התסריט הפסימי הוא שנגיף הקורונה יביס אותנו. ימותו כמה שימותו, בסוף נפסיד.
התסריט האופטימי הוא שאנחנו נביס את הקורונה. ימותו כמה שימותו, בסוף ננצח.
לפי נוסחאות שפותחו בבית הספר הגבוה ללוח הכפל על שם בנימין נתניהו, מדובר בסיכוי של פיפטי-פיפטי. למזלם של בוגרי הפקולטה, הם השכילו להירשם גם לקורס משני בחוג לאמנות שטיפת הידיים באותו בית הספר.
תהא התוצאה אשר תהא, אנחנו כאן בשם האסקפיזם, ולצורך העניין נלך על התסריט האופטימי. בתסריט הזה שוב איבדנו את גווינת פאלטרו וקייט ווינסלט – וסליחה מראש על הספוילר לכל מי שהתכוון דווקא עכשיו אך לא הספיק לעשות לעצמו נזק נפשי בצפייה בדרמת האימה הקולנועית הריאליסטית־נבואית להחריד של סטיבן סודרברג ('התפשטות', 2011) – אבל ניצחנו את הקורונה הבת זונה.
אם נדלג בזמן, מרחק של שנה פחות או יותר אל תוך העתיד, נגיע לתחילתו של תהליך שיקום פסיכולוגי, רפואי, חברתי, כלכלי ומדיני כלל־עולמי, מעין הקמה לתחייה של כל מה שמתיישב בנוח תחת ההגדרה "החיים עצמם".
באותה נקודת זמן, במקביל, יתחילו להיווצר גם פיסות האמנות הראשונות שעוסקות בימי הקורונה ובכל מה שעוטף אותם במישרין ובעקיפין, מעין השתקפות ואפיון של אותם "החיים עצמם".
החוטים הראשונים של הספרים, המחזות, הסרטים, הסדרות והתערוכות נשזרים כבר עכשיו, אליהם תתווסף שכבה עבה של פרספקטיבה, אליה יצטרף תיבול של ביקורת, הומור, סאטירה ודרמה.
כמעט מדי שעה צצה כותרת חדשותית בעלת פוטנציאל ליצירה בימי קורונה. הצרכנים במרכולים, האיטלקים ששרים במרפסות, העתידנים המבהילים, הכלכלנים המבוהלים, הפוליטיקאים שמקנחים את אפם בפיסת נייר טואלט מזוהמת תוך שהם מטיפים לשטיפת ידיים בסבון. כל הרגעים האלה יכולים לשמש השראה לסצנות נפלאות בסרטים אפוקליפטיים ולתיאורים מרהיבים ברומנים דיסטופיים. חלק מהיצירות העתידיות ניתן לדמיין כבר עכשיו:
- סגר על מחוז חוביי. דרמה רומנטית. סיפור אהבה בלתי אפשרי בין רופא סיני וחולה סינית שמנהלים רומן בבידוד, מאחורי מסכות, בצל משבר הקורונה.
- המצור על אוניית היהלום היפנית. סרט אימה. 15 ישראלים נופלים קורבן למתקפה נגיפית על ספינת תענוגות, מוטסים במבצע מורכב לישראל רק כדי לגלות שהסכנה האמיתית אורבת להם במתקן הבידוד בבית חולים נטוש ליד רמת אפעל.
- סיפורה של חולה. רומן דיסטופי מאת מרגרט אטווד על עלילותיה של שלפרד, שפחה בעבר וגיישה בהווה, אחרי כיבוש רפובליקת גלעד על ידי סין.
- הנשיא שנדבק בפייקורונה. סרטו המוקומנטרי הראשון של מייקל מור, שמביא עדויות מטרידות על האמת שמאחורי השקר של תוצאות בדיקת הקורונה האמיתיות של הנשיא טראמפ.
- שוד האלכוג'ל הגדול. קומדיית נעורים. שלושה נערים ונערה חולי קורונה מאחדים כוחות כדי לשדוד את בנק האלכוג'ל המרכזי בניו יור
- צ'או שושנה. סרטו האחרון והראשון של (קוונטין וליאו, בהתאמה) טרנטינו. פרטיזן אפרו־איטלקי חולה קורונה (סמואל ל' ג'קסון), שמתחבא מאז סוף מלחמת העולם השנייה בעליית הגג של בן זוגו הקונדיטור הסיציליאני (כריסטוף וולץ), מתבשר על זכייתו בעיטור גבורה ונקרא להתייצב בבית הלבן כדי לקבל את הפרס ישירות מנשיא ארה"ב (ליאונרדו דיקפריו). במסע הארוך לוושינגטון הבירה הוא פוגש זקן סיני חכם (בראד פיט) שמלמד אותו לרפא את עצמו ומסביר לו כי על מנת להציל את כלל האנושות מהתפרצות הנגיף עליו לחסל את שושנה (דניאלה פיק), נכדתו מחוץ לנישואים של בניטו מוסוליני (הארווי קייטל, בפלאשבקים).
——
אבל עם כל הכבוד לתגובה האמנותית העתידית לאירוע ההיסטורי שאנחנו חווים עכשיו, אנחנו בעיצומה של תופעה חברתית־תרבותית משמעותית הרבה יותר.
גבירותיי ורבותיי, ברוכים הבאים לטרגדיה הוויראלית הגלובלית של העידן הוויראלי הגלובלי. סיבוב ההופעות הבינלאומי של המדיה החברתית כבר עורר שיח סביב כמה אירועים דרמטיים וכמה האשטאגים מדויקים בעלי פרופיל גבוה, אבל היה זה בסך הכל חימום לקראת המופע המרכזי של המלכה האם, הקורונה. עכשיו אנחנו עומדים בעיצומו של הקרב הוויראלי הגדול בהיסטוריה: הגיף נגד הנגיף, הקורונה מול קורי העכביש האנושיים שמספקים חומרים אמנותיים במהירות, בנגישות ובזמינות מקסימליות. הפרשנות בוראת את המציאות, הקול מהיר מהאור, הסאטירה מקדימה את החרדה, הריטוויט והלייק זריזים יותר מהקריאה וההפנמה. 98% עדיין לא הספיקו להיחשף למקור וכבר נולדו אינספור חיקויים. ביבי לא סיים להחניק את האפצ'י וכבר ליצמן זרק לו "א־גזונטע".
רק לפני שנה הצליח 'הסטורי של אווה' לאתגר את עולם היצירה באמצעות סיפור שואה ויזואלי שיצר טשטוש בין תקופות, קהלי יעד ופלטפורמות. זה קרה בתוך פיצ'ר שמאפשר קיטועי זמן בני 15 שניות ואורך חיים של 24 שעות ומיועד לצעירים, וכבר נראה שהוא חווה התיישנות. בעוד קיומו התרבותי של 'הסטורי של אווה' התממש יותר מ־70 שנה אחרי קיומו ה"היסטורי", הדור הבא של היצירה כבר לא מבקש לספק פרספקטיבה, אלא מתיימר לשקף את המציאות בעודה נרקמת. בקצב הזה, הלייב־בלוגינג 'חולה מספר 74', שמביא אנקדוטות מתוך הבידוד של חולת קורונה ומככב כיום בטוויטר ובאינסטגרם, עוד עשוי להירשם כיצירת מופת ראשונה של דור הקורונה, ומשם והלאה כולנו עלולים להידבק. לא לשכוח לסבן ידיים.
