המגבלות של הליכודניקים (לשעבר ובהווה) // הטור של ירון דקל

1. ביום שאחרי נתניהו

איך שלא מסתכלים על זה, במערכת הפוליטית נערכים ליום שאחרי. לכולם ברור שראש הממשלה, בנימין נתניהו, הוא פייטר שהבטיח – ועד כה קיים – להילחם כל עוד נפשו בו נגד חורשי רעתו. יריבים פוליטיים או, לשיטתו, אנשי אכיפת החוק. לא בכדי פותח בן כספית את הביוגרפיה שכתב על נתניהו בתיאור הקרב שניהל נתניהו בימים האחרונים של מסע הבחירות ב־2015, כשהסיכויים לניצחון נראו צולעים למדי.

סנונית ראשונה ליום שאחרי הייתה החלטתו של ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת, לוותר על הבירה לטובת ריצה לכנסת במסגרת הליכוד. ברקת, שלא הסתיר שהוא מכוון הרבה יותר גבוה מראשות עיריית ירושלים. הוא רוצה להיות במקום שממנו מתמודדים על ראשות הממשלה, אם יחליט היועץ המשפטי על כתב אישום ואם נתניהו יאולץ לפרוש. אבל מספר שחקנים פוליטיים מרכזיים דהיום יגלו שהגעה דרך הליכוד לראשות הממשלה היא משימה בלתי אפשרית. אביגדור ליברמן, נפתלי בנט, משה כחלון, ולהבדיל, משה (בוגי) יעלון, עזבו את הליכוד איש איש וטעמיו. שלושה מהם ידעו לממש את יכולותיהם הפוליטיות ולעמוד בראש מפלגות, שמזכות אותם בתפקידים חשובים בממשלת נתניהו הנוכחית. שר הביטחון, שר האוצר ושר החינוך. יוצא מן הכלל בוגי יעלון, שוויתר על האפשרות להיות שר החוץ מתוך הליכוד, ובפועל הטוען לכתר הבכיר מכולם.

גדעון סער, שדעתו על נתניהו אינה רחוקה מזו של ליברמן, כחלון ובנט, נשאר חבר ליכוד נאמן בכל שנותיו במדבר הפוליטי, והוא שומר על קשר עם הפעילים. סער נערך לשובו לזירה וחורש את הארץ לאורכה ולרוחבה במפגשים עם פעילי ליכוד וחברי המפלגה. "צמד הכ"צים" – חיים כץ וישראל כ"ץ – דאג לנעול את האופציות לשריוּן לפורשים באמצעות סורג ובריח. הם העבירו את סעיף 80 בחוקת הליכוד, הקובע שעל מנת לאשר מיזוג עם גוף קיים יש צורך ברוב של 50% פלוס קול אחד מחברי ועידת הליכוד המונה 3,700 חברות וחברים. אין זה משנה כמה יבואו להצבעה (ואף פעם לא מגיעים 3,700 לישיבה), יצטרכו 1,851 קולות לפחות לתמוך במיזוג בין הליכוד לבית היהודי, לכולנו או לישראל ביתנו.

בסקר חברת החדשות, שנערך בעיצומו של המשבר הפוליטי שכמעט הוביל לבחירות ביוני, גילו השותפות הקואליציוניות, לחרדתן, שאם הבחירות הבאות יתקיימו על השאלה "כן נתניהו/לא נתניהו", ראש הממשלה לא ישתה להן את הקולות בקשית, אלא במצקת. בנט, כחלון או ליברמן – כל מי שעשה סטארט־אפ בחוץ ומבקש לעשות אקזיט בליכוד, יגלה שזה בלתי אפשרי.

2. יושב ראש על תנאי

הדברים שאמר יושב ראש הכנסת יולי אדלשטיין על בנימין נתניהו, עלולים לעלות לו בתפקידו בכנסת הבאה. אדלשטיין, שבשיחת רקע עם עיתונאים מהמגזר הדתי מתח ביקורת על ראש הממשלה, הוקלט, ודבריו נשמעו ברבים (שידור של מיכאל שמש, מתאגיד השידור 'כאן'). אחרי ההקלטה ההיא החל מסע התקוטטות מחודש עם שרת התרבות מירי רגב, בשאלה אם ינאם ראש הממשלה בטקס הדלקת המשואות. במערכת הפוליטית יודעים שרגב אינה פועלת על דעת עצמה. היא מתואמת עם נתניהו, ולעיתים אף מופעלת בידיו. ודאי לא הייתה נכנסת בכל הכוח באדלשטיין אם היו מורים לה לחדול. ראש הממשלה ויושב ראש הכנסת נמצאים על מסלול התנגשות. אדלשטיין – שעיקר דבריו היו תחת הכותרת "התנהלות נתניהו קצת בעייתית" – גם חסם את נתניהו, שביקש לבחון את הארכת כנס החורף בשבוע, לפני שהכנסת יוצאת לפגרת הפסח, כדי לאפשר להקדים את הבחירות. בפעם הקודמת שראש הממשלה נכנס לעימות מול יו"ר הכנסת, מצא עצמו רובי ריבלין מודח לטובת אדלשטיין, שנחשב אז נאמן לנתניהו וכזה שאינו עושה צרות.

לעצמאות מוגברת של יושב הראש יש מחיר. יו"ר הכנסת תמיד היה בעל מפתח לסוגיות חשובות בימים של הרכבת ממשלה והקדמת הבחירות. ברצותו יכול להקל על הממשלה ועל ראשה, וברצותו – להקשות. אחרי המהמורות האחרונות מותר להעריך, בזהירות, שמה שעשה נתניהו לריבלין עלול לחול גם על אדלשטיין, למרות הפופולריות שיושב הראש נהנה ממנה בבית המחוקקים.

3. געגועים לזהבה

כמעט בלתי נתפס איך ניתן להפוך ניצחון מזהיר לתקלה חמורה תוך 48 שעות. תמר זנדברג הוכיחה שזה בהחלט אפשרי. במרצ, שבה לא אוהבים שקרנים, ועוד פחות אוהבים את מי שחובר ליועצים שהשחירו את פניהם של אנשי השמאל חזור והשחר. לזהבה גלאון זה לא היה קורה. האופן שבו סילקו 31 אלף מתפקדי המפלגה את יושבת הראש, באופן אכזרי ובלי למצמץ, תוך חיפוש אחר מחליפה צעירה ומגניבה, עלול להיות בעוכריהם.

תמר זנדברג הבינה היטב שהקשר שלה עם משה קלוגהפט הוא בעייתי, ולכן התאמצה מאוד להסתיר אותו. היא כנראה לא צפתה את הסערה שתתחולל כשהקשר יתגלה, ולכן התירה את פרסומו. כמה מפעולותיה של זנדברג לפני בחירתה נראות עתה באור אחר. היא הרבתה להתקוטט בוועדת הפנים של הכנסת עם יושב הראש דאז, דודי אמסלם, עד כדי הוצאתה שוב ושוב ממליאת הוועדה. האם היו אלה עצותיו של קלוגהפט? זכורה, כמובן, קריאתה לעבר ח"כ יואב קיש מהליכוד, באחת הפעמים שהוצאה בעבר מהוועדה, "אתם חברים של נאצים". האם ידו של היועץ מימין הייתה גם בזה?

עדיין נותרה שאלה אחת בלתי פתורה: האם קלוגהפט, שברקורד שלו בעיקר קמפיינים של הימין, החליט להפוך את עורו ולכן חבר לזנדברג, ואף ניסה לחבור לאבי גבאי (אך נבלם עוד בטרם התקיימה ביניהם פגישה), או שהוא כל כך מתוחכם, שבא לעשות נזק קטסטרופלי לזנדברג ולמחנה השמאל. במילים אחרות – האם קלוגהפט הבין שכשיורים בתוך הנגמ"ש, יש לא פחות נפגעים מאשר יורים מחוצה לו. על דבר אחד אין מחלוקת: בפרשה הזו הוכיח קלוגהפט שהדיסקרטיות ממנו והלאה. לקוחותיו העתידיים יצטרכו להביא זאת בחשבון כשישכרו את שירותיו.

בסערת זנדברג־קלוגהפט נפגעת אחת לא דיברה, כי אסור לה. שופטת בית המשפט המחוזי המוערכת רות רונן היא אחת הנפגעות של קלוגהפט. הקמפיין האגרסיבי שלו נגד הקרן החדשה לישראל, כקרן שמאלנית קיצונית הבוגדת בערכיה של מדינת ישראל, פגע גם בקידומה של רונן לבית המשפט העליון. רונן הייתה מועמדת פעמיים לכהונה בבית המשפט העליון, הן בתקופת הנשיאה חיות והן בתקופת קודמתה הנשיאה נאור. כהונתה נבלמה מיידית על ידי השרה איילת שקד מהבית היהודי. שקד לא תיתן שתתקדם לעליון שופטת שבעלה תרם לקרן החדשה, המשוקצת בעיניה. גם זו תרומתו של משה קלוגהפט.