fbpx

חיי עם השד העדתי // הטור של אמנון לוי

0

נכנסנו להצגה דקה לפני ההתחלה. הקהל כבר ישב, מחכה להודעה ברמקולים שצריך לכבות טלפונים, כי הנה כבר מתחילים. שמתי לב שכולם מסתכלים עליי. 30 שנה בטלוויזיה הרגילו אותי להתעלם ממבטים, אבל הפעם היה זה משהו שונה. ואז מישהו מאחוריי זרק בקול רם, "גם מזרחים באים לשייקספיר?". דבריו לוו מיד בצחוק קל בקהל. לא ידעתי איך להגיב. החשכה ירדה על האולם והצילה אותי מהמבוכה. ליידי מקבת, בגילומה של שחקנית ממוצא אתיופי, עלתה על הבמה כדי לרצוח את יריביה.

ברור לגמרי שזה נאמר בצחוק, אבל זה לא הצחיק אותי. איבדתי את חוש ההומור. ולא רק את ההומור. בשנה שחלפה מאז שודרה הסדרה הדוקומנטרית שלי על "השד העדתי" איבדתי חברים, איבדתי אהדה ואיבדתי פוקוס. פעם ידעתי מי אני, מה דעותיי, מי הטובים ומי הרעים. ידעתי בדיוק איפה אני עומד. הייתי קורא עיתון וכבר מהכותרת ידעתי מה אני חושב. אחרי שנחשפתי לשד שבתוכי, אני מבולבל. לא יודע מה אני חושב בדיוק על הנושאים הקונטרוברסליים שעל הפרק, המלחמה בעזה, השמאל הציוני, הערבים, הצל, מה לא.

בניסיון לפרש את עולמי מחדש, אני מתקרב בשנה הזו למזרחים משכילים, מיליטנטיים. אני מאוד מחבב אותם, אבל לא מסכים עם רוב מה שהם אומרים. אני מטיח בהם את מה שהחברים האשכנזים שלי אומרים לי: אתם קיצוניים, שטחיים, גזענים־מזרחים. הם מסתכלים עליי ברחמים ואומרים "אין פרטנר", ומתכוונים לאשכנזים. אני מתכווץ. הם מסרבים ללכת להפגנות השמאל בנימוק ש"המפגינים שמוחים נגד מה שעושה ישראל בעזה הם אותם מפגינים שמחר יקראו לנו ערסים ופרחות. לא נפגין עם מי שבז לנו". אני מתווכח איתם בתקיפות, אבל בלבי לא באמת בטוח שהם טועים.

מצד שני, אני מתרחק אידיאולוגית מהחברים הוותיקים שלי, רובם אנשי שמאל אשכנזים. אני עדיין אוהב אותם כמו אחים, אבל לא מסכים כמעט עם שום דבר שהם אומרים. מפגשי שישי בערב הופכים לשדה קרב. כל ידיעה גוררת ויכוח; חלקם הופכים למריבות. הלוויית עובדיה יוסף? המעגל החברתי סביבי נחרד, "מחזה מביש, אנשים הולכים אחרי ארון ומנשקים אותו, נהיינו איראן". אני שומע אותם ולא מבין. עובדיה יוסף היה למדן עצום, סקולר אמיתי, שכתב עשרות ספרים ואצר בתוכו ידע הלכתי ענקי. העובדה שאנשים מעריצים את למדנותו, ואת המנהיגות שהתבססה על הלמדנות הזו, היא כה שלילית? למה? כי הוא חרדי? כי הוא מזרחי? כי הוא האחר האולטימטיבי? ואולי כל התשובות נכונות?

כמה שבועות אחרי מות עובדיה מת אריק איינשטיין, והפעם מפגש שישי בערב יוצא מגדרו כדי לבכות את הזמר שמת. "אבד הפסקול של המדינה", מקוננים החברים, ואני מתעצבן. על איש רוח גדול בושה לבכות, אבל על זמר שאף פעם לא טרח להביע עמדה חברתית או מדינית, מותר? ועל איזה פסקול אתם מדברים? בנתיבות, בירוחם ובקריית מלאכי מישהו החזיק ממנו בכלל? זה הפסקול שלכם, אנשי השבט הלבן, מותר לכם לאהוב אותו, לבכות עליו, אבל ראבק, קצת צניעות. המדינה זה לא רק אתם.

אני מרגיש שאני מותח את החבל עד הקצה, אני ממש לא רוצה את הריב הזה, אבל כבר לא מסוגל לעצור. כשעולה שמה של מירי רגב לדיון אני כבר מחומם מספיק, וכשהחברים אומרים, "איזה בהמה גסה", ואני צועק: "כפרה עלייך, מירי נשמה", וכשהחברים כמעט זורקים עליי כיסא, אני צועק: במה היא שונה מפייגלין או מגדעון סער? בגלל שמשפחתו של פייגלין באה מרוסיה הלבנה והיא רק מירי רגב סיבוני ממרוקו?

אני משחק באש, אני יודע. החברים האלה הם משפחה בשבילי. ואני מנסה לרסן את עצמי. כשמדברים על הצל ועל הבריונות של אנשי הימין בהפגנות נגד המלחמה, אני מנסה לשתוק. חושק שפתיים ממש. מה יש לך, אני שואל ומתרה בעצמי, הרי גם אתה חושב שהוא בריון אלים. אבל אני לא יכול שלא להתעלם מכך שרוב מפגיני השמאל שהסכימו לחרף נפשם בעד הנפגעים העזתיים מעולם לא הזיזו את התחת בשביל מיליוני מזרחים בארץ הזו שעדיין אין להם סיכוי, שנולדים חיים ומתים, ואיש לא יודע שהיו אי פעם.

לפעמים אני מנסה להסביר. חברים שלי הם אנשים אינטליגנטים ומוסריים ואפשר להסביר להם. אני מבקש שקט לשלוש דקות. לא יותר. אני מתחנן, רק תנו לי לפתח טיעון. הם מהנהנים, ואחרי 30 שניות הכול מתפוצץ.

אני נחרד לגלות שעכשיו אני מסתכל על הכול מהזווית העדתית. כמה מזרחים יש בכל מקום, ואיך ישפיע מה שקורה על מצבם בארץ. אני יודע שכולם חושדים בי בכך, אני שומע את אנחת הייאוש מסביבי, בחייאת אמנון, מה זה חשוב אשכנזים, מזרחים – כולנו ישראלים, תעזוב את זה. ואני מסכים, זה שטות, זה צריך כבר היה לעבור מהעולם מזמן, כולנו צריכים להיות עיוורי צבעים, אבל מה לעשות שכל פעם שאני פוקח את העיניים ומביט סביבי אני רואה עדיין בעיקר צבע אחד?

אני מגלה שלהתפכח זה לא כיף. זה כואב. זה מכאיב גם לאחרים. לפני שנה רציתי לבדוק את השד העדתי. לא ידעתי אז שאכיר אותו אינטימית כל כך.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook