fbpx

100 שנים לתל חי // הטור של גרשון הכהן

בשתי סוגיות היסוד של תל חי נמשך הדיון מאז ועד ימינו: האופן הנכון לקבלת החלטות אסטרטגיות בתנאי סיכון, והמאבק על כל נקודת יישוב.

0

ימים אחדים לאחר צאת גיליון זה, בתאריך י"א באדר, ימלאו 100 שנים לנפילת תל חי. בימים שלפני הקרב התנהל דיון נוקב בהנהגת היישוב: האם לנטוש או להישאר. הדיון עדיין אקטואלי. במאמר שפרסם זאב ז'בוטינסקי ב'הארץ' עשרה ימים לפני הקרב, ניתח את המצב והמליץ לנטוש את תל חי. הסביר כי בתנאים האסטרטגיים שנוצרו, המאבק יהיה חסר תוחלת והאנשים ייהרגו לשווא. "מהי המטרה?", שאל, "הגנה או הפגנה? (…) להגן על העמדות אי אפשר, כי אין בידינו כוח מספיק". במושגים של ימינו, הוא תיאר את המתיישבים המתעקשים להישאר כחבורת נוער גבעות הזויה.

בן־גוריון קבע שיש להישאר, ואותה עמדה הובלה בעיקר על ידי ברל כצנלסון. במכתב עקרוני, בעל משמעות היסטורית להבנת המחלוקת בין תנועות הפועלים לבין תנועת ז'בוטינסקי, כתב: "אנשים כנים אנחנו ולא מפגינים. לא התכוונו להפגין, לא בלכתנו לגדוד העברי ולא בעבודתנו בכל התנאים (…) לא מפקדים שולחים אותנו ואבידת חבר אינה קלה בעינינו (…) אנו רוצים בחיים ויודעים את הצפוי לנו בלכתנו (…) והולכים אנו מפני שאת שליחותנו אנו ממלאים. כי בכבוד היישוב ובנפשו הוא הדבר. כי לא שאלה של חלקת אדמה וקצת רכוש יהודי כאן, כי אם שאלת ארץ ישראל. כי העזיבה והנסיגה הן המופת החותך על רפיוננו ואפסותנו. וכי ההוכחה היחידה של זכותנו על ארצנו, על אחדות ראש פינה ומטולה, היא בעמידה קשת עורף ונואשת, מבלי הביט אחורנית". על הדילמה הסביר: "אכן בכל אסטרטגיה קל להוכיח למפרע מפלה וקשה להבטיח ניצחון (…) כנראה שאנו עומדים פה בוויכוח ישן, ויכוח שהטענות ההגיוניות אינן מכריעות בו. יש 'מַעשִיוּת' שעושה את החשבון למפרע וממליצה לעזוב ויש מעשיות אחרת, המתעקשת לעמוד עד לרגע האחרון. ואז יש שהדבר הבלתי אפשרי נעשה לאפשרי".

בשתי סוגיות יסוד נמשך הדיון מאז ועד ימינו: האחת מתמקדת באופן הנכון לקבלת החלטות אסטרטגיות בתנאי סיכון. השנייה מתמקדת בתפקיד הקריטי של ההגנה והמאבק על כל נקודת יישוב. למול טענות ז'בוטינסקי, המבוססות על ניתוח אסטרטגי רציונלי, כצנלסון גייס לצומת ההחלטה את גודל הדבר שעליו נאבקים ואת כוח האמונה, בציפייה שעם ההתעקשות – גם הבלתי אפשרי יוכל להיעשות לאפשרי. לא שעמדת כצנלסון הייתה בלתי רציונלית, אלא שיש לתפיסתו יותר מסרגל אחד לקבלת החלטות רציונליות, ובו גם לכוח האמונה יש תפקיד. באווירה של ימינו, התבטאות שכזו תוצג ככל הנראה כדיבור משיחי, כניתוק מהמציאות.

הסוגיה השנייה קשורה באופן שבו תופסים את המאבק על אחיזה בקרקע ואת תרומתה של כל נקודת יישוב לדרכי עיצובו של המרחב עד כדי קביעת הגבול. גם בתקופת 'חומה ומגדל' הביע ז'בוטינסקי תמיהה כיצד כמה נקודות יישוב מבודדות, בפיזור על פני המרחב, יכולות להביא לידי כיבושו במסה של נוכחות יהודית? בין בן־גוריון לז'בוטינסקי התקיים פער באופן שבו תפסו את אמת המידה לנוכחות במרחב. האחד מדד את מידת הנוכחות בסטטוס דה־יורה, בהתייחסו לכמות ולרצף המרחבי המתקיים בין הנקודות המבודדות; ואילו בן־גוריון תפס את המרחב בסטטוס דה־פקטו, דרך רשת הזיקות המתהוות בו והמומנטום הדינמי המעצב אותו.

לאחר 100 שנים, המחלוקת שהתקיימה אז בין שתי הגישות ממשיכה לעמוד במרכזה של ההוויה הישראלית. אלא שבמפה הפוליטית בת ימינו, כדאי לברר מי באמת ראויים להיחשב ממשיכי דרכם של כצנלסון והחלוצים מימי תל חי.


LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook