"נו, תהיה מלחמה?" היא השאלה הקבועה ששומע הכתב הצבאי הישראלי בכניסתו של חודש מאי הזה. בדרך כלל השאלה הקבועה הזו מגיעה לקראת חופשת יולי־אוגוסט. השנה, קיץ 2018 הקדים למאי. "נו, תהיה מלחמה?" שואלות האמהות בגן, ושואלת הגננת, מחשבת כיצד תכניס עשרות דרדסים למחסן המדמה מקלט, שלא נראה שיכול לעצור שום טיל. "נו, תהיה מלחמה?" מסמסים החברים מהתיכון שמתלבטים בין יוון לתאילנד ביולי, ואיראן וחזבאללה במאי. "נו, תהיה מלחמה?" שואל אחי הבכור, ושואל השכן שמחפש חניה בלילה, מיד אחרי השאלה הנוספת, הכה ישראלית, "אחי, אתה יוצא במקרה?".
ספק אם ישראלים רבים התעמקו בימים האחרונים במפת הפריסה האיראנית בסוריה, או בפרטי מסמכי הארכיון של פרויקט הגרעין האיראני שהביאו לוחמות ולוחמי המוסד מטהרן בהישג מודיעיני מזהיר, גם אם ייתכן שאין בהם מידע חדש. דבר אחד נדמה שהישראלים כן מרגישים היטב: הטמפרטורות עולות במזרח התיכון, וירידה שלהן אינה נראית באופק.
שאלה אחת לא נשאלתי בימים האחרונים. מה תהיה התכלית של המלחמה הזו? כיבוש איראן? צירוף משמרות המהפכה להסתדרות הציונית? איזה הישג צבאי ומדיני יכולה להשיג מדינת ישראל מהמלחמה הזו? צמצום הטילים והרקטות בלבנון מ־150 אלף ל־100 בלבד?
מעבר לדף המסרים הקבוע שמובילים בעיקר ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון ליברמן בדבר חסימת ההתבססות האיראנית בסוריה בסוגיה הכה קריטית הזו לקיץ 2018, הציבור הישראלי, שרגיל להתווכח על הליינאפ של טקס המשואות באובססיה כאילו מדובר בסוגיה הרת גורל, נמצא בדום שתיקה. אולי זו הרתיעה. אולי הדחקה.
אז אם נחזור לשאלה הכל־ישראלית שבה פתחנו, התשובה הפשוטה ביותר. בשתי מילים: לא יודע. אין לי כדור בדולח, ולצערי האיראנים אינם משתפים אותי בתוכניותיהם.
התשובה היותר מורכבת היא שאנחנו כבר במלחמה. מלחמה אחרת. מלחמה מוזרה. מלחמה שבצה"לית מכנים אותה מב"מ, המלחמה בין המערכות. אלפי לוחמות ולוחמים, מפעילי סוכנים, אנשי מודיעין, שייטים וטייסים מתעוררים אליה מדי בוקר והולכים לישון איתה מדי לילה, ופעמים רבות גם לא ישנים בכלל.
זו מלחמה מוזרה כיוון שהיא מלחמה שנועדה לדחות מלחמה. מלחמה שנועדה לוודא שכאשר תיפתח המלחמה, ההיא מהשאלות מתחילת הטור, היא תיפתח בתנאים הטובים ביותר לישראל. לפעמים המלחמה הזו מתבטאת בהדלפה לעיתון במערב, ולפעמים היא נגמרת בכדור בין העיניים בפינה חשוכה של הגלובוס, או בכדור אש ענק בשלוש בבוקר באחד משדות התעופה בסוריה.
התקיפות האחרונות המיוחסות לישראל – חסרות התקדים – נגד האיראנים בסוריה, והקמפיין שמוביל נתניהו לביטול הסכם הגרעין, מקפיצים דרמטית את סכום ההימור בפוקר המזרח תיכוני שישראל משחקת נגד מדינה בת 80 מיליון בני אדם שנמצאת 1,500 קילומטר מזרחה. בחודש מאי הזה, נראה שישראל נמצאת במרחק טעות אחת או שתיים מהתלקחות. אלא שכמו תמיד, מלחמה אינה גזירת גורל. אלא גזירת אדם.
מאז מבצע קדש ב־1956 לא יצאה מדינת ישראל למלחמה יזומה נגד התעצמות של האויב בנשק קונבנציונלי. אם ההנהגה הישראלית, שגם נטלה לעצמה בחוק את ההחלטה לצאת למלחמה בנסיבות קיצוניות (ולך תגדיר מה זה נסיבות קיצוניות) באישורם של ראש הממשלה ושר הביטחון בלבד, החליטה לשנות את החוקים האלה, נדע בקרוב.
.
.
צילום: עופר וקנין, הארץ
