fbpx

אשת החלודה // על עלייתה ונפילתה של תרזה מיי // מאת חיים איסרוביץ

0

"המשימה שלי היא לפייס את אירלנד". אלה היו המילים הבודדות שאמר וויליאם גלדסטון למקורבו אוולין אשלי, כאשר נודע לו בתחילת דצמבר 1868 כי המלכה ויקטוריה עומדת להטיל עליו בפעם הראשונה את הקמתה של ממשלה חדשה, אחרי ניצחון הליברלים בבחירות הכלליות. באירלנד, שעדיין ניסתה להתאושש מהמשבר הגדול שפקד את האי וגרם לאובדן של 2 מיליון תושבים בשל רעב והגירה, צפו מחדש הרגשות הלאומיים וגלדסטון קיווה למצוא פתרון שירגיע את הרוחות ויאפשר לשמור את אירלנד בתוך הממלכה המאוחדת.

הסוגיה האירית העסיקה את גלדסטון בכל ארבע תקופות הכהונה שלו בראשות הממשלה, והוא פעל לקדם שלטון עצמי באירלנד. הצעת החוק הראשונה שלו בנושא נפלה בפרלמנט ב־1886 והובילה לפילוג במפלגה הליברלית ולבחירות חדשות שבהן הפסיד. כאשר ניסה שוב להעלות את ההצעה עם חזרתו לכס ראש הממשלה כעבור שש שנים, היה זה בית הלורדים שהפיל את המהלך. בסופו של דבר נאלץ גלדסטון בן ה־84 להתפטר במרץ 1894, אחרי מחלוקת בתוך הממשלה על תקציב הצי המלכותי.

על אף שגלדסטון היה יריב של המפלגה השמרנית, ניתן לראות כיום את דמותו מתנוססת בחדר החשוב ביותר של מפלגת השלטון הנוכחית. ציור השמן 'הקבינט של גלדסטון ב־1868', יצירתו של הצייר לווס קאטו דיקינסון, שמציגה את ראש הממשלה עם 14 השרים שלו במהלך דיון בחדר הקבינט בדאונינג 10, תלויה על הקיר בחדר הוועדות מספר 14 בארמון ווסטמינסטר, מושבו של הפרלמנט הבריטי. זהו החדר שמשמש את 'ועדת 1922', אשר מורכבת מיושבי השורות האחוריות (Backbenchers) של המפלגה השמרנית. אותם חברי פרלמנט שאינם נושאים גם בתפקיד במסגרת משרדי הממשלה. הוועדה, שהקימה ב־1923 קבוצת שמרנים שנבחרו שנה קודם לכן לראשונה, הפכה לגוף רב־עוצמה, שגם יכול לקבוע את הגורל של מנהיג או מנהיגת המפלגה. 

מציעה את ראשה

ב־27 במרץ האחרון התמקמו חברי הוועדה על ספסלי העץ משני צידי החדר, כאשר מתחת לציור של דיקינסון ניצבה הדיירת הנוכחית בדאונינג 10, תרזה מיי. זו ביקשה לשכנע פעם נוספת את חברי מפלגתה לתמוך בטיוטת ההסכם שגיבשה לפרישה מהאיחוד האירופי (הברקזיט) – אחרי שתי הצבעות קודמות שהסתיימו בתבוסות קשות, בפער של 230 ו־149 קולות לטובת המתנגדים, בהם רבים מהנוכחים בחדר. היא הבטיחה להם כי אם יצביעו הפעם בעד ההסכם ויאפשרו פרישה עם הסכם ב־22 במאי – התאריך החדש במקום התאריך המקורי של 29 במרץ – היא תתפטר מתפקידה, על מנת לאפשר לראש ממשלה חדש מהמפלגה להוביל את המשא ומתן עם האיחוד על היחסים העתידיים בין הצדדים.

"אני יודעת שיש רצון לגישה חדשה – ולמנהיגות חדשה – בשלב השני של שיחות הברקזיט, ואני לא אעמוד בדרך", אמרה מיי. לפי עדויות של חברי פרלמנט שנכחו במקום, זו הייתה ההופעה המשכנעת ביותר של מיי בפני ועדת 1922 וחלק מהצירים אף היו קרובים לדמעות, אם כי איש לא היה מופתע מהחלטתה של ראש הממשלה. "תודה לך על מה שעשית בתור מנהיגה ובתור חברה", אמרה לה חברת הפרלמנט קרוליין ספלמן.

זו לא הייתה הפעם הראשונה שמיי ציינה כי היא מוכנה לוותר על תפקיד ראש הממשלה ומנהיגת השמרנים. בדיוק שלושה חודשים וחצי קודם לכן התקיימה בחדר 14 הצבעת אמון במיי והיא הצליחה לשמור על כיסאה, אם כי זכתה בתמיכתם של 63% בלבד מהצירים. מיד לאחר מכן הצהירה מיי כי לא תוביל את המפלגה בבחירות הבאות, שנכון לעכשיו עדיין אמורות להתקיים רק בשנת 2022.

החלטתה של מיי להציב את ראשה על הצלחת, כמו גם החשש מפני דחייה ארוכת טווח של הברקזיט ואף האפשרות של ביטולו המוחלט, גרמו לחלק מהתומכים הנלהבים ביותר של הפרישה לבלוע את הצפרדע ולהצביע בעד ההסכם שהציעה. אך בהצבעה שנערכה יומיים לאחר המפגש בחדר 14, התברר כי זה לא הספיק. רק 286 חברי פרלמנט תמכו בעמדתה של ראש הממשלה מול 344 מתנגדים, ובעקבות זאת הייתה אמורה בריטניה לפרוש ללא הסכם ב־12 באפריל.

המפלגה מחפשת מנהיג חדש

יומיים לפני הפרישה המיועדת החליטו מנהיגי 27 המדינות החברות האחרות באיחוד האירופי לדחות שוב את יישום הברקזיט, הפעם עד 31 באוקטובר, בניסיון לאפשר למיי להעביר את ההסכם שלה בפרלמנט. בדיון שהתקיים בבית הנבחרים לאחר מכן, תהה הציר השמרני תומך הברקזיט, סר ביל קאש, אם מיי תתפטר כי היא "הפרה 100 פעם את ההבטחה שלא להאריך את המועד". "אני חושבת שאתה יודע את התשובה לכך", השיבה ראש הממשלה מבלי למצמץ.

אולם כלל לא ברור אם מיי אכן תשב בדאונינג 10 כאשר יגיע מועד הפרישה החדש. עם תבוסת השמרנים בבחירות המקומיות ב־2 במאי, וזו הצפויה בבחירות לפרלמנט האירופי ב־23 במאי, וכאשר סקרים מראים שהתסכול של מצביעי השמרנים מהדחיות המתמשכות של הברקזיט צפויים להוביל את מנהיג הלייבור, ג'רמי קורבין, למשרד ראש הממשלה בבחירות הכלליות על אף עמדותיו השנויות במחלוקת בלשון המעטה – החרב המתנוססת מעל ראשה של מיי מתקרבת אליה יותר ויותר. המפלגה השמרנית מתכוננת לבחור מנהיג חדש, במהלך הכינוס השנתי שלה ב־2 באוקטובר במנצ'סטר.

שמרנים בכירים ברחבי הממלכה הזהירו כי אם מיי לא תלך, הם עלולים לבחון מחדש את חברותם במפלגה. כמו כן, שני יושבי ראש קודמים של ועדת 1922 ציינו כי ייתכן שהתקנות ישונו על מנת לאפשר את הדחתה של מיי לפני חודש דצמבר, שנה אחרי הצבעת האמון הקודמת. עם זאת, הנהלת הוועדה החליטה בסוף החודש שעבר כי התקנות לא ישונו, אולם דרשו לקבל ממיי לוח זמנים ברור לפרישתה.

איאן דנקן סמית, שהיה מנהיג השמרנים האחרון עד כה שהודח בהצבעה בוועדת 1922 בשנת 2003, הבהיר כי עליה להוציא את בריטניה בהקדם מהאיחוד ואז להתפטר במהלך מאי או יוני. "אני חושב שראש הממשלה צריכה לכוון כעת את הכל לעבר יציאה לפני הבחירות לפרלמנט האירופי וזה יאפשר לה לפרוש אחרי שעשתה את מה שאמרה שתעשה – להוציא את הממלכה המאוחדת מהאיחוד בדרך זו או אחרת – ונוכל לקיים בחירות חדשות להנהגה ולבחור מנהיג חדש, וכך זה צריך להיעשות", אמר בריאיון לרשת סקיי בחודש שעבר.

פילוס דרך נחוש למעלה

"הסיבה שרציתי להיות חברת פרלמנט היא שרציתי לעשות שינוי. רציתי להיות בתפקיד שבו אני אוכל לקבל החלטות שמסייעות באמת לשפר את איכות החיים של אנשים. זה להפוך את חייהם של בני אדם לטובים יותר, ואני חושבת שזה מה שמניע אותי באופן בסיסי בפוליטיקה". כך הסבירה לימים תרזה מיי את ההחלטה שקיבלה כבר בגיל 12 להיות חברת פרלמנט מטעם השמרנים, המפלגה האהודה על אמה. לאכזבתה, חלומה להפוך לאישה הראשונה בראש ממשלת בריטניה נגוז עוד בצעירותה, עם בחירתה של מרגרט תאצ'ר, ועל כן השמחה שלה על הניצחון של השמרנים ב־1979 היה מהול גם באכזבה אישית.

תחילת דרכה של מיי במפלגה השמרנית לא הייתה זוהרת. ליתר דיוק, היא בכלל החלה הרבה מאחורי הקלעים. אביה, שהיה כומר אנגליקני, לא רצה לרפא את החיידק הפוליטי שדבק בבתו ואיפשר לה להצטרף למפלגה, אולם כדי למנוע כל אפשרות למראית עין של קשר בין פוליטיקה לדת, הנערה הצעירה סייעה בעיקר בתוך הסניף המקומי של השמרנים ולא יצאה לחלק עלונים או לגייס תמיכה בבחירות. גם כאשר ניסתה להתמודד למועצת בית הספר, היא הפסידה למועמד כריזמטי ממנה.

במהלך לימודיה באוניברסיטת אוקספורד הייתה מיי פעילה באגודת הסטודנטים המקומית והשתתפה בפעילויות החברתיות בקמפוס, אולם לא נטלה חלק בשטויות בסגנון 'חוות החיות', בניגוד לקודמה בתפקיד, דיוויד קמרון. באחת ממסיבות הריקודים של הסטודנטים השמרנים שבהן השתתפה, הכירה לראשונה את פיליפ מיי – דרך בנזיר בהוטו, לימים ראשת ממשלת פקיסטן. השניים נישאו ב־1980 בכנסייה של אביה, אולם בשל בעיה רפואית, לבני הזוג מעולם לא היו ילדים. מאז, פיליפ מיי אינו רק הבעל, אלא גם איש האמון והיועץ הקרוב ביותר שלה, "הסלע שלי" כפי שהיא מתארת אותו, תוך שהוא ממשיך בקריירה בעולם הפיננסים שבה החל אחרי שהשניים סיימו את לימודיהם באוניברסיטה.

הניסיון הפוליטי המעשי הראשון של מיי היה בתור חברת מועצה ברובע מרטון בדרום לונדון בשנים 1986 עד 1994, אולם שני הניסיונות הראשונים שלה להיבחר לפרלמנט בשנים 1992 ו־1994, בשני מחוזות מסורתיים של הלייבור, הסתיימו בכישלון.

רק ב־1997, כאשר השמרנים איבדו את השלטון לטוני בלייר והלייבור אחרי 18 שנה, הצליחה מיי להגיע לבית הנבחרים מטעם מחוז מיידנהד. בשלב הזה החלה מיי להתבלט בשורות המפלגה וקיבלה תפקידים במסגרת ממשלות הצללים – שרת החינוך, שרת תחבורה, שרה לענייני משפחה, שרת תרבות, תקשורת וספורט, אשת הקשר עם הפרלמנט ושרת העבודה והפנסיות.

ב־2002 היא גם הייתה לאישה הראשונה שנבחרה לראש מטה המפלגה השמרנית וגרמה לסערה עם נאום שבו קראה למפלגה להשתנות ולהתאים את עצמה למאה ה־21, כי "אנשים קוראים לנו 'המפלגה הנבזית'". "פעמיים הלכנו לבוחרים בלי שינוי, בלי חרטה, פשוט בלתי אטרקטיביים", אמרה. "פעמיים הם שחטו אותנו". העיתונים בחרו לשים דגש דווקא על נעלי העקב עם הדפס הנמר שנעלה באותו נאום, וה'דיילי טלגרף' הציב את הכותרת "עקב בלב השמרנים". 

"מנהלת לא נעימה"

כאשר שבו השמרנים לשלטון בבחירות 2010, החליט ראש הממשלה החדש דיוויד קמרון למנות את מיי לשרת הפנים, האישה הרביעית בלבד שמחזיקה באחד מארבעת המיניסטריונים הבכירים ביותר בממשלה (ראש הממשלה, אוצר, חוץ ופנים). אולם לפי רוזה פרינס, שפרסמה ביוגרפיה על מיי, התפקיד היוקרתי לא ניתן בגלל הכרה ביכולותיה של מיי. לדבריה, זה קרה רק אחרי שג'ורג' אוסבורן, חברו הקרוב של קמרון מימי אוקספורד שמונה לשר האוצר ונחשב ליורש עתידי, שכנע אותו שכדאי להציב אישה בצמרת. הוא קיווה כי משרד הפנים, שנחשב לבית קברות לקריירה פוליטית, יספק גורל דומה גם למיי. דיוויד לואס מהמפלגה הליברל־דמוקרטית, שכיהן במשרד האוצר תחת אוסבורן, כתב בזיכרונותיו: "חשתי שמיי הופתעה למצוא את עצמה בתפקיד שרת הפנים. למען האמת, לא ציפיתי שהיא תהיה שם יותר משנתיים".

מיי ניפצה את כל התחזיות ונותרה במשרד הפנים במשך יותר משש שנים, התקופה הארוכה ביותר זה מעל ל־60 שנה של שרים קודמים. לאורך כהונתה ניהלה מיי קרבות מרים נגד ארגוני השוטרים על מנת לבצע רפורמה מקיפה באופן ניהול המשטרה ובסמכויות השוטרים, ובין השאר צמצמה את סמכויות המעצר והחיפושים ודרשה לחקור מקרים של מוות במעצר. בתחום הטרור היא העניקה לשירותי הביטחון סמכות לבצע מעקב אחרי שימוש של אזרחים באינטרנט וגירשה את המטיף הקיצוני, אבו קתאדה. מיי גם פעלה נגד התעללות מינית בקטינים ונאבקה באלימות בתוך המשפחה ובסחר בנשים למטרות מין, ועל אף היותה בתו של כומר, היא הביעה תמיכה בנישואים חד־מיניים.

ניק הרברט, שהיה שר לענייני שיטור תחת מיי, ציין כי היא הייתה "מנהלת לא נעימה של הצוות שלה" וכי "הייתה לה יכולת לשלוט בפגיעה באמצעות כוח האישיות והיא לא איפשרה לאף נושא לחמוק", בעוד ששר זוטר אחר אף כינה את תקופת כהונתה "עידן של טרור". ה'גרדיאן' כתב עליה כי "במפלגה פוליטית שנאבקת לנער את המוניטין האליטיסטי, של בוגרי קולג' איטון, מיי מייצגת סוג שונה של פוליטיקאית – מנהלת בית ספר רגועה באולם מלא בתלמידי בית ספר ציבורי נלהבים יתר על המידה".

אחד הכישלונות הבולטים של מיי היה ההתמודדות עם סוגיית ההגירה לבריטניה. היעד המוצהר של ממשלת קמרון מאז תחילת כהונתה היה להוריד את הנתון של הגירה נטו – מהגרים למדינה פחות מהגרים מהמדינה – יעמוד על פחות מ־100 אלף בשנה, כאשר הנתון עם תחילת הכהונה ב־2010 עמד על 244 אלף. כחלק מהמאמצים להשיג את המטרה אף השיקה קמפיין שקרא למהגרים בלתי חוקיים "ללכת הביתה או להסתכן במעצר", אולם הוא בוטל בתוך זמן קצר בשל ביקורת ציבורית נוקבת.

ההגעה לפסגה

במאי 2016 פרסמה הלשכה הבריטית לסטטיסטיקה את הנתונים הרשמיים לשנה החולפת, שעמדו על הגירה נטו של 333 אלף בני אדם, הנתון השני בגובהו מאז שהחלו הרישומים. בלשכה הסבירו כי אף שמדובר בעלייה של 20 אלף מהגרים לעומת השנה הקודמת, נרשמה ירידה בהגירה לבריטניה וממנה, כאשר מרבית המהגרים היו אזרחי האיחוד האירופי שהגיעו לחפש עבודה בממלכה.

העיתוי היה קריטי – חודש מאוחר יותר עמד להתקיים משאל העם על היציאה מהאיחוד האירופי, והמספרים שימשו כלי נשק ברשותם של תומכי הברקזיט. אלה מיהרו להצהיר כי יש להחזיר את השליטה על גבולות המדינה. למרות עמדותיה בנושאי ההגירה ועל אף שקראה לצאת מהאמנה האירופית לזכויות אדם, מיי התייצבה במחנה של תומכי ההישארות באיחוד, אם כי הקפידה להתמקד בחשיבות של המשך שיתוף הפעולה בנושאי ביטחון ושמירה על החוק והסדר.

ההימור של קמרון לקיים את הבטחת הבחירות שלו מ־2015 ולערוך משאל עם על הברקזיט הסתיים בכישלון מוחלט עם ניצחון מפתיע ודרמטי לתומכי הפרישה עם 51.89% מול 48.11%. יממה בלבד אחר כך הודיע קמרון כי הוא מתפטר מתפקיד ראש הממשלה ומנהיג השמרנים ונתן את האות לקרב על הירושה. מיי, שראתה בכך הזדמנות להגשים את חלום הילדות ולהגיע לדאונינג 10 – על אף שנמנעה מלהפגין בפומבי כוונות הנהגה בתקופת כהונתה במשרד הפנים – מיהרה להיכנס למרוץ.

היריב המרכזי מולה היה אמור להיות ראש עיריית לונדון לשעבר, בוריס ג'ונסון, הטיפוס הססגוני והשנוי במחלוקת שהיה ממובילי קמפיין הברקזיט וגם השתייך לחבורת אוקספורד של קמרון. למרבה ההפתעה, הוא הסיר את מועמדותו אחרי ששר המשפטים, מייקל גוב, חבר נוסף בקבוצת אוקספורד ובעל ברית קרוב של ג'ונסון, נכנס ברגע האחרון למרוץ במהלך שהפרשנים הגדירו בתור "סכין בגבו של ג'ונסון".

המרוץ היה אמור להסתיים ב־9 בספטמבר, לקראת הוועידה המפלגתית חודש לאחר מכן, אולם בפועל נגמר בתוך פחות משלושה שבועות. מיי הגיעה ראשונה בסיבוב הראשון ואחריה שרת האנרגיה, אנדריאה לידסום. גוב היה שלישי, ושני המתמודדים האחרים – ליאם פוקס וסטיבן קראב – נשרו והביעו תמיכה במיי. בסיבוב השני נשר גם גוב והכל היה מוכן לקרב הישיר בין מיי לבין לידסום, כאשר היה ברור כי לשמרנים שוב תהיה מנהיגה, לראשונה מאז תאצ'ר. אולם ריאיון שבו רמזה לידסום כי מיי אינה יכולה להיות מנהיגה ראויה בגלל שאין לה ילדים עורר תרעומת ציבורית וב־11 ביולי הסירה לידסום את מועמדותה ומיי נותרה ללא מתחרים.

——

ב־13 ביולי הגשימה תרזה מיי את השאיפה כאשר המלכה אליזבת השנייה מינתה אותה לראש הממשלה החדשה. היא ציינה כי החזון שלה הוא "מדינה שלא עובדת עבור בעלי הפריבילגיה המעטים אלא עבור כל אחד מאיתנו" וכי היא מאמינה "באיחוד היקר בין אנגליה, סקוטלנד וצפון אירלנד". "אנחנו מאמינים באיחוד לא רק בין האומות של הממלכה המאוחדת, אלא בין כל האזרחים שלנו, כולכם, בלי קשר למי אתם ומאיפה אתם מגיעים".

הקבינט שהקימה מיי עם תחילת כהונתה שילב סגירת חשבונות עם ניסיון לאזן בין תומכי הברקזיט לתומכי ההישארות. היריבים אוסבורן וגוב נותרו בלי כלום, בעוד שג'ונסון מונה לשר החוץ. דיוויד דיוויס, הידוע בעמדותיו נגד האיחוד, קיבל את הטיפול בתיק הברקזיט, וליאם פוקס, גם ממחנה הפורשים, מונה לשר לסחר בינלאומי.

ריצ'רד צ'או, שהיה יועץ מיוחד של קמרון ולאחר מכן של מיי, ציין בחודש שעבר כי הטעות הגדולה ביותר של מיי הייתה המינוי של פיליפ המונד לשר האוצר, לדבריו "המינוי החשוב ביותר". "למיי ולהמונד אין יחסים דומים לאלו של קמרון ואוסבורן, והם לא רואים עין בעין במדיניות כלכלית", כתב במאמר ב'טיימס'. "יותר מכל סוגיה אחרת שאינה הברקזיט, משך כהונתו של ראש הממשלה הבא תלוי בכלכלה. האדם הזה יצטרך מישהו בדלת ליד שעמו יוכל להסכים על סוגיות כלכליות גדולות ולתת בו אמון לקבל החלטות שהם לא יוכלו".

כרוניקה של איבוד שליטה

"ברקזיט הוא ברקזיט ואנחנו נצליח בו", הצהירה מיי עם כניסתה לדאונינג 10 וזו הייתה הסיסמה שליוותה אותה לאורך כל כהונתה. בנאומה הראשון בוועידת המפלגה באוקטובר היא דחתה את האפשרות של משאל חוזר והבהירה כי "תוצאת המשאל הייתה ברורה ולגיטימית" וכי "אנחנו נהיה מדינה עצמאית וריבונית לחלוטין, מדינה שאינה מהווה יותר חלק מאיחוד פוליטי עם מוסדות על־לאומיים שיכולים לבטל את הפרלמנטים ובתי המשפט הלאומיים". היא גם הצהירה שוב ושוב כי "עדיף לבריטניה מצב בלי הסכם מאשר הסכם גרוע עבור בריטניה".

באפריל 2017, כשבועיים לאחר שהפעילה מיי את סעיף 50 לחוקת האיחוד שמצהיר על הכוונה לפרוש ופותח שנתיים של משא ומתן לגיבוש הסכם הגירושים, היא הכריזה על בחירות מוקדמות ביוני – על אף שלשמרנים היה רוב מוחלט בפרלמנט ועוד שלוש שנים עד הבחירות הבאות – וזאת כדי "להבטיח ודאות וביטחון לשנים הבאות".

ההימור הסתיים בכישלון מוחלט. למרות שבהנהגת הלייבור עמד ג'רמי קורבין, על דמותו ועמדותיו השנויות במחלוקת – כמו הרדיקליות הכלכלית, ההתייצבות לצד ארגוני טרור וההאשמות באנטישמיות – השמרנים איבדו את הרוב המוחלט. כדי להמשיך להחזיק ברסן השלטון, הגיעה מיי להסכמה עם עשרת חברי המפלגה היוניוניסטית־דמוקרטית (DUP) מצפון אירלנד שיעניקו גב לממשלה בהצבעות החיוניות.

כפי שאירלנד העסיקה את גלדסטון ואף תרמה לנפילתו, כך נאלצה מיי להשקיע אנרגיה רבה באי השכן, וזאת מאחר שהגבול בין צפון אירלנד לבין הרפובליקה של אירלנד היה הגבול היבשתי היחיד בין הממלכה המאוחדת לבין האיחוד האירופי. מאז הסכם 'יום שישי הטוב' ב־1998, שסיים שלושה עשורים של אלימות וטרור, המעבר בין שני חלקי האי היה חופשי וללא הגבלות, והחשש הגדול היה ששובו של הגבול עם עמדות המכס יעורר מחדש את רוחות העבר.

בדצמבר 2017 גובש רעיון ה־Backstop, ברירת מחדל למקרה שלא יגובש הסכם בין בריטניה לבין האיחוד עד מועד הפרישה, ולפיו צפון אירלנד תישאר במסגרת איחוד המכסים ותשמור על תקנות מסוימות של השוק המשותף על מנת לשמור על הגבול פתוח, גם אם בריטניה תעזוב לחלוטין. אז הרגישה מיי לראשונה את מחיר ההסתמכות על ה־DUP, כאשר מנהיגת המפלגה הצפון אירית, ארלין פוסטר, הבהירה שהם כלל לא יסכימו לפתרון הזה מאחר שמשמעותו היא ניתוק צפון אירלנד משאר חלקי הממלכה.

חצי שנה מאוחר יותר הצליחה מיי להשיג את הסכמת האיחוד להרחבת ה־Backstop לכל בריטניה במטרה להרגיע את ה־DUP, אבל המתח בתוך הממשלה החל לגעוש. אחרי ישיבת קבינט שדנה במתווה של הסכם הפרישה, ובין השאר קבעה כי בריטניה תהיה כפופה לתקנות האיחוד בנוגע למכירת מוצרי טובין ומוצרים חקלאיים וכי בתי המשפט יחויבו להתייחס גם להחלטות של בית הדין האירופי, התפטרו דיוויס וג'ונסון, ותומכי הברקזיט במפלגה החלו להאשים את מיי כי היא מתקפלת מול דרישות האיחוד.

——

המשבר הגיע לשיא חדש בנובמבר האחרון, כאשר מיי הציגה את טיוטת הסכם הפרישה שבין השאר קבע כי בריטניה תהיה תלויה בכל חוקי האיחוד והתקנות גם בתקופת המעבר שתימשך עד סוף 2020 ותשלם לפחות 39 מיליארד יורו על מנת לכסות את חובותיה. בסוגיית ה־Backstop נאמר כי צפון אירלנד תהיה מותאמת יותר משאר חלקי בריטניה לתקנות של השוק המשותף ויהיו לה יחסי מכס עמוקים יותר משאר חלקי בריטניה, כאשר המשמעות הייתה שיבוצעו בדיקות למוצרים מסוימים שיעברו בין צפון אירלנד לאי הבריטי.

הסערה הגיעה במהרה עם התפטרות של שרים, בהם השר לענייני ברקזיט, דומיניק ראב, בעוד חברי ה־DUP נמנעו בהצבעה על חוק פיננסי בניגוד לתנאי ההסכם עם השמרנים. התסיסה בתוך המפלגה הביאה להצבעת האמון בוועדת 1922, שהסתיימה בניצחון של מיי, אולם תומכי הברקזיט המשיכו להתייצב נגד עמדת הממשלה ויחד עם ה־DUP סייעו להפיל פעמיים את ההצבעה על טיוטת הסכם הפרישה בתבוסה הקשה ביותר עבור ראש ממשלה זה יותר מ־100 שנה. רק כאשר קורבין הגיש הצעת אמון במיי בינואר האחרון, היא זכתה לתמיכה גורפת של חברי המפלגה והצפון אירים, שלא רצו לראות את מנהיג הלייבור נכנס לדאונינג 10. מיי איבדה שליטה נוספת כאשר חברי הפרלמנט הצליחו לקחת את השליטה על סדר היום בנושא הברקזיט, אם כי גם הם לא הצליחו להסכים על חלופות אחרות כדוגמת משאל עם נוסף או הישארות באיחוד המכסים.

הלופ של ה"מייבוט"

ב־8 באפריל פרסמה מיי סרטון בלתי שגרתי. היא ישבה נינוחה על הספה במעון הכפרי של ראש הממשלה בצ'קרס ואמרה כי "בימים האחרונים אנשים שואלים אותי מה לכל הרוחות קורה עם הברקזיט". בדקות הבאות היא הסבירה למצלמה ברוגע על החלטתה לנהל שיחות עם קורבין על מציאת פתרון מוסכם, למרות התנגדות רבים במפלגה, והדגישה כי "זה אומר פשרה מצד שני הצדדים".

על אף שההופעה על הכורסה ייצרה לא מעט פרודיות ו"ממים" ברשתות החברתיות, הסרטון גם זכה לשבחים. "תוותרי על ההצהרות הרשמיות ותעשי עוד דברים כאלה", המליץ הפרשן טים מונטגומרי, בעוד חבר הפרלמנט השמרני, ג'וני מרסר, ציין כי הקטע היה "מצוין, ומעל הכל אנושי".

לא סתם השתמש מרסר בתיאור "אנושי", שינוי מוחלט לעומת "מייבוט", התואר שהודבק לראש הממשלה לאורך כל כהונתה. אתר המילון האורבני מסביר כי "המייבוט נקלע לרוב ללופ וחוזר על משפטים חסרי משמעות, כמו 'ממשלה חזקה ובטוחה' או 'ברקזיט הוא ברקזיט' במקום להציג מדיניות מעשית". כך אכן נשמעה מיי בכל נאומיה והצהרותיה – מבהירה שהיא נחושה ליישם את הברקזיט בכל מחיר, נעולה על ההסכם שגיבשה למרות התבוסות חסרות התקדים בפרלמנט ולא מוכנה כמעט לשמוע הצעות אחרות או להיענות לדרישה הציבורית הגוברת לקיים משאל חוזר, אבל גם מתקשה להציג תוכנית חלופית משלה למנהיגי האיחוד שלמרות כל זאת הסכימו להאריך פעמיים את מועד הפרישה.

אם מיי הייתה מיישמת את הברקזיט במועד, עם הסכם או בלעדיו, היא הייתה מוכיחה מנהיגות אמיתית שעומדת במילתה. במקום זאת, כאשר שעון החול עמד להתרוקן פעמיים – ב־29 במרץ וב־12 באפריל – היא ממש התחננה בפני עמיתיה באיחוד שיעניקו לה עוד זמן, והם הסכימו אף שלא ממש הבינו מה בדיוק יוכל להשתנות שיאפשר פרישה עם הסכם.

הדחייה של הפרישה ל־31 באוקטובר לא רק הגבירה את התסיסה נגדה בתוך המפלגה, אלא גם חיזקה את תומכי הברקזיט, ובראשם נייג'ל פראג' שמיהר להקים מפלגת ברקזיט שלפי הסקרים צפויה לרסק את השמרנים בבחירות לפרלמנט האירופי ב־23 במאי; בחירות שבריטניה תשתתף בהן אך ורק בגלל שהיא עדיין טכנית חברה באיחוד. "תרזה מיי החזיקה מעמד זמן־מה מתוך ידיעה שהציבור מעריך את עבודתה הקשה, את החוסן הנפשי שלה ואת תחושת השירות הציבורי שלה", הסביר גורם בכיר לצהובון ה'סאן'. "אבל ברור שהמגמה השתנתה לחלוטין אחרי ש־29 במרץ חלף מבלי שבריטניה עזבה את האיחוד, למרות שאמרה 108 פעם שאנחנו נעשה את זה".

גם סגנון העבודה של מיי, שחייבת לשלוט בכל הפרטים בעצמה כפי שהתנהלה עוד במשרד הפנים, היה בעוכריה. היא לא שיתפה את השרים בהתפתחויות במשא ומתן עם האיחוד עד שהוצגה בפניהם התוצאה הסופית והם נדרשו לאשר אותה. כמו כן היא מידרה את פקידי השירות הציבורי, אלו שאמורים לעצב את המדיניות וליישם אותה בפועל. "אם לכהונתה של תרזה מיי יש חטא קדמון אחד, זה הניסיון הכושל לעשות ממשלת עשה זאת בעצמך: פחות מדי אנשים מנסים לעשות יותר מדי, והכל במקביל", כתב היועץ לשעבר ריצ'רד צ'או. "כמו כל החלטה של מדיניות, הגישה הזו שינתה את מסלול הברקזיט, שינתה מדיניות פנים והפכה את ממשלת קורבין לדבר אפשרי הרבה יותר".

——

באוקטובר 2017 פרסם העיתונאי והסופר סיימון קונסטבל מאמר ב'פורבס' תחת הכותרת "למה תרזה מיי היא מנהיגה בהגדרה". "אתה מנהיג אם יש מי שהולך אחריך. חד וחלק ושום דבר אחר לא חשוב", כתב. "לא חשוב מה דעתכם האישית עליה, כרגע תרזה מיי היא מנהיגה. יש לה את התמיכה של חברי הסיעה בפרלמנט".

שנה וחצי לאחר מכן, המסקנה של קונסטבל נראית כה רחוקה מהמציאות עם מפלגה מפוצלת שיוצאת נגד ראש הממשלה שלה, אמון ציבורי שנעלם כליל ומדינה שנמצאת בחוסר ודאות ורחוקה מאותה אחדות שעליה הצהירה מיי כאשר נכנסה לדאונינג 10. השאלה היחידה שנותרה היא אם מיי תמשיך לאחוז בקרנות המזבח בעצמה או שתחליט לעזוב גם בלי להוציא את בריטניה מהאיחוד או שחברי הסיעה יאלצו אותה לעשות את זה. התשובה, כך נראה, תגיע מוקדם מאשר מאוחר.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook