fbpx

100 שנה לקרב על הסום | יותם ירקוני

0

המטייל הממוצע, זה המחפש פיסה ירוקה עבור נשמתו היגעה מתלאות העיר, ימצא נחמה באזור הזה של צפון צרפת. זהו חבל פיקרדי, שבטבורו זורם לו הנהר הגדול ושמו סום (Somme). משמעות השם בשפה קלטית עתיקה: שלווה.

במשך שבוע ימים בסוף חודש יוני של שנת 1916 הפרו תותחים בריטיים את השלווה הזו. יותר מ־1.7 מיליון פגזים המטירו הבריטים על עמדות הצבא הגרמני שעל גדת הסום. יש שטענו כי הדי הפיצוצים הללו נשמעו עד למרחק של 400 קילומטר משם. בחלוף שבוע הסתיימה הפגזת הריכוך, וב־1 ביולי 1916 ניתן האות להסתערות הקרקעית ההמונית. הרמטכ"ל הבריטי, פילדמרשל דאגלס הייג – האיש שתכנן את התקיפה ופיקד עליה, כשהוא נמצא במרחק בטוח מקו החזית – חזר לשלוותו.

"התקפה מצוינת הבוקר", כתב הייג ללונדון בהמשך אותו יום. "הכל דפק כמו שעון. הקרב הולך לנו מצוין והגרמנים נכנעים בחופשיות. לאויב חסרים כל כך הרבה אנשים, שהוא אוסף אותם מכל חלקי קו החפירות. הכוחות שלנו נמצאים במצב רוח נפלא ומלאים ביטחון עצמי". כל כך הרבה ביטחון עצמי היה לבריטים, עד שחיילים מאחד הגדודים בעטו כדורי רגל עשויי עור לעבר השטח הגרמני לפני שהסתערו עליו. הם פשוט היו בטוחים שהשטח שומם בעקבות שבוע ההפגזות הכבדות. הם טעו.

בדיעבד, התברר שהיה זה היום הנורא ביותר בהיסטוריה של הצבא הבריטי.

*************

57,470 חיילים בריטים נפגעו ביום הראשון של "הקרב על הסום" במלחמת העולם הראשונה. מתוך המספר הבלתי נתפס הזה – 19,240 חיילים נהרגו. ביום אחד. ושוב: תשעה עשר אלף, מאתיים וארבעים הרוגים בריטים, ביום אחד. לשם פרופורציה: בכל מלחמות ישראל יחד, מסוף 1947 ועד היום, נהרגו פחות חיילים ישראלים מאשר חיילים בריטים ביום הבודד ההוא לפני 100 שנה.

ומרחץ הדמים הזה היה רק היום הראשון. הקרב על הסום נמשך 141 יום, מאמצע הקיץ ועד עמוק לתוך גשמי הסתיו, שהפכו את השוחות החפורות על גדות הסום לביצה אחת גדולה. לפעמים הבוץ הגיע עד לגובה הברכיים. לפעמים עד המותניים. בצד השוחה נערמו גופות ההרוגים לגובה שני מטרים. הצחנה חרכה את האפים.

כשהסתיים הקרב בנובמבר נמנו יותר ממיליון נפגעים: 500 אלף גרמנים, 420 אלף בריטים, ועוד קצת יותר מ־200 אלף צרפתים. קציר דמים. יום־יום יצאו מהחזית רכבות עמוסות פצועים. אלה היו בני המזל שמישהו נתן להם סיכוי. את הפצועים הקשים יותר השאירו בחפירות.

וכל התופת הדנטאית הזו בסום אפשרה בסופו של דבר למדינות ההסכמה (צרפת, בריטניה, רוסיה) לדחוק את הגרמנים בממוצע שמונה קילומטרים לאחור, בחזית שאורכה לא יותר מ־30 ק"מ. יותר ממיליון נפגעים, עבור שטח בסדר גודל של רצועת עזה.

בזיכרון המערבי חקוק הקרב על הסום כסמל לאיוולת אנושית. לתופת המלחמה. לחוסר התוחלת של קרב החפירות המייאש. הו, כמה שהאדם הוא יצור נפלא. ומטומטם. או כמו שניסח זאת הקצין הגרמני פרידריך שטיינבריכר: "סום – כל ההיסטוריה של העולם לא יכולה להכיל מילה נוראית כל כך".

.

שובר שתיקה | זיגפריד ששון

אמנם הקרב על הסום הביא להתקדמות קלה של מדינות ההסכמה, ובעיקר הוריד את הלחץ העצום מהצרפתים בגזרת ורדן. אך בסופו של דבר, הוא לא שינה את מהלך ההיסטוריה וגם לא את פניה של 'המלחמה הגדולה', כפי שכונתה מלחמת העולם הראשונה עד בוא השנייה.

לעומת זאת, הקרב על הסום שינה את חייהם ואת תפיסותיהם של לא מעט חיילים וקצינים שהשתתפו בו, גרמנים ובריטים כאחד. בני 'הדור האבוד', בתורם, שינו אחר כך את ההיסטוריה.

זיגפריד ששון היה טיפוס מיוחד. הוא נולד לאב יהודי ממוצא עיראקי ולאם קתולית ממוצא אנגלי, שאהבה מאוד את ריכרד וגנר ואת האופרות שלו, ולכן קראה לבנה זיגפריד, כשם הגיבור הגרמני המיתולוגי וכשם האופרה השלישית ביצירתו של וגנר, 'טבעת הניבלונגים'. ששון גדל כמו קלישאה שבעה של אצולה כפרית: הוא חי באחוזה רחבת ידיים, רכב על סוסים, יצא למסעות ציד וכתב שירים. שיריו פורסמו מדי פעם בעיתונות המקומית, אך לא זכו להצלחה גדולה. בצדק, לדעת המבקרים.

הוא כבר היה בן 28 ודי משועמם. כשפרצה המלחמה הגדולה, היה מאושר להצטרף לצבא. סוף־סוף יוכל לראות קצת עולם. כך הרגישו רבים ברחבי אירופה. גם בגרמניה, גם בבריטניה, גם בצרפת. הם היו צעירים, והם היו פטריוטים, והם היו בטוחים שהם יגמרו את המלחמה הזו צ'יק צ'ק. חדוות הגיוס. תשוקת הקרב.

ששון שירת בקרב על הסום כסגן־משנה בבטליון הראשון, ועד מהרה יצא לו שם של קצין אמיץ. "מד ג'ק", כינו אותו חבריו לגדוד, ותיארו אדם שש אלי קרב ותאב נקם. כשחבריו לנשק נפגעו מאש הגרמנים, נהג המשורר היהודי־קתולי לצאת למסעות נקמה מטורפים על דעת עצמו.

אבל לאט־לאט, ככל שנמשכו הקרבות בחפירות, החל ששון להרגיש שמדובר בעניין חסר תכלית. או כדבריו, ב"פשע כלפי האנושות". זיגפריד עבר מהפך. מפטריוט צעיר צמא דם ונקם, הפך על גדות הסום במהרה לפציפיסט. והוא לא שמר עוד את דעותיו לעצמו.

ביולי 1917, שנה לאחר תחילת הקרב על הסום, הוא פרסם בעיתונות טקסט מכונן שנקרא 'הצהרתו של חייל':

"אני נושא הצהרה זו כפעולה מכוונת של התרסה נגד סמכות צבאית, משום שאני מאמין שאלה שבידם הכוח לסיים את המלחמה מאריכים אותה במתכוון. אני חייל, משוכנע שאני פועל בשמם של חיילים. אני מאמין שמלחמה זו שאליה התגייסתי בהיותה מלחמת הגנה ושחרור, הופכת עתה למלחמת תוקפנות וכיבוש. אני מאמין שאת המטרות שלשמן אני וחבריי החיילים התגייסנו למלחמה זו היה צריך לנסח בבהירות כזו שלא ניתן היה לשנותן. אם אמנם כך היה מלכתחילה, אפשר היה עכשיו להשיג את המטרות שדחפו אותנו לפעול על ידי משא ומתן. ראיתי וחוויתי את סבלם של הגייסות, ואיני יכול עוד להיות חלק מהארכת סבל זה להשגת מטרות שלאמונתי הן מרושעות ולא צודקות. אינני מוחה נגד התנהלות המלחמה אלא נגד הטעויות הפוליטיות ונגד חוסר הכנות שלמענם מוקרבים הלוחמים".

הלם בעורף. 'שוברים שתיקה' הם המאמי הלאומי לעומת הביקורת שחטף אז ששון. הוא הועמד לדין בבית משפט צבאי. רצו להעמידו מול כיתת יורים. מי שנחלץ להגנתו היה חברו, הסופר רוברט גרייבס, שהצליח לשכנע את המערכת כי ששון זקוק לאשפוז פסיכיאטרי. הוא קבע ש'הצהרתו של חייל' הייתה פעולה של אדם שנטרפה עליו דעתו. זה הצליח. זיגפריד ששון נשלח לאשפוז קצר במוסד לחולי נפש בסקוטלנד. אחר כך הפך לאחד ממשוררי המלחמה החשובים בבריטניה. ניפרד ממנו בתזכורת פואטית.

הארכי־נבל:

עִם מַג"דים אֵין שִׂיג לי וֹשִׂיחַ,

סַמג"דים אני לא סוֹבֵל;

מֵ"ם פֵּ"אים הייתי מַשְׁלִיחַ

בחפֶץ לֵב לעזאזֵל!

למֵ"ם מֵ"מים הייתי שָׂם רֶגֶל

ומַכריז: שמכל הסֶגֶל

האַרכִי־נָבָל  –

הוא הרַמטכּ"ל!!

 .

הביצות של מורדור | ג'.ר.ר טולקין

הררי מילים כבר נכתבו על הקשר שבין יצירות הפנטזיה של ג'.ר.ר טולקין ('ההוביט', 'שר הטבעות') לבין שתי מלחמות העולם. טולקין עצמו התנער בדרך כלל מהפרשנויות הללו. זו לא אלגוריה, הוא התעקש: 'הארץ התיכונה' אינה אירופה, הטבעת המכושפת היא ממש לא פצצת אטום, פרודו אינו ישו, שר האופל סאורון אינו היטלר וגם לא השטן. ועדיין, גם טולקין עצמו הודה בהשפעה שהייתה למלחמה הגדולה בכלל, ולקרב על הסום בפרט, על חייו ועל יצירתו.

בהקדמה למהדורה השנייה של 'שר הטבעות' כתב טולקין כך:

"חייב אדם להתנסות אישית בקדרות צלה של מלחמה כדי לדעת את כובד מועקתה. אך ככל שהשנים חולפות נוטים לשכוח כי מי שנקלע בצעירותו לשנת 1914, עבר חוויה מבעיתה לא פחות ממי שהיה מעורב ב־1939 ובשנים שלאחר מכן. עד שיצאה 1918 נהרגו כל חבריי הטובים, חוץ מאחד".

טולקין גויס לצבא הבריטי כבר ב־1915 כקצין קשר, בהיותו בן 23. לחזית הגיע רק ביוני 1916, כחודש לפני ההתקפה הגדולה בסום, כסגן משנה בסוללה ה־11 של תותחני לנקשייר. בחפירות על גדות הנהר הציורי, ברעמי האש ונהרות הדם, איבד טולקין את שני חבריו הטובים ביותר: ר' קגילסון וג'פרי סמית. מותם של השניים, שחלקו עם טולקין את התשוקה לכתיבה, דרבן אותו עוד יותר לכתוב ולפרסם את כתביו.

הוא שרד ארבעה חודשים בחזית הקטלנית, עד שלקה בטיפוס שכונה אז 'קדחת השוחות' או 'קדחת התעלות', אז פונה לקבלת טיפול רפואי בעורף השקט. הכינים והבוץ, במובן מסוים, הצילו את חייו. הוא לא חזר עוד לחזית, והצטרף לצוות העריכה של מילון אוקספורד.

אבל המראות והקולות מהקרב על הסום לא עזבו את טולקין במשך שנים ארוכות. בחלק השני של טרילוגיית שר הטבעות, 'שני הצריחים', עוברות דמויותיהם של פרודו וגולום בביצות בואכה מורדור ארץ האופל: "לרגע נראו המים שמתחתיו כחלון מזוגג בזכוכית מוכתמת שהוא מציץ בעדה. הוא חילץ ידיו מן הבוץ ונרתע בצעקה. 'יש שם גוויות, פנים מתות יש שם במים!', אמר, אחוז פלצות. 'פנים מתות!'".

התיאור הזה מזכיר מאוד את התיאורים של החיילים הבריטים את החפירות בסום. כך, למשל, תיאר זאת זיגפריד ששון מיודענו, ב'זיכרונותיו של קצין חי"ר': "צף על פני השטח של תעלה מוצפת, […] מסכה של פנים אנושיות […] קרועה […] מן הגולגולת". טולקין עצמו אמר ש"ההשראה לביצות המתות וההתקרבות למוראנון (שער הכניסה למורדור בסיפור, י"י) נבעה בחלקה מהתקופה שעברתי בצפון צרפת".

גם דמותו של סם גמג'י, עוזרו וחברו של גיבור הטרילוגיה פרודו, מבוססת על נושאי הכלים הצעירים שפגש טולקין בצפון צרפת. "סם גמג'י שלי הוא אכן השתקפות של חייל אנגלי מאותם טוראים שהכרתי במלחמה הגדולה, והכרתי בו כנעלה אלף מונים ממני", סיפר טולקין.

הסופר ק"ס לואיס (סדרת ספרי 'נרניה') השתתף גם הוא במלחמת העולם הראשונה ונחשב לאחד האנשים שהכירו את טולקין טוב מכולם. לואיס התייחס לקשר של המלחמה לטרילוגיה בביקורת שפרסם בשנות ה־50 על החלק השלישי בה, 'שובו של המלך': "במלחמה הזאת (הספרותית) יש איכויות של המלחמה שהדור שלי הכיר. זה הכל כאן: תנועה אינסופית, בלתי מובנת, השקט מבשר הרעות של החזית כאשר 'הכל מוכן', האזרחים המעופפים, החברויות התוססות, מלאות החיים, הרקע של משהו דמוי ייאוש לעומת החזות העליזה, והמתנות משמים כגון מטמון של טבק ש'ניצל' מהחורבן".

.

רוצים לקרוא את הכתבה המלאה? לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית

איתמר בן גביר

עוצמה של איש אחד // הטור של עופר חדד

עפר חדד / 04/09/2019
ביבי נתניהו בכנס בחירות בהיכל התרבות של העיר באשר שבע

הסדום והעמורה שבדרך // הטור של רונית ורדי

רונית ורדי / 05/09/2019
איור" עמרי כהן לכתבה מאת אליק מרגלית

מסע בין פרשנים // מאת אליק מרגלית

ליברל / 05/09/2019
תמונות נתניהו, ריבלין, גנץ וליברמן למדור מאת רותם דנון

מו"מ נולד // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 04/09/2019
סבך הקרבות בימין. מאת רועי לחמנוביץ

סבך הקרבות בימין // הטור של רועי לחמנוביץ'

רועי לחמנוביץ / 05/09/2019

בדד // מאת שרה ליבוביץ־דר

שרה ליבוביץ-דר / 08/09/2019
חקלאים בנחל עוז

יישובי העוטף כבולם זעזועים // הטור של גרשון הכהן

גרשון הכהן / 08/09/2019
מבצע מנויים