אדריאן אף פעם לא נשארת בכאב חד, אף פעם לא. במקום זה היא משתמשת בנשימה שלה ככלי לעבור את הכאב. אני מיד מתפעלת. הנה לך אדם שיודע לבחור איפה להיות, ואינו נשאר איפה שכואב. לא עוזב, לא. נשאר ונושם עמוק. משתמש בנשימה שלו, הכלי החינמי והיעיל, מקור החיים בעצם, כדי לרכך את הכאב. הירכיים שלי רועדות בתנועה ספירלית פנימה, הזרועות פרושות, אני לוחם. במקביל אני תוהה, "אולי אני קוראת יותר מדי לתוך זה, כולה יוגה?", נושמת ומחזירה את הצוואר והגו בחזרה אל המרכז, מייצבת ראש מעל ללב, לב מעל אגן.
אני לא באמת עושה יוגה. אני לא באמת עושה כלום, לא אופניים ולא פילאטיס ולא משקולות, המחשבה על משקולות גורמת לי להשפריץ שתייה מהאף מנחרת צחוק. אני עשויה מקציצות שמונחות אחת על השנייה ועטופות בעור. השאגה של צביקה, המורה לספורט עם המכנסיים הקצרים מדי, שהקפיאה לי את הדם אי אז בגיל שמונה, "וולך! הידיים שלך עשויות ממרגרינה?", מצלצלת לי לפעמים כשאני חושבת בעליצות של לוזרים, "וואלה, יש מצב".
אבל כואב לי הגב, והצוואר. כל יום, כל הזמן. כל הפאקינג זמן. כשאני מתעוררת, כשאני יושבת, כשאני הולכת, בזמן השינה. הגוף מדביק את הגיל, ובאמת חבל מאוד שככה, קיוויתי שנצליח להתל ביקום עוד איזה זמן. חשבתי על פילאטיס, אבל אני לא מסוגלת לחשוב כרגע על להיכנס לסטודיו עם יותר מדי מזרנים ויותר מדי עיניים. יש תקופות שמבטים של אנשים יושבים עליי כמו צעיף. צעיף ועוד צעיף ומרגישים את המשקל, הוא לא מכריע אבל כן מעיק. וזו תקופה כזו, אין מה להעמיד פנים. אז לא פילאטיס, אולי יוגה. מה, באמת יוגה? ואז אדריאן.
*****
אדריאן יפה מאוד. יותר מזה, היא מקסימה מאוד. אני אוהבת להיקסם, אני מכניסה היקסמויות עונתיות מאנשים מתחלפים לחיים שלי. ועם זאת, גם כשאני מביאה בחשבון את הנטייה המוטה הזו, אני חושבת שאין מי שלא ייקסם מאדריאן. מה שכן, כל הקסם של אדריאן לא הספיק כדי שאתייצב יום־יום, על שטיחון היוגה שוודאי שיש לי, הרי פעם נרשמתי לפילאטיס. ותכף ומיד לא באתי יותר כי המורה הייתה קצת יותר מדי, ואני בדיוק לא חיפשתי גורו. אבל מזרן קניתי. בטח שקניתי. אני האדם שהזמין פעם נעלי ריקוד של ריקודים סלוניים אחרי שבמשך שלושה ימי שישי הלך לרקוד במועדון עם חברה. הנקודה היא שגם המזרן וגם אדריאן לא הספיקו.
מצאתי פתרון עוקף אני. אמרתי לעצמי, "ארבעה שבועות. תעשי כל יום במשך ארבעה שבועות את היוגה עם אדריאן שביוטיוב. רק חודש. ואז תכתבי על זה". זה כמו להזמין אורחים כדי לנקות את הבית. זה להכריח את עצמי לצאת ממני כדי לספר סיפור אחר עליי. כי הקודם נהיה תפל והמילים שלו נוקשות וריקות ומתפוררות, הפְּנים שלהן עשוי אבק. אחת לכמה זמן אני עושה את זה, מנקה בזעם את השולחן, ממציאה לי סיבה לקום בבוקר.
זה הטור על ארבעה שבועות של יוגה, שהם בעצם 28 ימים של אדריאן. אדריאן מישלר, בת 34, מאוסטין שבטקסס, היא בעיקר מורה ליוגה, ושחקנית במשרה חלקית מאוד. (פחדתי לצפות בשואו ריל שלה, אבל הוא נפלא. כמובן.) היא רווקה, אין לה ילדים, נולדה במזל בתולה שלמי אכפת, וגובהה 1.65 ס"מ. השווי שלה מוערך ב־600 אלף דולר, והיא מתפרנסת בעיקר מכניסות לערוץ היוטיוב שלה, הפופולרי, כמובן. כל הפרטים האלו נמצאים ברשת, ולא מצליחים להעביר את הדבר שהיא. פיה? אני מניחה שפיה זו הגדרה אפשרית.
*****
עבר הרבה זמן מאז שרציתי להיות מישהי אחרת, המשחק הוא שאת צריכה להסכים בהסכם הדמיוני הזה שבינך ובין סרטי שישי הפוך, להיות מישהי אחרת כולל כל החבילה. כולל כל מה שאת לא יודעת, כולל המורכבויות והקשיים ותסמונת המתחזה שהיא ודאי סובלת ממנה. כולל הזיכרונות, הפחדים הקטנים, הפחדים הגדולים. בפנטזיה הזו אין פנטזיה, זה להיות ודי. ולהיות ודי, זה כל אחד יודע, זה לא דבר פשוט. זה כבר ארבעה שבועות שאני רוצה להיות אדריאן יותר משאני רוצה להיות עצמי.
אדריאן אומרת הרבה בסרטונים, "מצאו מה שמרגיש טוב". יוגה זה חתיכת דבר חמקמק, זה נכנס מתחת לעור, נספג בכל הדרמיס והאפידרמיס, מחלחל ומתפמפם עם שריר הלב אל הדבר המשונה והמפותל שהוא מוח. אחרי ארבעה שבועות אני יכולה לומר על יוגה שזה ספורט שבו נותנים לך כל כך הרבה הנחיות ספציפיות וסותרות בזמן שאת עושה אותו, שזה מסיח אותך מזה שלא נוח ומבלבל לך עכשיו. האגן שלך מכונס? נהדר, עכשיו תדמייני שחוט מושך את הקודקוד שלך למעלה־למעלה־למעלה. את שם? יופי, תצמידי את הזרתות הקטנטנות של הרגל אל המזרן. חזק אל תוך האדמה, שיווי משקל, שיווי משקל, מבט רך. עכשיו הטבור נשאב אל הגב, והלב מאיר רחב ורחוק אל האופק.
הצוואר שלי כואב פחות, אדריאן סיפרה שמישהי שהיא מאוד מעריכה אמרה לה פעם שלפעמים כאב צוואר בצד אחד זה כי את לא רוצה לראות את שני הצדדים. היא רק מציעה את זה, אדריאן, היא מספיק מודעת לעצמה ולפאתוס הניו־אייג'י כדי לדעת להכניס את ההסתייגות הזעירה הזו, את הגישה של "קחו מה שמתאים לכם, זה בופה". אין בה שום דבר מיסיונרי, תודה לאל.
אני חוזרת על אותו סרטון יום־יום. אני תמיד מרגישה טוב יותר אחר כך. אני יכולה לעשות אותו מבלי להביט אל המסך. וכל יום הוא לוח מחוק מחדש. אתמול האסאנה הזו הייתה קלה, היום היא בלתי אפשרית. כל יום אדריאן אומרת, "לתנוחה הזו קוראים סוקאסנה", ואני ממלמלת בחזרה, "מי קאסה נה, סו קאסה נה". כל יום. זה כמו 'לקום אתמול בבוקר'. וכל יום אני מבינה שם משהו זעיר חדש. הזרתות נצמדות אל המזרן יותר. המבט מתרכך. אני לא נשארת איפה שכואב חד.
♦
רוצים לקבל את המגזין המודפס עד הבית? לפרטים ומבצעי מנויים – השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם
איור: וליה רוזנצוייג
