fbpx

11 בספטמבר מאז ולעולם | מאת אלון פנקס

0

כל מי שעמד אז על דעתו, זוכר כנראה היכן היה בשעה שמגדלי התאומים קרסו | אלון פנקס, אז הקונסול בניו יורק, חוזר לשעות הבלתי נתפסות ההן שקפאו בזמן, מנתח את ההשלכות על המעצמה הגדולה בעולם ומצייר תרחישים עתידיים – אופטימיים או מטרידים

יום ראשון, 9 בספטמבר 2001

בבוקר יום ראשון, 9 בספטמבר 2001, ניו יורק לבשה חג.

בטקס מרשים נחנך מחדש בית הכנסת הרפורמי הגדול, סנטרל סינגוג. הבניין המרהיב, שהוקם ב־1872 בידי עמותת 'אהבת חסד' של יהודים יוצאי בוהמיה, כהעתק ארכיטקטוני של 'בית הכנסת ברחוב דוהני' בבודשפט, נשרף בחלקו הגדול באוגוסט 1998 כתוצאה מקצר חשמלי. בתום שלוש שנים כבר היה מצוחצח לקראת חנוכתו המחודשת – שמונה ימים לפני ראש השנה.

משטרת ניו יורק סגרה את צומת הרחובות של שדרת לקסינגטון ורחוב 55 במזרחה של מנהטן, בימת נואמים הוקמה למרגלות הכניסה לבית הכנסת, שורות כיסאות ויציע ישיבה מדורג הוצבו באמצע השדרה.

משמאלי ישב הקרדינל אדוארד איגן, הארכיבישוף של ניו יורק. אני שמח שבאת, אמרתי לו. "אני קובע את המזוזה", סיפר בגאווה. רק בניו יורק, צחקתי לעצמי. רק בניו יורק.

חצי שעה לתוך הנאומים הצפויים והנמלצים, בשמש החמימה של ניו יורק סתווית, תזוזה חזקה ושקשוק מלווים ברעש הרעידו את שורות הכיסאות לכמה שניות. פניתי לאיש המשועמם שישב מימיני, ראש עיריית ניו יורק רודי ג'וליאני. אתה יודע מה זה? אמרתי לו. זו הרכבת מספר 4 שנוסעת בדיוק מתחתינו, בכיוון צפון, ל'יאנקי סטדיום' – היאנקיז משחקים עוד מעט נגד הבוסטון רד סוקס. שם אנחנו צריכים להיות.

אתה אומר לי? חייך ג'וליאני. אני מקווה עוד להספיק לחלק מהמשחק. "שמע משהו", הוא רכן ואמר, "אתה ואני נפגשים רק באירועים פוליטיים או מהסוג הזה. אף פעם לא יצא לנו לדבר ברצינות על בייסבול והיאנקיז, מלבד כמה הערות פה ושם, ובמקרה. צריך להיפגש רק על זה".

בטוח, אדוני ראש העיר, עניתי. מתי שרק תגיד, אשמח. ג'וליאני הוציא נייר לוח זמנים שבועי מקופל מכיס החליפה. תראה, אמר תוך כדי עיון בנייר: מחר, יום שני, יש לי דיוני תקציב בלתי נגמרים עם מועצת העיר. יום סיוט. לכולם יש מה להגיד ואני מחויב לשבת ולהקשיב.

אבל ביום שלישי, 11 בספטמבר, אני פנוי כל הבוקר. 10:00 זה טוב מבחינתך? המשרד שלי יתקשר מחר לאשר.

בוודאי, הנהנתי. שלישי, 11 ספטמבר, 10:00, אצלך בעירייה.

באותו יום היאנקיז ניצחו את בוסטון 2:7. הפגישה עם ג'וליאני כעבור יומיים לא התקיימה.

שלישי, 11 ספטמבר 2001

ב־05:45 בבוקר אספתי משדה התעופה ג'ון פ. קנדי את ידידי הוותיק, שר התחבורה, אפרים סנה. ידעתי שבשעה של נסיעה אקבל ממנו תדרוך ועדכון פוליטי מקיף על ממשלת שרון־פרס ואוכל לתדרכו על ניו יורק וארצות הברית לקראת ביקורו. הבוקר היה בהיר וצלול, והשמש שעלתה ממזרח, בגבנו, האירה בקרניה החזקות על קו הרקיע. כשהתגלתה העיר מהמכונית, אמרתי לסנה: תסתכל שמאלה. שם, בקצה הדרומי של האי מנהטן, ניצבו שני מגדלי התאומים כיהלומים שהחזירו את אור השמש.

קבענו להיפגש מחדש ב־08:15 במשרדי הליגה נגד השמצה, שם תוכנן להרצות. אחרי 35 דקות, כשיצאתי מהפגישה בדרך לראש העיר, התגודדו בלובי הבניין השומר, שני עובדי תחזוקה ושוטר סביב טלוויזיית זניט בשחור־לבן עם מסך 15 סנטימטר ושתי אנטנות קטנות.

מה קרה? שאלתי. "אומרים שמטוס ססנה קל פגע באנטנה הגדולה של אחד ממגדלי מרכז הסחר העולמי (WTC)", אמר השומר. "יש שם עשן, לפי מסוק של תחנת טלוויזיה מקומית".

זה לא היה ססנה, לא היה קל ולא פגעו רק באנטנה.

ב־08:46 בואינג 767 של חברת אמריקן איירליינס, טיסה מספר 11 מבוסטון ללוס אנג'לס, נחטף בידי ארבעה אזרחים סעודים כשעליו 75,700 ליטר של דלק סילוני, הסיט מסלול דרומה לניו יורק וריסק עצמו על הבניין הצפוני מבין שני מגדלי התאומים. את זה עוד לא ידענו.

בשדרה השנייה, בין רחובות 46 ל־45, ישנה נקודה שבה שדה הראייה פתוח ונטול בניינים גבוהים, ואפשר לראות כמעט עד קצה האי ואת אחד הבניינים של מרכז הסחר העולמי. מהבניין המוסתר אפשר היה לראות ענן עשן שחור נע ממערב למזרח. ב־09:03, בעודי עומד ובוהה מרחוק, הופיע לפתע כדור אש ענקי בערך בנקודת שני־שליש של גובה הבניין – עוד בואינג 767, של חברת יונייטד, טיסה מספר 175, שריסק עצמו אל תוך הקומה ה־60 של הבניין הדרומי. מהמרחק שבו עמדתי לא ראיתי מטוס, כמובן, אבל את כדור האש ראו עשרות מיליונים שישבו מול מסכי טלוויזיה ברחבי העולם.

42 דקות אחר כך, ב־09:45, בואינג 757 של יונייטד ריסק עצמו תוך צלילה חדה על הדופן המערבית של בניין הפנטגון, משכן משרד ההגנה האמריקאי והמטה הכללי של ארה"ב בווירג'יניה, מעבר לנהר הפוטומק מוושינגטון הבירה.

ב־09:59 הבניין הדרומי במרכז הסחר העולמי התמוטט. יש אנשים שסרטון המטוס המתרסק אל תוך הבניין בכדור אש כתום מתרחב חרוט וצרוב בזיכרונם לעד. התמונות של התמוטטות הבניינים העניקה לכל האירוע ממד של סופיות. קורות הברזל של הבניין התרחבו כתוצאה מחום של 1,100 מעלות צלזיוס והבניין, שתוכנן כך שיהיו לו גמישות ומרחב תזוזה בקורות הברזל ובבסיס כדי לעמוד ברוחות של עד 320 קמ"ש, לא עמד בחום. תאומו הצפוני קרס כמו אקורדיון ב־10:30 וקו הרקיע המפורסם של ניו יורק, שהופיע במאות סרטים וסדרות טלוויזיה, השתנה לעד.

בתווך, טיסה 93 של יונייטד, מניוארק לסן פרנסיסקו, התרסקה בשדה ליד העיירה שאנקוויל במערב פנסילבניה. עיכוב בהמראה מניוארק הביא את בשורת שלושת המטוסים הקודמים לטייסים ולידיעת הנוסעים. כאשר נחטף, בדיוק ברגע קריסת הבניין הראשון בניו יורק, ניסו הנוסעים להשתלט על המטוס ששינה מסלולו לכיוון וושינגטון. ח'אלד שייח' מוחמד וראמזי בין אל־שיבח, מתכנני הפיגועים, טענו בחקירתם כי היה אמור להתרסק על בניין הקפיטול בוושינגטון.

צילומי אבטחה של החוטפים 

ג'ורג' וו. בוש

משך כל הקיץ התרבו התרעות על ניסיון של אל־קאעידה ל"מגה־פיגוע" על אדמת ארה"ב. מודיעין היה. הכוונות היו ידועות. יומיים לפני יום השנה ה־20 סיפר ברוס ריידל, האחראי על המזרח התיכון בבית הלבן דאז, כי במשך חודשיים ראש ה־CIA ג'ורג' טנט עבר מחדר לחדר בבית הלבן והתריע, לשווא. דבר לא נעשה.

בבוקר 11 בספטמבר הנשיא בוש היה בסרסוטה, פלורידה. הוא הקריא סיפור, 'העז הקטנה', לילדי כיתה ב' בבית ספר יסודי כשראש הסגל אנדי קארד, הודיע לו על התרסקות המטוס הראשון בניו יורק וחטיפת עוד שניים. בוש המשיך להקריא את הסיפור. אחרי כ־20 דקות לחש לו קארד כי "מטוס שני התרסק על הבניין השני". התמונה של בוש מקבל בפנים חתומות והמומות את ההודעה הפכה לאחת מיני הרבה תמונות איקוניות באותו יום.

בתוך דקות הפך אחד מאולמות בית הספר לבית לבן מאולתר מבחינת ציוד הקשר, הפיקוד והשליטה העומד לרשות הנשיא. בתוך חצי שעה, מחשש שמיקומו ידוע או שהוא מהווה מטרה, הועלה הנשיא למטוס ה'אייר פורס 1', שהמריא על 65 נוסעיו ושייט משך שעות בליווי שלושה מטוסי אף־16. למעשה, היה זה המטוס היחיד מלבד מטוסי חיל אוויר ששהה באוויר במזרח ארה"ב משך כל 11 בספטמבר.

ב־2001 עוד לא היו טלפונים חכמים, ממילא לא היו אפליקציות החלפת טקסטים, "ווטסאפ" היה ביטוי שגור שמשמעו "מה המצב?", וחלק גדול מהטלפונים הסלולריים לא פעלו ביעילות. לבוש לא היה קשר עם סגן הנשיא, דיק צ'ייני, אשר הוחזק משך כמה שעות בידי השירות החשאי בבונקר בוושינגטון, ועיקר הקשר והשליטה של הנשיא נעשה באמצעות ציוד צבאי.

אחרי שמונה שעות באוויר, חזר הנשיא לוושינגטון. ב־21:00, מהבית הלבן, נשא בוש את נאום "אמריקה במלחמה" לעולם כולו. אמריקה הותקפה. דרך החיים שלנו הותקפה, החירויות שלנו הותקפו. לא נעשתה שום הבחנה בין מבצעי הטרור לבין שולחיהם. נרדוף אותם עד חורמה. אנחנו בעידן חדש, עידן המלחמה בטרור. לקראת סיום הנאום נדרש בוש לתהילים כ"ג: "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי".

עד 11 בספטמבר נתפס בוש כנשיא לגיטימי למחצה. בבחירות 2000 הפסיד למועמד הדמוקרטי, סגן הנשיא אל גור, ב־544 אלף קולות ברוב הפופולרי. הבחירות הוכרעו בהתערבות בית המשפט העליון, שקבע מעשית כי בוש זכה לבסוף במדינת פלורידה, לאחר אי־סדרים באופן ההצבעה ותצורת הפתקים, ובסך המינימלי ההכרחי של 271 קולות אלקטורים.

ההתקפה ב־11 בספטמבר הייתה הראשונה על ארה"ב מאז ההפצצה היפנית בפרל הרבור בדצמבר 1941. המינוח והמישוג של הימים שאחרי הדהדו את "היום שייזכר לדיראון עולם" מתוך נאומו של הנשיא פרנקלין רוזוולט ב־1941, יום אחרי המתקפה על בסיס הצי ב־7 בדצמבר.

למעשה, זו הייתה ההתקפה הראשונה על אדמת ארה"ב (ב־1941 הוואי לא הייתה מדינה חברה באיחוד) מאז המלחמה נגד בריטניה ב־1812, כאשר הבריטים הטילו מצור על וושינגטון ושרפו את משכן הנשיא.

עתה, עם תמיכת 90% מהציבור האמריקאי הלום התדהמה והצער, בוש הפך לנשיא של המעצמה הגדולה והחזקה בהיסטוריה, ומעצמה כועסת וחדורת רצון ויצר לנקם מיידי ועצום.

בסקר מקיף של מכון הסקרים פּיוּ שנערך לפני שנתיים, 93% מבני ה־30 ומעלה אמרו כי הם זוכרים בדיוק איפה היו ומה עשו ב־11 בספטמבר. בסקר דומה שנעשה ב־2020 אמרו 80% כי היה זה האירוע החשוב בחייהם. לקבוע כי אמריקה נשטפה בגל פטריוטיזם בשבועות, חודשים ושנים שלאחר מכן תהיה המעטה, אבל הסקר מלפני שנתיים (2019) קבע גם כי לרוב גדול של האמריקאים כלל לא ברור מה זו בדיוק "המלחמה נגד טרור", ומדוע ארה"ב עדיין מסובכת בעיראק ובאפגניסטן.

Paul J. Richards, AFP via Getty Images

ניו יורק | היום שאחרי

2,997 נהרגו באותו יום, מתוכם 2,763 בניו יורק, כולל 343 כבאים ו־60 שוטרים, כולם בפעולות החילוץ בטרם קרסו הבניינים. מספר הקורבנות האמיתי הגיע לכ־400 אלף איש: חשיפה לאבק רעיל, מחלות נשימתיות שנקבע קשר ישיר בינן להימצאות בזירת חורבות שני הבניינים.

באופן טבעי, ההשפעות הכלכליות היו מיידיות. הבורסה בוול סטריט נסגרה ונפתחה שוב רק ב־17 בספטמבר, בירידה של 7.1%. ניו יורק איבדה כ־143 אלף מקומות עבודה וכ־2.8 מיליארד דולר בתשלומי שכר עד סוף 2001, עובדה שפגעה באלפי עסקים קטנים וענפי שירותים במעגלים סביב העובדים והמשרד שנסגר. עלות ניקוי אתר מרכז הסחר העולמי – למן אותו יום "גראונד זירו", מונח הלקוח מנקודת הפיצוץ של פצצה גרעינית – הוערכה ב־750 מיליון דולר והנזק המצרפי והמצטבר מהפיגוע הוערך בהמשך בכ־60 מיליארד דולר.

אמרו שניו יורק לעולם לא תשתקם. היא השתקמה במהירות. אמרו שהמרכז הפיננסי של העולם יבזר עצמו. הוא רק התרכז וגדל בניו יורק. אמרו שכל מי שהאמצעים בידיו יעבור לפרברים ולעיירות סמוכות. קרה ההפך הגמור והעיר הפכה לעשירה, נוצצת וראוותנית הרבה יותר. אמרו שלא ייבנו יותר גורדי שחקים בשל הרתיעה הפסיכולוגית הצפויה של אנשים לעבוד או להתגורר במגדל של 50–60 קומות ומעלה. נבנו עשרות חדשים ובוהקים במרכז העיר, באזור וול סטריט, וחלקם ליד בניין 'מרכז הסחר העולמי 1' החדש, בן 99 קומות, שהוקם על השטח הכללי שבו שכנו מגדלי התאומים.

ניו יורק היא יותר מעיר או מטרופולין גדול. היא ציוויליזציה כמעט סגורה, עם מאפיינים מובהקים: עמידות, יצירתיות, חדשנות, המצאה־עצמית מחדש. כל חומרי הגלם הנדרשים לשיקום והתחדשות.

בשבת, 8 בספטמבר, יום לפני הטקס בסנטרל סינגוג, נתקלתי במארק גרין – פוליטיקאי דמוקרט ניו יורקי חביב אבל לא מוצלח במיוחד, סופר פוליטי פורה, יהודי והמועמד הדמוקרטי לראשות העיר ניו יורק. הפריימריז נקבעו ל־11 בספטמבר, וגרין הוביל בבטחה בבחירות המוקדמות מול מייקל בלומברג, שאז עוד היה רפובליקני.

"אתה מסתכל על ראש העיר הבא של ניו יורק", אמר לי גרין עם חיוך גדול. ג'וליאני, מאוד לא פופולרי בשלב הזה, עמד בפני סיום כהונתו השנייה, שנתיים לאחר שמועצת העיר העבירה חוק הגבלת כהונות. בלומברג לא עלה מעל ל־12%–15% בסקרים. גם צמצום פער משמעותי בראשית ספטמבר לא שינה את תחזית הבחירות.

חודש קודם לכן, באוגוסט, בלומברג ביקש ממני לפגוש את אהוד ברק שביקר בניו יורק. איך אתה מעריך את הסיכויים שלך? שאל ברק. תראה, ענה בלומברג, ריאלית, אין לי הרבה סיכויים. זו עיר דמוקרטית שבה ג'וליאני נבחר במקרה וכפתרון ארעי לעידן הפשע ומחוסרי הבית של ראשית שנות ה־90. זכרו לו חסד כשלחם במשפחות הפשע בהיותו התובע הכללי של המחוז הדרומי, אבל כולם כאן מתעבים אותו. לי יש רעיונות הרבה יותר טובים לשיקום העיר וכלכלתה מאשר למועמדים הדמוקרטים, אז אני ממשיך. ברק הסתכל עליו ואמר: "יש לך סיכוי, אם יקרה משהו גדול, משהו אולי חיצוני שיזעזע את העיר. במקרה כזה, הניסיון העצום שלך כאיש עסקים שבנה אימפריה של מידע ושירותים פיננסיים יהיה הפתרון".

גרין אכן ניצח בבחירות המקדימות, אבל הפיגועים וההלם בניו יורק שינו את דעת המצביעים. על מנת לקום מחדש על רגליה, ניו יורק צריכה מנהל מוכשר עם הצלחות מוכחות, לא פוליטיקאי מקצועי שנתפס כעסקן, ובנובמבר נבחר בלומברג, האיש ששיקם את ניו יורק.

בלומברג דיבר על התחדשות, יצירתיות, חיוניות וכסף גדול, רכיבי הבסיס של הניו יורקיות. ניו יורק קנתה בחדווה. העיר, כמו אמריקה כולה, שינתה מגמה בתוך שנה.

בסוף 2001 התמ"ג של ארה"ב עלה ב־1%, ל־10 טריליון דולר (כיום הוא כ־22 טריליון דולר), למרות הפיגועים ואף שערב 11 בספטמבר ארה"ב עוד הייתה שרויה במיתון מסוים לאחר התנפצות בועת הדוט.קום כשנה קודם לכן. ב־2002–2003 ההשפעות הכלכליות השליליות הישירות של פיגועי ה־11 בספטמבר התהפכו.

צילום: Jose Jimenez, Primera Hora, Getty Images

"12 בספטמבר 2001"

בכניסה לאגף "אנטי־טרור" במטה ה־CIA בלנגלי, וירג'יניה, תלוי שלט: "היום הוא ה־12 בספטמבר 2001", עדות ותזכורת לטלטלה, לשינוי המבנה ולתמורה העמוקה בצורת החשיבה ואופני הפעולה של ארגוני המודיעין של ארה"ב.

על "מורשת ה־11 בספטמבר" נכתבו מאות ספרים, אלפי מחקרים ומיליוני כתבות ומאמרי דעה ופרשנות, מכל זווית אפשרית. השינוי הגדול היה באופן טבעי במערכת המודיעין האמריקאית, שהקצתה משאבים בלתי נגמרים, לא תמיד ביעילות או תעדוף נכונים, למלחמה בטרור. ה־11 בספטמבר גרם לזעזוע ולשינויים מיידיים, דבר שאלפי דיונים, תוכניות רפורמה, דו"חות, התרעות מודיעיניות וועדות בקונגרס שדרשו שינויים לא הצליחו לעשות. משך עשור לאחר התפרקות ברית המועצות וסיום המלחמה הקרה, המודיעין האמריקאי היה עסוק במלחמתו באיומים הקודמים. יום בהיר אחד בספטמבר 2001 שינה הכל מקצה לקצה.

נקודת המוצא הייתה "מדוע הם שונאים אותנו?" כאשר "הם" זה העולם האסלאמי, ושאלת המשך: האם ה־11 בספטמבר הוא אירוע "ברבור שחור"? כלומר אירוע בלתי צפוי החורג מטווח הציפיות והאפשרויות הסבירות ואשר יש לו משמעויות ארוכות טווח, אבל המאפיין השני שלו הוא נדירוּת הופעתו.

השינויים הפוליטיים והחוקיים היו מהירים. בתוך שישה שבועות נחקק 'חוק הפטריוט' שאפשר לממשלה לעשות דברים שבארה"ב נחשבו לפסולים ואסורים מאז 1776: מעקב והאזנות אחר אזרחים וחברות, מעצרי מנע, מאסרים ללא זכות לעורך דין והליך ראוי. תקציב הביטחון האמריקאי גדל וב־2001–2003, עוד לפני הפלישה לעיראק במארס 2003, הוציאה ארה"ב 2 טריליון דולר על הגנה, מודיעין והוצאות נלוות במסגרת "המלחמה בטרור". בתוך פחות משנה וחצי הוקמה מפלצת בירוקרטית הקרויה 'המשרד להגנת המולדת'. שדות התעופה הפכו למכשולים אבטחתיים עם הקמת ה־TSA, המינהל לבטיחות תחבורה. כל מי שביקר בשדה תעופה אמריקאי ב־20 השנים האחרונות מכיר אותם.

התקשורת האמריקאית בשבועות, בחודשים ובשנים שאחרי 11 בספטמבר עסקה כמעט בבלעדיות בפיגועים. בספטמבר 2001 לא היה טוויטר, פייסבוק, אינסטגרם או טיק טוק. היו כמובן רשתות כבלים – CNN, פוקס ורשת חדשה, MSNBC, אבל התיווך למציאות הפוליטית והביטחונית, הדיווחים, מקור החדשות והפרשנויות היו שלושת המנחים הוותיקים של הרשתות המסורתיות: דן ראת'ר ב־CBS, פיטר ג'נינגס ב־ABC וטום ברוקאו ב־NBC. יותר מהנשיא בוש, השלושה האלו עיצבו את הנרטיב האמריקאי של היום שאחרי, והם שסיפקו ל־285 מיליון אמריקאים (332 מיליון כיום) מסגרת התייחסות ומונחים שמלווים אותם עד היום.

לאן הולכת ארצות הברית

11 בספטמבר 2001 מצא את אמריקה מקץ עשור של הגמוניה בעולם חד־מעצמתי או חד־קוטבי. ברית ורשה התפרקה מעשית ב־1989–1990, ברית המועצות עצמה התפרקה ב־1992, סין רק החלה להתעצם ולצמוח כלכלית ומדינית, והעולם האמין ב"קץ ההיסטוריה" וניצחון מקיף ועמוק של הדמוקרטיה המערבית ושל ה"פּאקס אמריקנה" שנבנה מאז 1945. ארה"ב של 2001 הייתה המעצמה החזקה בהיסטוריה המדינית של העולם. רומא העתיקה, בריטניה או ספרד היו גדולות ממנה בכיבושים טריטוריאליים, אבל שום מעצמת־על בהיסטוריה לא שילבה בתוכה והקרינה את כל מרכיבי העוצמה: מדיני, כלכלי־פיננסי, צבאי, טכנולוגי־מדעי ותרבותי. ואז בא 11 בספטמבר.

הזעם, העלבון והרצון לנקמה של מעצמת־על כמו ארה"ב, גרמו לשגיאות אסטרטגיות קולוסליות. במסגרת "המלחמה בטרור", ארה"ב פלשה לאפגניסטן באוקטובר 2001. מה שהחל כרדיפה לגיטימית ומוצדקת אחר ארגון אל־קאעידה, הפך להתבוססות חסרת תוחלת במלחמה שאי־אפשר לנצח בה ושאיננה משיגה כל אינטרסים אמריקאיים חיוניים. משם זה התפתח לרעיון עיוועים של "בניית אומה" ו"הנחלת דמוקרטיה". אפגניסטן איננה ממש מדינה, איננה אומה ואין לה שום עניין שהדיוויזיה המוצנחת ה־82 וה־CIA ינחילו לה דמוקרטיה.

אבל ב־2003 ממדי ההרפתקה הזו היו נסבלים, ומשם פנתה ארה"ב לחמורה בשגיאותיה: פלישה מסיבית וכיבוש בפועל של עיראק. סדאם חוסיין לא היה קשור לאל־קאעידה. גם לא היה לו נשק להשמדה המונית ב־2003, ועיראק הייתה כלואה בין שני אזורי אל־טוס בצפונה ובדרומה מאז מלחמת המפרץ הראשונה ב־1991. יתרה מכך, פירוק צבא עיראק העניק לאיראן חופש פעולה גיאו־פוליטי וצבאי שהשלכותיו ניכרות עד היום.

לשאלה אם ה"11 בספטמבר 2001" ייתפס בעוד 20 או 50 שנים כאירוע טרגי התחום בהיקף ובמקום שבו התרחש, או אירוע ששינה את מסלול ההיסטוריה של ארה"ב ואת יחסיה עם ומקומה בעולם, אין כמובן תשובה. הנסיבות, האירועים, המדיניות ומי בדיוק יפרשן ויכתוב את ההיסטוריה הם שיעצבו את התשובה.

אבל בהקשר הגיאו־פוליטי והנסיבות המתקיימות בספטמבר 2021, אפשר להעלות שתי אפשרויות שונות לגמרי.

הפלישה אמריקאית לאפגניסטן צילום Massoud Hossaini, AFP, Getty Images

הפלישה אמריקאית לאפגניסטן // צילום: Massoud Hossaini, AFP, Getty Images

תרחיש ראשון: בזבוז המשאבים העצום ומיקוד האנרגיה ותשומת הלב באפגניסטן ובעיראק בשם "המלחמה בטרור", אפשרו לסין לעבור את ארה"ב בממדים הקובעים סביב השנים 2035–2040. זהו תרחיש "שקיעת ארה"ב", ה־Declinism.

ארה"ב לא רק התמקדה באובססיביות בהרפתקאות צבאיות ובמדע בדיוני פוליטי באפגניסטן ובעיראק. המלחמה בטרור עלתה במצטבר קרוב ל־8 טריליון – 1,000 מיליארד, כן? – דולר.

מתוך רשלנות, שיתוק פוליטי והיעדר הסכמות, היא המשיכה להזניח את ענייני הפנים שלה. תשתיות מתפוררות, מערכת פוליטית מעוותת ולא מתפקדת, אי־שוויון קיצוני, מערכת בריאות דיספונקציונלית, מערכת חינוך עלובה, קסנופוביה, אנטי־אליטות, אנטי־מדע; שסעים תרבותיים, סוציו־אקונומיים ואידיאולוגיים הפכו את השיח האמריקאי לרעיל ומקוטב ויצרו בפועל שתי אמריקות שהמאחד ביניהן קטן ומצטמצם כל העת.

משך אותו זמן, סין הפכה למעצמת־על כלכלית, מתחה שרירים מדיניים באמצעות הרחבת יוזמת 'החגורה והדרך' של הנשיא שי ג'ינפינג באסיה, באפריקה ובאירופה. היא לא הפכה ל"הגמון גלובלי" משום שארה"ב עדיין היוותה משקל־נגד משמעותי וסין נזהרה מעימותים מיותרים, אבל השפעתה על התנהגות מדינות, סחר בינלאומי והעברת טכנולוגיה עלתה על ארה"ב של 1945–2021. מקורות העוצמה של ארה"ב – הטרוגניות, רבגוניות, הגירה – נשחקו, ותפיסת 'אמריקה תחילה' הפכה למושג נרדף להתנתקות מעשית מהעולם במקום לבנייה מחדש של העוצמה האמריקאית.

במידה ותרחיש כזה יתממש בהדרגה בשני העשורים הקרובים, 11 בספטמבר והשלכותיו ייתפסו כזרז משמעותי לשקיעת ארה"ב.

תרחיש שני: 'הרנסנס האמריקאי', כפי שמכנה אותו בתקווה אבל בספקנות ההיסטוריון וחוקר מדיניות החוץ האמריקאית סטיבן וולט מאוניברסיטת הרווארד. ארה"ב מפנה את עיקר משאביה פנימה ובונה עוצמה מבפנים החוצה, ולא להפך. היא יוצאת מאפגניסטן, יוצאת מעיראק, מתנתקת מהמזרח התיכון, לא משחיתה זמן ומבזבזת הון מדיני ויוקרה על סכסוכים אזוריים. היא נוטשת את היומרה לבנות אומות ולהנחיל דמוקרטיה, ומרכזת מאמציה בעדיפויות חיוניות וראשוניות בלבד.

במדיניות חוץ היא מחזקת ומחדשת בריתות קיימות, מחזירה לעצמה מנהיגות בנושאים גלובליים דחופים כמו אקלים ובריאות, ובונה ברית משקל־נגד לסין, כפי שמתעצבת לאיטה 'הברית המרובעת', The Quad, אבל עיקר משאביה מופנים לשיקום המערכת הפוליטית בתוך ארה"ב. בינתיים, בסין עשוי להתרחש תהליך כמעט הפוך: רתיחה כלכלית, דמוגרפיה שלילית, זיהום סביבה, אי־שקט פוליטי.

לספקנים שביניכם, לא מדובר בשנה הבאה, אלא במסלול התפתחות של 20–30 שנים. ימים יאמרו איך זה יסתיים.

John Moore, Getty Images

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook