הקריאה להתנהלות פוליטית ממלכתית הציפה את השיח במערכת הבחירות וגם לאחריה. הראשון שטבע מושג זה כביטוי לתפיסה פוליטית היה בן־גוריון. בין התוכן שאליו כיוון בשימושו במושג לבין האופן שבו הוא מיושם כיום בשיח הפוליטי יש פער שכדאי לברר. זה לא אומר שהשימוש הרווח כיום שגוי, אבל זה בהחלט אומר שהוא שונה – ומבוסס למעשה על תפיסה פוליטית חברתית אזרחית אחרת. במושגי היסוד האוניברסליים של מדע המדינה, מושג הממלכתיות בשימוש הבן־גוריוני אינו מוכר. המומחים הישראלים שעסקו בו התקשו להציע לו תרגום הולם. לעיון שיטתי מומלץ ספרו של ניר קידר, 'ממלכתיות – התפיסה האזרחית של דוד בן־גוריון'.
לבן־גוריון זכות יוצרים על מושג הממלכתיות כעוגן תפיסתי בניהול ענייני המדינה. הממלכתיות שלו איננה מתמצה בהכוונה למינהל תקין ושלטון החוק, ללא ניגודי עניינים ובניקיון כפיים. היא גם איננה מטיפה באמצעות המושג לחתירה אל נקודת חיבור מאחדת כביכול, המתכנסת לאינטרסים מובנים מאליהם שמעבר למחלוקת. הממלכתיות במשנתו של בן־גוריון היא המצפן שצריך להנחות את המנהיג – גם במקום שבו הוא ניצב בקונפליקט מול החוק ומול התנגדות פוליטית. באמצעות המושג הזה דרש את פירוק הפלמ"ח ואת סגירת החינוך הנפרד של זרם העובדים. בשימוש במושג הזה דרש מאמץ עיקש, מעל לשיקולים ניהוליים רציונליים, למימוש חובת המדינה היהודית לקיבוץ גלויות. מכאן ביסס את התביעה להביא את העולים כולם בבת אחת, למרות מחסור חמור במשאבים, גם בהיעדר מענה שלם היכן לשכנם וכיצד להאכילם. באמצעות הממלכתיות גם הצדיק את דחיית הדרישה לכינון חוקה, בטענה ההגונה שֶאַל למיעוט היהודי הנמצא לפי שעה בארץ לקבוע חוקה שתחסום בעתיד את כוח ההשפעה והשינוי שיחוללו לעתיד המוני העולים. בהיבט זה, הממלכתיות של בן־גוריון היא דרישה לנאמנות לסיפור־העל של האומה היהודית, המחדשת ימיה במולדת.
בן־גוריון הבין כי מדינה כישות דינמית, בוודאי המדינה היהודית, תתנהל תמיד בין מתחים. במושג הממלכתיות ביקש פתח מילוט מקיבעון החוק והנהלים. גם ממשרתי הציבור תבע נאמנות שאינה פורמלית גרידא: "עובדי המדינה יעצבו למעשה דמות המשטר. לא החוק אלא הביצוע הוא הקובע (…) הייעוד ההיסטורי המיוחד של מדינת ישראל, לא סגי לו בחוק מתוקן ובפקידות נאמנה" (מתוך 'כוכבים ועפר'). במערכת חוק וחוקה קשה להכיל מתחים הנראים כסתירות. הממלכתיות הייתה בהקשר זה בחירה בשיטה אחרת, כמו העדפת שיטת טיפול רפואי הומאופתי על פני טיפול קונבנציונלי.
רק במודל חשיבה הוליסטי ניתן להכיל את הניגוד המתקיים אצל בן־גוריון בשימוש בממלכתיות: פעם אחת כדי לדרוש מיהודים להשתחרר ממורשתם הגלותית החתרנית, שמחפשת איך לחמוק מחוקי המדינה; ובאחרת כדי לדרוש ממשרתי הציבור לפרש את החוק באורח גמיש ולא בירוקרטי, בנאמנות לשליחותם. בהצבת הממלכתיות כסוג של מצפן כִּיוון בן־גוריון אל חובת הנאמנות לחזון נשגב שמעבר לכאן ולעכשיו. כך הסביר: "ועם תקומת המדינה לא הוגשם חזון הגאולה. כי העם היהודי ברובו המכריע עודנו מפוזר בגויים, והמדינה היהודית עדיין איננה ביצוע הגאולה היהודית, היא רק המכשיר והאמצעי העיקרי לגאולתו" ('כוכבים ועפר').
הממלכתיות הישראלית מבטאת בהיבט זה את תודעת ההתנהלות במתח המתמיד בין הקמת המדינה כפרויקט מוסדי סדור ומוגדר לבין ראיית המדינה כאמצעי, בתהליך גאולה נשגב השואף לאינסוף. בכך מוסבר מדוע לשיטת בן־גוריון גם לאחר הקמתה – ישראל, כאמצעי למימוש חזון אינסופי, תמשיך להיות "מדינה שבדרך".
