תורמת עשרות מיליוני דולרים מידי שנה לפלסטינים, בין השאר לפרויקטים של חקלאות בשטחי C.

מקרון הוא כוח בולט בניסיון לשמר את הסכם הגרעין עם איראן. בין השאר בתיווך בין וושינגטון לטהרן. לאחרונה ביקרה בפריז משלחת איראנית כדי לדון עם הצרפתים על חבילת חילוץ נדיבה בעקבות הסנקציות.

נתניהו ומרקל Photo: A.v.Stocki, ullstein bild via Getty Images IL

נתניהו ומרקל Photo: A.v.Stocki, ullstein bild via Getty Images IL

בין איראן לצוללות

אנגלה מרקל, קנצלרית גרמניה, מכהנת פחות או יותר במקביל לנתניהו. תקופת כהונה ארוכה באופן חריג. היא ידידה גדולה של ישראל. ביקרה שמונה פעמים בעשר שנים. באפריל שעבר מיהרה להתקשר לנתניהו, שהיה נראה לכאורה שניצח. אבל גם בשיחה ההיא המשיכה להבהיר את הדחף לחזור למו"מ מדיני על בסיס שתי מדינות. במהלך השנים נרשמה התרחקות ביניהם. היא מודעת לרגישות של יחסי ישראל־גרמניה ולכן שומרת מאוד על כבודנו, אבל זה בהחלט לא מה שהיה פעם. ב-2017 ביטלה ביקור בישראל בתירוצי לוח זמנים; בפועל התברר שזה בגלל מחאתה על "חוק ההסדרה" השנוי במחלוקת שעבר פה. באוקטובר 2018, לפני ביקור רב משתתפים בישראל, לשכתה הודעה שאם חאן אל אחמר יפונה, לא נראה אותה כאן. מרקל הגיעה לבסוף, דיברה על פתרון שתי המדינות, טענה ש"ההתנחלויות מקשות," ולגלגה קלות על הממשלה הישראלית ("נקווה שבפעם הבאה נראה פה יותר נשים").

גם בנושא האיראני מרקל לא רואה עין בעין עם נתניהו. לאחרונה אישרה את מחויבותה להסכם הגרעין עם איראן. גרמניה אמנם משתתפת בסנקציות נגד איראן, המסחר המשותף בין שתי המדינות הצטמצם בכמחצית, מה שלא מנע מכינוס של ועדה כלכלית גרמנית־איראנית לפני כחצי שנה. בסוף השנה צפויה מרקל לפרוש מהחיים הפוליטיים. רבים סוברים שמי שלא יחליף אותה, לא יהיה נוח יותר לישראל ממנה, אלא להפך.

ועל כל אלה מעיבה אולי יותר מכל פרשת הצוללות וכלי השיט. בגרמניה נחרדו עם פרוץ החקירה. היחסים הרגישים בציר הרכש הביטחוני ושיתוף הפעולה התערערו. גורמים שם נדהמו לגלות את הקשר של מקורביו של ראש הממשלה לשחיתות הענק לכאורה. בכל הקשור לפרשה הזו, יש עוד הרבה הנסתר על הגלוי, ועוד נתוודע ודאי למה שקרה מאחורי הקלעים בהמשך, לרבות ערעור היחסים והאמון מול הגרמנים.

צפונה, לבריטניה. ארבעה ראשי ממשלה התחלפו בה בעשר השנים האחרונות, שלושה מהם שמרנים. רובם היו נעימים לנו כמו זר קוצים יבש. גורדון בראון ממפלגת הלייבור הבהיר בפגישה עם נתניהו בלונדון שההתנחלויות "הן מחסום בפני פתרון שתי מדינות". מחליפו, דייויד קמרון השמרן, הביע עמדה דומה ("מדיניות ההתנחלות של ישראל בחלקים מירושלים מזעזעת"). תרזה מיי הביעה עמדות דומות. בריטניה אף הצביעה ברוח דומה באו"ם, עוררה את זעמו של נתניהו – שהודיע שלא יפגוש את מיי בכנס הכלכלי בדאבוס. מיי לא התרשמה. בשלוש שנות שלטונה הייתה צוננת למדי כלפי ירושלים. מהנושא הפלסטיני ועד הסכם הגרעין.

בוריס ג'ונסון מיתן את הקו. הוא ונתניהו מצאו יותר שפה משותפת לאורך השנים. הוא המשיך בביקורת על ההתנחלויות, אבל מיתן אותה. כמו מיי גם הוא נפגש עם נתניהו במהירות שיא, חודשיים אחרי כניסתו לתפקיד ראש הממשלה. הפגישה הייתה קצרה, הופ וגמרנו, נתניהו העדיף לנהל שיחה מעמיקה על איראן, ג'ונסון ביכר לחזור על המנטרה של שתי מדינות.

שלושה חודשים אחר כך נתניהו רצה לבקר שוב בלונדון, הפעם כדי לפגוש שם את ג'ונסון, מרקל, מקרון ומייק פומפאו, מזכיר המדינה האמריקאי. הבריטים הסבירו בנימוס בריטי מופלג שהם מצטערים אבל אין להם מספיק מאבטחים, כולם עסוקים באבטחת ראשי המדינות המשתתפות בוועידת נאט"ו בעיר. נתניהו נסע במקום זאת לליסבון, פורטוגל, כדי להיפגש עם פומפאו בנפרד. פורטוגל, אגב, תומכת במדינה פלסטינית והצביעה באו"ם נגד ההכרזה על ירושלים כבירת ישראל.

נתניהו באירוע זיכרון לפיגועים בפריז, 2015

נתניהו באירוע זיכרון לפיגועים בפריז, 2015
Photo: Dan Kitwood/Getty Images IL

מזרח אירופה

הצד המזרחי של אירופה הוא סיפור מורכב, כך מגדיר הבכיר הביטחוני את הנהירה של נתניהו לקבוצת וישגרד, הונגריה, פולין, צ'כיה וסלובקיה. "משום מה התחברנו אליהם. נתניהו עושה עבודה עצמאית בהידוק הקשר עם מדינות מזרח אירופה ולא עם המדינות ה'פחות חשובות' כמו גרמניה וצרפת, את זה אי אפשר לקחת ממנו, זה הישג שלו", מגחך האיש. אבל נתניהו שינה כיוון ביבשת הזו. בפגישה סגורה בבודפשט עם ראשי קבוצת וישגרד תקף את האיחוד האירופי ("הארגון הבינלאומי היחיד שמתנה את היחסים עם ישראל בשיקולים פוליטיים"), הסביר אגב כך מדוע הוא מעדיף את מי שלא עושים זאת.

ויקטור אורבן, למשל, ראש ממשלת הונגריה, שאמנסטי כינה "שליט עריץ, דיקטטור פשיסט ואכזר בהתהוות שרודף יריבים פוליטיים", נחשב למקורב לראש הממשלה עם ביקורים ושיחות טלפון תכופות, או כדברי נתניהו "על בסיס קבוע". ידיעה בבריטניה לפיה בוריס ג'ונסון מבקש להתקרב לאורבן זכתה שם ביקורת קשה. כאן זה נראה טבעי שנתניהו מתקרב לאותו אורבן, שטען שמיקלוש הורטי, שליט הונגריה במלחמת העולם השנייה, שהיה ידוע כלאומן אנטישמי, הוא מנהיג דגול ויוצא דופן. אורבן אמנם אמר ששיתוף הפעולה שלהונגריה עם הנאצים היה טעות וחטא. אבל באותה נשימה כינה את המהגרים שהגיעו להונגריה "רעל", והוא נחשב ללאומן, גזען ובחוגים רבים גם אנטישמי.

התקשורת המערבית מלאה בסיפורי אורבן. איך מוזיאון הטרור בבודפשט, מוסד תחת חסותו של אורבן, מקדיש חדר אחד בלבד לשואה לעומת עשרים חדרים לתקופה הקומוניסטית. מנהלת המוזיאון, מריה שמידט, שמקבלת את משכורתה מקופת המדינה, פרסמה מחקר שניסה להוכיח שהמשטר הקומוניסטי בהונגריה היה מדכא יותר מהמשטר הנאצי. עניין של כחצי מליון מתים מפריד בין שני המשטרים, אבל מי סופר. גם המאבק של אורבן במיליארדר היהודי־אמריקאי השנוי במחלוקת ג'ורג' סורוס זכה לכותרות בכל רחבי העולם היהודי. בשיא הציפו בהונגריה תמונות של סורוס בתחבורה הציבורית, מפצירים בנוסעים לדרוך על פרצופו.

פולין, ידידה נוספת בקבוצת וישגרד, מעדיפה שלא נעסוק בהיסטוריה. או לפחות לא בצורה שמציגה את הפולנים באור גרוע. אנדז'יי דודה, נשיא פולין, לא הגיע לפורום השואה בירושלים בטענה שלא הזמינו אותו לנאום. הוא רצה להבהיר בנאומו את מעשי החסד הפולנים במהלך המלחמה לעומת הזוועות שביצעו הרוסים. עולם הפוך בנוסח הפולנים. לפני כשנה ביטל ראש ממשלת פולין את הגעתו לכנס של קבוצת וישגרד בישראל. חוק פולני שאושר ביום השואה הבינלאומי אסר על כריכת פולנים עם פשעי הנאצים. בעקבות מו"מ מפרך עם ישראל ניאותה פולין להוריד מהחוק את הסעיף הפלילי. כמו פוטין ורוסיה, גם בוורשה רוצים לעוות נראטיבים היסטוריים. ובירושלים לעתים משתפים פעולה, ברמה כזו או אחרת. היסטוריונים וחוקרי שואה מזועזעים מהעניין, לא פחות.

אותה פולין חברתנו, מיודדת עם איראן בהתלהבות. היא אף הציעה לתווך בין איראן למערב ונעתרה לבקשת האיראנים לשנות את סדר היום בוועידת ורשה, שנערכה לפני כשנה, כך שיפחת העיסוק באיראן ולעומתו ייערכו דיונים נרחבים בשלום במזרח התיכון. וזה עוד כלום לעומת הסיוע הפולני שהוגש לאיראן. לפני כשנה נרשמו שש מיכליות נפט איראניות תחת שמה של חברת הספנות הפולנית כדי לעקוף את הסנקציות.

"כאשר יש לך בעיה עם מדינות מרכזיות אתה מפתח צינורות צדדיים ומוצא פתרונות חלקיים", אומר עודד ערן. "נתניהו מדבר עם יוון וקפריסין בנושא הגז ומתחבר לראש ממשלת הונגריה. בסופו של דבר ההיסטוריה תעשה חשבון מדויק יותר של מה שקורה עכשיו."

הודו

מזל טוב חבר יקר, בירך ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי את נתניהו אחרי הבחירות באפריל. נתניהו השיב לו בברכה חמה משל עצמו. אתה מהפכן במובן הטוב של המילה, אמר למודי, אחרי שהלה נבחר שוב לראש ממשלה חודש אחר כך. החברים ביקרו זה את זה, אף הצטלמו בחוף אולגה הישראלי משכשכים את רגליהם במים. אחר כך היחסים הפכו מעט פחות לוהטים. נתניהו ביקש לעצמו פוטו אופ בהודו לפני בחירות ספטמבר. התיאום לא צלח. אנשי מודי הציעו מועד באוגוסט, רחוק מדי מהבחירות עבור נתניהו. הביקור בוטל.

החברות הקרובה לכאורה לא תמיד סייעה לקשרי החוץ. הודו גינתה באו"ם את החלטת טראמפ להכיר בירושלים כבירת ישראל, והצטרפה למדינות שהצביעו בעד החלטת האו"ם התומכת בזכות הפלסטינים להגדרה עצמית. ב-2018 מודי גם ביקר אצל אבו מאזן ברמאללה, פקד את קברו של יאסר עראפת והגדיר את המאורע "ביקור היסטורי בפלסטין." ראש ממשלת הודו ויו"ר הרשות התחבקו בחום, ומודי אף הצהיר שעראפת – אותו רב מרצחים השנוא בישראל – היה מהמנהיגים הגדולים בעולם. והוא לא מסתפק בהצהרות. הודו מממנת, למשל, פרויקטים שונים בשטחים ובעזה.

מודי ואבו מאזן

מודי ואבו מאזן Photo: Thaer Ghanaim/PPO via Getty Images IL

שבוע אחרי ביקורו ברמאללה פגש מודי את נשיא איראן בניו דלהי. השניים חתמו על שורת הסכמים בין שתי המדינות ומודי הכריז על תמיכתו בהסכם הגרעין. הקשרים בין הודו לאיראן ערים. היקף הסחר בין שתי המדינות עלה בשנה האחרונה ב-23 אחוזים, ל-17 מיליארד דולר. הודו הודיעה שאינה מחויבת לסנקציות על איראן, אם כי ניאותה להפחית את יבוא הנפט מאיראן לזמן מה כאות של רצון טוב כלפי ארה"ב. הודו היא יבואנית הנפט השנייה בגודלה מאיראן. ביקורים הדדיים הם עניין שבשגרה, וגם ועידות משותפות. לאחרונה הודיע שר החוץ ההודי כי להודו קשרים פוליטיים ותרבותיים ענפים עם איראן.

ד"ר יהוידע חיים, לשעבר שגריר ישראל בהודו, אומר שמי שחושב שיחסים אישיים בין מנהיגים משפיעים על מדיניות החוץ שוגה באשליות. "לקשר של מודי עם נתניהו אין שום משמעות. מדיניות חוץ לא נקבעת על ידי קירבה אישית. כשהייתי שגריר הייתי מקורב לאחד מבכירי השלטון בהודו, לא אחת ביקרתי אותו בביתו, אבל בסופו של דבר הודו ניהלה את מדיניות החוץ שלה בלי קשר למידת הקירבה בינינו. ככה גם כעת. פגשתי את מודי. הוא מנהל מדיניות שטובה להודו מהזווית שלו. הוא לאומן שלא פונה למוסלמים. מפלגת הקונגרס של נהרו חיפשה את הקול המוסלמי, מודי מתרחק מהמוסלמים. התחושה היא שכאילו יש לנו אויב משותף, האיסלאם. זה קיים בתת מודע ההודי למרות שלא מדברים על זה הרבה".

סין

"בעבר, כאשר דיברתי על הבעייתיות ביחסים בין ישראל לסין, כולם חשבו שירדתי מהפסים" אומר ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי. "היום זו נחלת הכלל. היחסים עם סין חשובים אבל צריך לעשות את הדברים באופן שקול, מפני שהיחסים עם ארה"ב חשובים יותר". הלוי היה בין הראשונים שהזהירו שההתעניינות של סין בישראל היא גאו־פוליטית, מתוך תקווה להפוך לשחקנית משמעותית במזרח התיכון, למורת רוחה של וושינגטון.

לאחרונה הוחלט שהקבינט המדיני-ביטחוני יקים ועדה לאישור השקעות זרות, זאת בעקבות הצעת חוק בסנאט האמריקאי להסדרת תקציב ההגנה, שהביעה "חשש ביטחוני משמעותי" מהפעלת נמל חיפה על ידי שנחאי אינטרנשיונל פורט גרופ. אוניות של הצי השישי האמריקאי חונות בנמל חיפה מזה שנים. האמריקאים הזהירו שיחדלו להשתמש בנמל.

אבל הסינים כאן כדי להישאר. בהשקעות תשתית, פיננסים, מזון. רכישת ידע עצומה מחברות ישראליות ודריסת רגל פיזית ממש במקומות אסטרטגיים. נתניהו ביקר פעמיים בסין בתוך ארבע שנים והדגיש בכל הזדמנות את חשיבות הקשר בין שתי המדינות. חברות סיניות בנו ורכשו את מנהרות הכרמל, מנהרת גילון, נמל הדרום באשדוד, תנובה, אהבה, תחנת הכוח אלון תבור, מכתשים אגן. הן לא הורשו לקנות את הפניקס, כלל ביטוח מיטב דש ועוד; אבל הן מקימים כאן חברות פיתוח ורוכשים חברות הייטק. ב-2018 לבדה משקיעים סינים היו מעורבים ב-12 אחוזים מסבבי גיוס ההון של סטארטאפים ישראלים. סין היא יעד היצוא השני בגודלו של ישראל.

באותה התלהבות הסינים מעורבים בכלכלה האיראנית. לפני כחצי שנה סין חתמה על הסכם כלכלי עם איראן ל-25 שנים. סין תקבל נפט זול ותשקיע בפיתוח איראן 400 מיליארד דולרים. מוחמד זריף, שר החוץ האיראני, ביקר בשנה האחרונה לבדה חמש פעמים בבייג'ינג.

סין התנגדה, כמו כל המדינות כמעט, להכרה בירושלים כבירת ישראל. בנושא הפלסטיני תמכה בהחלטת מועצת הביטחון של האו"ם שקבעה שההתנחלויות אינן חוקיות.

מתן וילנאי, לשעבר שגרירנו בבייג'ינג, מצנן את הדאגות (שהובעו בין השאר על ידי הגורמים הביטחוניים הבכירים ביותר בישראל, ולא רק האמריקאים) ואומר שהיחסים ההדוקים בין סין לישראל היו קורים בכל מקרה, עם נתניהו או בלעדיו. "נתניהו לוקח לעצמו קרדיטים על אירועים שהיו ממילא קורים. לסינים יש אינטרס עליון לקבל טכנולוגיה ישראלית ואין לזה שום קשר לנתניהו. אם כי אפשר לומר שהוא פעל כראוי כאשר הורה על שיתוף פעולה עם הסינים. אין סיבה לדאגה. הסינים לא הולכים לכבוש את ישראל. אמנם חלק מהתשתיות הגדולות בישראל נמצאות בידיים סיניות, אבל המשמעות של המעורבות שלהם היא שהעבודות יסתיימו בזמן ויפעלו כמו שצריך".

נתניהו בעומאן, 2018

נתניהו בעומאן, 2018
(Photo: ISRAELI PRIME MINISTRY OFFICE / HANDOUT/Anadolu Agency/Getty Images IL

אפריקה

בעת ירידת גיליון זה לדפוס, מתפרסם דבר ביקורו של נתניהו באוגנדה. הרומן שלו עם אפריקה לבלב בשנים האחרונות. אך גם הוא בערבון מוגבל. ימים ספורים אחרי שזמביה וניגריה הצביעו נגד החלטה אנטי חמאסית באו"ם, הגיעו נציגיהן להשתלמות חקלאית בישראל. אפילו התקשורת האפריקאית הבחינה באירוניה. האפריקאים פועלים על פי קודים משלהם.

מאמצים רבים השקיע נתניהו באפריקה. הוא ביקר ביבשת חמש פעמים בשנתיים האחרונות, שוחח עם עשרות מנהיגים אפריקנים כאן ושם. שלושים מיליון שקלים הקצה משרד החוץ בראשות נתניהו לשיפור היחסים עם מדינות אפריקה.

בדרכו אל ליבה של היבשת השחורה נתניהו לא בחל במנהיגים ממנהיגים שונים. הוא נפגש בין השאר עם יורי מוסווני, שליט אוגנדה הוותיק, 34 שנים בשלטון, רודף הומואים ועיתונאים; ודומיו כאדגר לונגו, נשיא זמביה וסאלווה קיר, נשיא דרום סודן, שכוחותיו אינם בוחלים בהרג של קשישים ונכים במתקפותיהם על מורדים, שלא להזכיר פגיעה בחופש העיתונות והיעלמויות של מי שנחשדים כמתנגדי שלטון.

קשרים הדוקים פיתח נתניהו עם פול קגמה, נשיא רואנדה, עשרים שנה בשלטון. "דיקטטור האחראי להפרות של זכויות אדם", כינה אותו 'פוליטיקו' האמריקאי. קגאמה הגיע לישראל זמן קצר לפני הבחירות האחרונות ברואנדה, נפגש שלוש פעמים במשך יומיים עם נתניהו ועם רובי ריבלין, ופרסם בחדווה את התמונות. ביקורים דומים בבריסל, וושינגטון ולונדון, גררו הפגנות נגד השליט האפריקאי, בארץ הוא התקבל בקול דממה. זמן לא רב אחר כך פורסם שקגאמה ניאות לקבל לארצו מבקשי מקלט שגורשו מישראל תמורת סכום נדיב. קגאמה אישר כי שוחח עם ישראל בנושא, אבל הפגנות של מבקשי מקלט מול השגרירות גרמו לו לחזור בו מהסכמתו.

אפריקה לא ממהרת או מוגבלת ביכולתה להכיר תודה לישראל על המאמצים. היחסים הכלכליים בין היבשת לישראל זניחים. רק 2 אחוזים מהיצוא הישראלי מגיע אליה. אפילו מכירות הנשק, תודה לאל, פחתו בכמחצית. רק 11 מתוך 54 מדינות אפריקה מנהלות קשרים דיפלומטיים עם ישראל, מתוכן מדינה אחת, רואנדה, שהעלתה לאחרונה את היחסים לדרגת שגריר. בהצבעות נגד ישראל באו"ם אנחנו מקבלים כתף קרה. על הצבעה לטובתנו בכלל אין מה לדבר.

ד"ר אירית בק, ראש התוכנית ללימודי אפריקה באוניברסיטת תל אביב, אומרת ל'ליברל' שאחרי מלחמת יום הכיפורים רוב מדינות אפריקה ניתקו את היחסים עם ישראל. "זה עדיין סוג של טראומה שמעצבת את היחסים. מאמצע שנות התשעים היו גישושים בין ישראל לאפריקה בניסיון לחזור ליחסים שנותקו. יש באפריקה אפשרויות רבות, גם כלכליות וגם מדיניות. רובן אינן מתממשות. במשרד החוץ קיים רצון אבל זה לא נעשה, בין השאר מחוסר אמצעים וגם מפני שאין מדיניות ברורה. בשנות השישים היה כיוון אידיאולוגי ומדיניות, היום יש פעילות נקודתית, פגישות שלא ברור אם יש להן המשך או שזה נעשה בעיקר לצרכים פוליטיים פנים־ישראליים". ועוזי ארד מוסיף: "נתניהו הבטיח שישראל תגיע לרוב בהחלטות האו"ם הודות למדינות אפריקה. זה לא קרה. אפס תוצאות".

 

"העשור המדיני הטוב אי־פעם", האמנם?

נתניהו שב ואומר כי העשור האחרון בהנהגתו היה הטוב ביותר בתולדות המדינה, בענייני פנים וכלכלה, וגם בנושא מדיניות ויחסי חוץ. השכתוב ההיסטורי הרגיל מבית משפחת נתניהו, מוחק את כל מה שהיה קודם ("בולשביקים ותפוזים"); מתעלם מתחילת שנות התשעים, ועידת מדריד ב-91 והסכמי אוסלו ב-93, שהביאו בעקבותיהם פריחה מדינית אדירה. כינון יחסים דיפלומטיים עם הודו ועם סין, חידוש היחסים הדיפלומטיים עם מדינות הגוש הסובייטי, חתימה על הסכם השלום עם ירדן, הפשרת השלום הקר עם מצרים, ובניית נתיבים חשאיים ליחסים עם מדינות סוניות באזור. כל אלה הביאו לצמיחה כלכלית שהיוותה למעשה את נקודת הזינוק שהמשיכה עד היום. את העשור של שנות התשעים התחלנו עם השקעות זרות בסכום של 160 מיליון דולרים. ב-96' כבר הגענו ל-5.5 מיליארד דולרים, סכום שהלך וגדל עם השנים גם באחוזים מהתוצר והגיע לשיא ב-2008.

"בסופו של דבר הכול פוליטי", אומר הבכיר הביטחוני לשעבר, "עד כמה שאני יודע ההיסטוריה שלנו עם העולם לא התחילה בעשר השנים האחרונות. אולי להיפך, בעשור האחרון דווקא התדרדרה. רוב הפעילות המדינית נרקמה עוד לפני נתניהו. בשנות התשעים הייתה אווירה של עשיית הסכמים. יחסינו עם מערב אירופה ידעו תקופות טובות יותר. הקשר הטוב עם פוטין התהדק בתקופה של אריאל שרון, היחסים עם סין נולדו בימי יצחק שמיר. הוא גם פתח את שערי ברית המועצות לעליה הרוסית. הקשרים עם מדינות המפרץ התחילו בשנות השבעים, נתניהו קצר בקדנציה הראשונה שלו פרי של עבודה מדינית שנעשתה שנים לפני שהוא נבחר לתפקיד ראש הממשלה. מנחם בגין חתם על ההסכם עם מצרים. יצחק רבין ולא נתניהו היה ראש הממשלה הראשון שנפגש עם סולטן עומאן, חתם על הסכם השלום עם ירדן והיה קרוב להסכם שלום עם הסורים".

ועדיין, בין אם למראית עין ובין אם בהרבה מהות, רבים נותנים לנתניהו קרדיט נרחב על התחום. אנשים שעבדו לצדו מתארים מנהיג ידען, אומן בדו־שיח עם מקביליו הזרים, שולט בחומר הרלוונטי, ומוערך על ידי רבים. עצם העובדה שהצליח לכופף את הממשל הנוכחי בוושינגטון לרצונותיו לא פעם, מעידה על כך רבות. אם כי במתווה ההיסטורי הגדול, ייקח כמה שנים לבחון האם החברים שבחרנו לנו, במחירים אותם שילמנו, היו תוך קבלת החלטות מושכלת ונכונה לטווח ארוך.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook