fbpx

שתיקת הזמבורות // הטור של פיני אסקל

כשעידן הקורונה מלמד על ערכו (ואי־ערכו) של הקהל

0

בדרך כלל לא צריך לעשות יותר מדי בשביל לנחש את סדר היום הבא בטוויטר. הצייצן הטרנדי יפוברט, הצייצן העוד־יותר־טרנדי ירוטווט, הצייצן הפי־אלף־יותר־טרנדי אף יזכה לתגובה ריקה ספק חנפנית ספק פטרונית: מדויק, אלוף, כל מילה, בול. ואם ראש הממשלה הישראלי או הנשיא האמריקאי יכתבו בסך הכל "שבת שלום" ו"גוד בלס אמריקה" – גם אז המתנגדים יקלסו והתומכים יהללו מתוך מאפליית העיוורון. זו כבר מזמן לא המסיבה הכי נוצצת, שנונה ומלאת חיים בעיר, אלא בית קברות של דעות משומשות, משעממות וצפויות שמתאמצות לשווא להתגבש לכדי אמירה בעלת ערך, תוכן ומשמעות בעזרת מעט מדי תווים ויותר מדי שגיאות כתיב. טוויטר הוא לא החולה שצריך לדעת לנתח, אלא מיטת הניתוחים עצמה, וזה קל כמו לחזות את מזג האוויר באמצע אוגוסט או לפרשן את דף המסרים השבועי שקיבלה אוסנת מארק. רעיון בינוני, טקסט תמציתי, קהל משולהב והד שעונה מאבני החומה.

ולכן, לרגע אחד קטן, ב־20 בספטמבר 2020, נדמה היה שהנה טוויטר סוף־סוף השתגע, ירד מהפסים היומיומיים של המאבקים הרגילים, האוטומטיים, המתישים, של ימין או שמאל, הפגנות או תפילות, גבי ברבש או יורם לס, וזכה לקונצנזוס מקיר לקיר. לרגע אחד כולם בטוויטר חשבו בדיוק את אותו הדבר. זה חריג, זה נדיר, זה יכול להטריף את מייסד הרשת ג'ק דורסי ולייתר את קיומן של אושיות משמעותיות כמו טראמפ ומשמעותיות פחות כמו נתניהו הבן; אבל זה קרה. כך, ביחד, במשך כמה דקות, צייצו צופי טקס האמי בארה"ב וברחבי העולם איך זה יכול להיות שמעיזים לשדר אירוע טלוויזיוני מסורתי ופופולרי בנוכחות קהל סלבריטאים שלא מקפיד על קפסולות, ריחוק חברתי ומסכות. המנחה ג'ימי קימל הבהיר מיד כי מדובר בבדיחה. הפרצופים הצוהלים של גווינת' פאלטרו, דונלד גלובר ואחרים שנראו על המסך, הם בעצם קטעי ארכיון מהשנים הקודמות שהושתלו – אך ורק כדי לייצר נוכחות של קהל, אווירה חגיגית ונורמליזציה. או אז טוויטר חזר להיות טוויטר, טראמפ שוב שכח שהוא על קאפס לוק, ביבי שוב שכח שהוא אמור להנהיג את כל העם ולא רק לנרמל את הרעל של בנו, שאר צייצני העולם עברו לקטר על דברים בלתי חשובים אחרים; ורק קימל, שנשאר להנחות את הטקס, ביקש להדליק את אורות הסטייפלס סנטר, כדי להוכיח שהוא באמת עומד לבד מול הכיסאות הריקים.

לא נעים לומר, אבל באותו הרגע לא היה לקימל מושג עד כמה הוא צדק, עד כמה הוא באמת כל כך לבד. רק למחרת, כשעבר דו"ח הרייטינג היומי לקבוצות הווטסאפ של קברניטי תעשיית הטלוויזיה, התברר כי אמש שודר טקס האמי לעיני הקהל הקטן ביותר בהיסטוריה – 6.1 מיליון צופים בלבד. לכאורה, הייתה זו עדות נוספת לחשיבותו של קהל חי ונוכח – כמו פעם, לפני עידן הקורונה – שמדליק את האווירה סביב הבמה או באצטדיון, שמדביק את צופי הטלוויזיה באמוציות שאפשר להרגיש רק כשאתה נמצא בזירת ההתרחשות עצמה, שהופך חלק אינטגרלי בכל אירוע טלוויזיוני שמתקיים בשידור חי. הרי ברור לכל, מקדמת דנא, כי עם כל הכבוד למסכי הטלוויזיה המשוכללים והחדישים שיודעים לשדר בלייב מכמה זוויות ועם שלל פרשנויות ותגובות בזמן אמת, אין כמו להריח את הדם והזיעה בשבתך בגובה הפרקט, לראות מבעד למסגרת המוגבלת והתוחמת של המצלמה ולחוות את הוויברציות החיוביות ממקור ראשון ללא הפרעה ותיווך – ומשם זולגת האנרגיה אל מיליארדי בתי אב ואם ברחבי העולם ומהדהדת לכל עבר, בדוך, בסיבוב ובחזרה. זה טוב לרייטינג, למותג, לתעשיית הבידור, לשוק מכשירי הטלוויזיה, לקפיטליזם, ולא פחות חשוב: קהל טוב יכול לגרום לכל אמן להיות הרבה יותר טוב על הבמה. מה, לא?

ובכן, זה תלוי. אחד התחומים שנפגעו יותר מכל מהיעדר קהל הוא הספורט התחרותי והקבוצתי. בתחילת משבר הקורונה סברו עסקני ואוהדי הספורט כאחד כי אם לא יוכל להיכנס קהל לאצטדיונים תהא זו מכת מוות לענפי הספורט השונים. "בתור כדורגלן, בכל מקום ששיחקתי בו", נוהג אייל ברקוביץ' לספר בראיונות, "שאלתי רק דבר אחד לפני שעליתי לדשא: כמה צופים יש עכשיו באצטדיון?". זה מה שסיפרו לנו מאז ומעולם: אם תוציאו את הקהל מהמגרשים – המוטיבציה של השחקנים תרד, רמת הכדורגל תידרדר ובקושי תראו גולים. זה נשמע הגיוני, כמובן, אלא שבמבחן התוצאה קרה דבר מוזר: בחמש ליגות הכדורגל הבכירות באירופה – אנגליה, ספרד, איטליה, גרמניה וצרפת – מספר השערים הממוצע למשחק בתחילת העונה הנוכחית גבוה בהרבה מממוצע השערים למשחק בשנה שעברה, ששוחקה ברובה עם קהל. בגרמניה לא זוכרים מבול כזה כבר 35 שנים, באנגליה לא נראתה כמות שערים כזאת מאז 1961, באיטליה לא היו מספרים כאלה מעולם. לא מעט חוקרים ופסיכולוגים הספיקו לגעת בתופעה החדשה יחסית ולספק כמה תובנות:

  1. אמנם היעדר קהל במגרש עלול להוריד את המוטיבציה ברמה המיידית, אבל לאורך זמן הוא מפחית את מפלס הלחץ והחרדה של הכדורגלן הבודד ולמעשה תורם בכך לעלייה באיכות המשחק.
  2. בעוד מחקרי עבר הראו כי נשלפו בממוצע יותר כרטיסים צהובים ואדומים לעבר שחקני הקבוצה האורחת, העובדה כי הקהל הודר ממגרשי הכדורגל הפכה את החלטות השופטים למאוזנות יותר, מה שמחזק את אמון האוהדים וגורם למעורבות גדולה יותר שלהם בטווח הארוך.
  3. באוניברסיטת רדינג בחנו 6,481 משחקי כדורגל לפני ובמהלך תקופת הקורונה כדי להראות מה היחס בין היעדר הקהל להישגי הקבוצה המארחת, ומצאו כי ההשפעה שולית: באנגליה, ספרד וגרמניה נרשמה ירידה קטנה של 3% לערך בניצחונות הקבוצות הביתיות, ובאיטליה אף נרשמה עלייה קלה – למרות העובדה שאין קהל.

כולם רוצים לראות את הקהל חוזר למגרשי הספורט, לאולמות הקולנוע, המוזיקה והתיאטרון, לאולפני הטלוויזיה. מחיאות כפיים הן אוויר לנשימה עבור כל אמן, שחקן תיאטרון, מוזיקאי, כדורגלן או במאי. השמרנים והפחדנים יאמרו כי אי אפשר להמר על בריאות הציבור, ויתרצו זאת בכך שאי אפשר לתלות גורל של ענף עצום שנוגע במאות מיליוני בני אדם – כמו כדורגל, למשל – בכמה עשרות אלפי אנשים שלא יכולים להיכנס לקאמפ נואו או בכמה מאות אנשים שלא יכולים להיכנס לאצטדיון הי"א באשדוד.

אמנם הטכנולוגיה מעניקה כיום לספורטאים תחושה של קהל בזכות קסמי הזום, מספקת לצופים בבית אווירה מחשמלת בעזרת סאונד ארכיוני של קהל וגם מסוגלת לייצר תפילות והפגנות המוניות וירטואליות, ואמנם, כפי שראינו, ישנם ענפים שיכולים אפילו להרוויח משהו מהיעדר הקהל, ואין ספק שיימצאו בקרוב פתרונות שיחפו על אובדן ההכנסות במגרשים ובאולמות, אבל האמת היחידה היא שזה פשוט לא זה. אנחנו בסך הכל רק בני אדם, אותם בעלי חיים משונים שזקוקים למגע, לריח, לטעם, לחיבוק, לליטוף, ליצירת חוויות חייתיות ואנושיות, כדי להמשיך לשרוד בתור קבוצת אוהדים, קהילה דתית או חברה דמוקרטית.

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook