דרגות הקושי של הפוליטיקה | טור עורך

0

שאלוהים ירחם על אויביי, כי אני לא ארחם עליהם"

(גנרל ג'ורג' ס' פאטון)

 

כמה שוות דרגות צבאיות במערכת הפוליטית? אם תשאלו את המחזרים אחרי גיבור כתבת השער שלנו, בני גנץ, הרי שכל "פלאפל" משקלו נמדד בזהב. האפיל האדיר של גנץ משכר ומשקר. אם צריך להמר (1), גנץ אכן יצטרף לפוליטיקה לבסוף; ואם צריך להמר (2), סיכוי לא רע שייכשל בה, ולא משנה מאיזו פוזיציה יגיע לבחירות הבאות – ומה יהיה תפקידו לאחריהן. יפי מראהו, תכול עיניו ותמירותו נוסכת הביטחון, אינם כלי הנשק שאיתם מתמודדים בפוליטיקה החדשה. למעשה – ובניגוד כנראה לסברה הרווחת – עבור רוב הקצינים הפוליטיקה הישראלית איננה שדה קרב טבעי, אלא קוראלס אכזרי. נכנסים בראש מורם, וגומרים במטחנת בשר. יוצא הדופן הוא אריאל שרון, שהיה פוליטיקאי כבר במדים, ונשאר גנרל גם בפוליטיקה. שילוב קטלני (לרעה), שהפך עם שֹיבתו לשילוב מנצח (לטובה). החיבור של דרגות ופוליטיקה נראה טבעי לישראלים. במדינה שבה כל העם צבא, אך טבעי שהמצוינים בבחורינו יעברו לאזרחי ויישבעו אמונים בכנסת. אבל ההיסטוריה מלמדת אחרת. רוב הגנרלים הישראלים שהפכו פוליטיקאים, כשלו בתפקודם ככאלה. רמטכ"לים כיגאל ידין, חיים בר־לב, מוטה גור ואמנון ליפקין־שחק היו פוליטיקאים בינוניים עד גרועים ממש. אפילו שאול מופז, שהוצנח לפוליטיקה בלי להתאמץ, הצליח לכבוש מפלגה עם הסיעה הגדולה בכנסת, וחיסל אותה ואת הקריירה הפוליטית שלו בזמן שיא. משה יעלון זכה להצלחה סבירה בליכוד, אבל מהרגע שדרכו התפלגה מזו של נתניהו, נחשפה דמותו הבוקית והוא הפך לנכס פוליטי בעל ערך בינוני. מנהיגי מפלגות אחרים היו גם הם פוליטיקאים איומים, מרפול ועד גנדי.

נכון, מערכות בחירות בישראל מוכרעות במידה רבה על ביטחון. או לפחות על תחושת ביטחון. שני רמטכ"לים – יצחק רבין ואהוד ברק – הצליחו לנצח כאן בחירות, ובזכות דרגותיהם יכלו להרשות לעצמם קמפיין עם מרכז כובד כלכלי־חברתי. אבל רבין, שהיה ראש ממשלה טוב, היה פוליטיקאי די גרוע. וברק? השתיקה יפה הן לתפקודו כפוליטיקאי, ודאי לתפקודו כראש ממשלה.

לגנרלים יש תפקיד, אבל לא כמספר אחת. להילה המתעמעמת שלהם אין קשר אמיתי ל"חוק הצינון". במאה הראשונה שלה בחרה ארה"ב שישה גנרלים לתפקיד הנשיא (וושינגטון, ג'קסון, הריסון, טיילר, גרנט, הייז). במאה האחרונה בחרה רק אחד, אייזנהאואר. מעטים ניסו מזלם בפוליטיקה האמריקאית אחרי כן, מעטים עוד יותר הצליחו. הדמוקרטיות המערביות לא זקוקות לגנרלים בפוליטיקה. פוליטיקאים אזרחיים הופכים מזוהי ביטחון ועוצמה יותר מעונדי הדרגות. מפוטין ועד נתניהו. מעטים הגנרלים שיכלו או יוכלו לחולל שינוי דרמטי בפוליטיקה הישראלית. גבי אשכנזי הוא אולי אחד כזה, אבל האגו והצלקות שלו מרחיקים אותו אפילו מלנסות. נדמה לי שגנץ אינו כזה. הוא פשוט הצעצוע הנוצץ החדש, בטח עבור מפלגת העבודה – ישות דפרסיבית, עם נטיות התאבדות, שבחרה אדם מוכשר לפני שנה ונכנסה להתקף המאניה הקבוע ברגע שהסקר הראשון הראה ירידה.

.

רוצים לקבל את המגזין המודפס עם הכתבות המלאות וכל הטורים עד הבית? לפרטים ומבצעי מנויים – השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

 

שתף