הצצה למה שנראה במערכת הבחירות הקרובה
בחירות 2019 יהיו מעין "רימייק" לבחירות 1999. רק הפעם – גבוה יותר, חזק יותר. מלוכלך יותר. מי אמר שההיסטוריה לא חוזרת? לא בטוח שבחירות 2019 יסתיימו כפי שהסתיימו הבחירות ההן, באמירה המפורסמת "שחר של יום חדש" שנשא המנצח אהוד ברק, אבל כעת יש לא מעט קווים דומים למערכת הבחירות שהסתיימה בקריאות הקצובות של נתניהו ותומכיו "הם מ־פ־ח־דים". קצת שכחנו, אבל גם אז, לפני שני עשורים בדיוק, נושא הבחירות היה המשך כהונתו של בנימין נתניהו. גם אז ראש הממשלה נגרר אליהן בעל כורחו, לאחר שהאגף הימני של ממשלתו (ולא אביגדור ליברמן) פרש כמחאה על מדיניות "שמאלנית" מדי של נתניהו. גם אז הועמדה במוקד מערכת הבחירות שאלת התנהלותו של ראש הממשלה.
הפעם מגיע נתניהו למערכת הבחירות השביעית שלו כיושב ראש הליכוד. מנוסה יותר, ללא כיסי התנגדות באותו ליכוד, שהפך מאז ל"מפלגת נתניהו", וללא מתחרים של ממש מימין. כל מפלגות הקואליציה יצטרכו בשלב כזה או אחר להישבע אמונים לראש הממשלה, כדי לא להבריח בוחרים שמתלבטים בינן לבין הליכוד. נפתלי בנט כבר הודיע – הבית היהודי יתמוך בנתניהו לראשות הממשלה, אך דרוש למפלגה כוח פוליטי משמעותי כדי לקבל את התיקים החשובים, ובראשם תיק הביטחון. נתניהו לא נשאר חייב: הבהיר למצביעי הבית היהודי, ולכל שותפותיו בקואליציה, שזה יהיה הבסיס לממשלה הבאה. רוצה לומר לבוחרי הימין: לא חייבים להצביע למפלגות הלוויין, אפשר להצביע למקור. והמקור הוא ביבי.
*****************
בשונה מבחירות 99', נתניהו מגיע עם שורה של חשדות ותיקים פליליים, והמערכת המשפטית נמצאת בישורת האחרונה לפני הכרעה. כתב אישום באשמת שוחד, אם יוכרז עליו (טרם שימוע שייקח עוד הרבה זמן), יכול לטרוף את הקלפים. אבל עד אז יש עוד זמן, ולא נראה שיועץ משפטי זהיר והססן כאביחי מנדלבליט יפרסם את החלטתו בשבועות שנותרו עד ליום הבוחר.
הנימוק נשמע משכנע: רצון שלא להתערב בתהליך הפוליטי ולא להשפיע עליו. העובדה שאזרחי ישראל ילכו לקלפי בלי לדעת מה השורה התחתונה מבחינתו של היועץ המשפטי, תותיר את העננה מעל ראשו של המועמד במשך כל הקמפיין כולו. גם זו חלופה לא מזהירה. מי שהביא על עצמו, ועלינו, את השורה התחתונה הזו היה היועץ המשפטי עצמו. העובדה שמשך את החקירות עד אין קץ, לחודשים שהצטברו לשנים, הובילה לסיטואציה שטרם הייתה כמוה בתולדות המדינה.
שלוש שנים לפני שנתניהו נגרר אז, ב־1999, לבחירות, הוא רץ תחת הקמפיין "נתניהו טוב ליהודים", ששטף את ישראל בשבוע שלפני הבחירות. מאז ועד "המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי", הקפיד נתניהו על אותו קמפיין ממש. זה מה שהוא מכיר ויודע. זה גם קמפיין שהוכיח את עצמו יותר מפעם אחת.
נתניהו, תלמיד ממושמע במערכת הבחירות הראשונה שלו ב־1996, למד היטב את עצתו של ארתור פינקלשטיין המנוח: "מי שמגדיר עצמו כיהודי לפני שהוא מגדיר עצמו ישראלי, הוא המצביע שלך", אמר לו פינקלשטיין. השיטה אותה שיטה. והקמפיין אותו קמפיין, כבר 23 שנה.
בסופו של דבר מתייצבים גם הפעם לבחירות שני מחנות עם הזדהות פוליטית עמוקה. כל עוד לא חל שינוי דרמטי – מלחמה, הסכם שלום, משבר כלכלי חריף או שינוי דמוגרפי – זה לא משתנה.
האידיאולוגיה כבר מזמן פשטה רגל לטובת הפרסונה, האיש שמוביל את הרשימה. איש אינו זוכר מי היה מספר שתיים של יאיר לפיד, ומי הוצב במקום השלישי אצל אביגדור ליברמן. כך גם נתניהו, שפועל בניגוד מוחלט להבטחותיו – את הסכם הפסקת האש עם חמאס או שחרור יותר מ־1,000 מחבלים בעסקת שליט כבר עיכלנו. האידיאולוגיה מתה. עכשיו האיש הוא הקמפיין. לא האישיו.
*****************
נתניהו יעשה כל מאמץ לשלוט בסדר היום של הבחירות. מי כמוהו יודע שכאשר אתה שולט באג'נדה והאחרים נגררים, זה מקנה יתרון פוליטי. הוא מצא עצמו מספיק פעמים הן כיוצר סדר יום והן כנגרר. העובדה שהוא גם שר חוץ ושר ביטחון מקנה לו יתרון. וביקור בוושינגטון שבועיים בדיוק לפני הבחירות, תוך סיקור נכבד בכלי התקשורת, יסייע לו למצב את עצמו כמנהיג בינלאומי, שנשיא ארה"ב משחר לפתחו. השאלה אם דונלד טראמפ יתגייס למען קמפיין נתניהו היא כמעט רטורית. אין לו הרי מושג מי הם יאיר לפיד, בני גנץ או אבי גבאי. עם ביבי הוא מרגיש בנוח. טראמפ כבר הוכיח שהוא בעל ניסיון בהתערבות מדינות זרות בקמפיינים פוליטיים, כל עוד זה האינטרס שלו. מלבד החשד נגדו ונגד הרוסים על מעורבותם בבחירות 2016, טראמפ עצמו עודד מפלגות לאומניות באירופה, למשל.
את הבחירות הקודמות ניהל נתניהו בעצמו. הוא לא סמך על בכירי הליכוד. כשהתוצאה היממה (30 מנדטים), זקף זאת לזכותו. המצב לא ישתנה גם הפעם. נתניהו יקבע את האסטרטגיה, יוליך את הקמפיין, יעבור על כל ציוץ וכל האשמה. כל היתר ישותפו אם יהיה צורך. אם לא צריך – לא תודה. מפלגת נתניהו תסתדר בלעדיהם.
בחירות 2019 מציפות אותנו בהררי מילים, בליל של ראיונות, האשמות, יצרים, הכפשות ומה לא. הצרה שישראל בת ה־70 כבר לא מאמינה לאף מילה. למרבה הצער, הבטחות שהופרו ומילים גבוהות שנזרקו לפח דקה אחרי שנודעו התוצאות, הן חלק מהשגרה הפוליטית. למילה אין ערך. רק לדימוי של מי שאומר אותה. אין ראיה טובה לכך מבני גנץ. טיפס וטיפס בסקרים מבלי שאמר מילה משמעותית אחת. אפילו רעיון אחד לרפואה לא הוציא מפיו, אבל לבוחרים שהעניקו לו 16 מנדטים בסקרים זה לא הפריע.
בליל השקרים, ההבטחות והאמירות ללא כיסוי של בחירות 2019 מזכירים את אמירתו האלמותית של שמחה ארליך המנוח, שגם ארבעה עשורים אחרי שנאמרה לא נס ליחה, וטוב שתהדהד: "אני לא אומר את מה שאני חושב ולא חושב את מה שאני אומר", אמר פעם. מתברר שרוחו של ארליך ז"ל עוד איתנו. והיא תקפה מאי פעם.
רוצים לקבל את המגזין המודפס עד הבית? לפרטים ומבצעי מנויים – השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם
צילום: תומר אפלבאום, 'הארץ'
