fbpx

שלטון הילדים // רשימה מאת יונתן שם-אור

0

קווים לדמותה של המנטליות הימנית־לאומנית החדשה של ישראל

 

טקס ה"עשוראא", אותה הלקאה עצמית שנלמדה מהשיעים ביום חגם, מתחילה בקרב אנשי השמאל הישראלי, ביום הנכבה שמתרחש אצלם בליל המדגמים. חטאנו, התנשאנו, לא היינו בשטח, הזנחנו את הפריפריה, הפנינו גב למאוויי הלב של האומה, התחבקנו יותר מדי עם אבו מאזן, או, למצער, שכחנו לירוק עליו.

 

מאמרי הפובליציסטיקה, כמו דפי הפייסבוק, רוחשים באש ההלקאה העצמית. יש גם כאלה שהתייאשו לגמרי, חולמים על הגירה או לפחות הגירה פנימית לתוך הטבעת המגוננת של גוש דן, בחלקים הנאורים שלו, ומבטיחים לעצמם כי ליבם לא יזוע יותר כאשר הקסאמים ייפלו על שדרות. שילכו לביבי, הם אומרים, שיבקשו עזרה ואמפתיה ממי שהצביעו עבורו.

 

זו טעות. אין שום צורך להרים דגל לבן. מי שרוצה לנצח יריב, מוכרח להבין מה מפעיל אותו. קינות בנוסח שלי יחימוביץ' לא יזיזו קול אחד. כן, הם יודעים שם בפריפריה שמפלגות השמאל פועלות למענם הרבה יותר מהנציגים במפלגת השלטון, אבל היי, אלה שלא מזיזים את האצבע בשבילנו הם המשפחה. וחוץ מזה, אתם שמאלנים, שזה רק מטר אחד מלהיות ממש ערבי, ובמקרה של כמה מכם זה אפילו לא מטר. אתם, אומרים בימין הקיצוני, מעדיפים את החיים של מחבל מסריח שבא להרוג יהודים על הכבוד של חייל מצטיין כמו אלאור אזריה, אכפת לכם מהמסתננים שבאים לכאן ואונסים את הבנות שלנו במקום שתעזרו לנו, התושבים שסובלים, אתם רוצים לתת את הגדה לערבים כדי שיקימו שם את חמאסטן 2, ואתם בכלל לא מאמינים באלוהים, מה שאומר שאתם בעצם לא יהודים.

 

אלה תזקיקי ההנמקות של מצביעי הימין, בהכללה גסה. אם הן נשמעות לכם ילדותיות משהו, אתם לא טועים. כדי להבין את הימין הלאומני שמשתלט על ישראל, אין טעם בנבירה בספריות וחיפוש מקבילות מההיסטוריה. מי שרוצה להבין את הימני־לאומני, צריך להיכנס לחדר הילדים.

 

תתחילו להשתחוות

רק מינים מועטים של חיות עוברים את מבחן המראה. אצל ילדים, ההבחנה כי הדמות המשתקפת היא אתה ואיננה ילד אחר, מופיעה בערך בגיל שנתיים. זיהוי האני הוא שלב חשוב מאוד בהתפתחות. המדרג הבא הוא הבנה כי ילד אמיתי שעומד מולך חש בכאב בדיוק כמוך, והיא מופיעה בגילים מאוחרים בהרבה. האמפתיה, יכולת ההזדהות עם הזולת, האפשרות המנטלית והקוגניטיבית לשים את עצמך בנעליו, היא השלב העליון בהתפתחות הזאת (ההיפוך שבו מישהו מעדיף את תחושות הזולת או רווחתו על חשבונו שלו הוא מקום המפגש של הקדושים והתמימים, אמא תרזה ואבירי האולטרה־שמאל הליברלים).

 

הימין הקלאסי, זה שבנוי על חופש הפרט, מינימום התערבות ממשלתית בחיי האזרחים, חירות הדיבור המלאה ותמיכה מעטה ככל הניתן בשכבות החלשות, כבר לא באמת קיים בישראל. עקרונות הימין הקלאסי חוסים תחת צל שמרנות העבר. בצל הזה של תיאוריית הימין מלבלבים פרחי החושך של הלאומנות. זה הנוף הפוליטי של ישראל, ושם, באחו הקוצני הזה, גדל ופורח האלקטורט של הימין. הוא מושקה, מטופח ומוזן בידי מנהיגות ששלטונה מותנה ביבולים האלה.

 

העיקרון הראשון של הלאומנות אומר כי אלה הנמנים עם בניו של הלאום עדיפים על כל היתר. בהתאמה להתפתחות האנושית, מדובר באידיאולוגיית ילדי גן שרה. אני־אני־אני. קו אחד מחבר בין 'טיסת השוקולד' לבין הרמת הנשק של אלאור אזריה וריקון מחסניתו על מחבל שכוב ומנוטרל. אני הוא הדבר היחיד שחשוב, שקיים, שפועל. תמיכת חלק מנוסעי חברת ישראייר באותה מוטרפת ה"תן לה שוקולד, מה, זה מטוס של אבא שלך?!", נצעקת בדיוק באותו סולם שבו תומכי אזריה דרשו "לתמוך בחייל". אבל הדיוק הממשי של המצב הופיע שוב ושוב בהתבטאות שנאמרה ונכתבה מיליוני פעמים: תעזבו את הילד.

 

זו הגדרת האמת של חלק ניכר מהימין הפועל וחי עכשיו בישראל. מדובר במצב תודעתי והכרתי של ילדים. הדיבורים החוזרים ונשנים של חברי הקואליציה על "רצון העם" ו"ניצחנו, תתרגלו" הם הביטוי המיידי של אידיאולוגיית האינפנטיליות. מי שתפס את הכיסא במשחק הכיסאות המוזיקליים הוא המנצח, הוא המלך, וכולם מוכרחים להשתחוות. למה? ככה זה בגן. נה נה נה נה נה, תחת של בננה.

 

כשהילדים שולטים

ההומור תמיד מלמד על רמת ההתפתחות הקוגניטיבית. זה של ילדים לא בנוי לעכל מורכבויות, היפוכים מפתיעים וסיטואציות רב־שכבתיות. ילד צוחק מהומור סלפסטיק. עולצים מסבל של מישהו אחר. מישהו נופל על התחת או חוטף עוגה בפרצוף. זה תוצר ישיר של היעדר מנגנון האמפתיה שטרם התפתח. ילדים, למעשה, הם לעיתים פסיכופתים קטנים, במובן מסוים. אין להם שום תחושת הזדהות עם זולת כלשהו.

 

ראיית העולם דרך פריזמת האני של הילד היא הפלטפורמה שממנה נגזר כל העולם שבחוץ. זה עולם שטוח, דו־ממדי, המחולק באופן דיכוטומי לשתי קבוצות בלבד. אני וכל היתר. תת־הקבוצות הן טובים ורעים. בעדי או נגדי. הילד שצופה בסרט שואל מיד "מי הרע?", וככה עוקב אחרי העלילה. פינוקיו הוא שיא המורכבות שילד מסוגל לקבל. שקרן, אבל אפשר לסלוח לו, יש לו מטרה טובה. הדמויות הטובות בעולם הילד טובות באופן מוחלט, נטול פגמים. המצב הקיומי הריאלי של הילד – חלש, תלותי וחסר כל יכולת לשרוד באופן עצמאי – גורם לו להעריץ את אלה שמבטיחים את קיומו. אבא הוא תמיד כל־יכול.

 

ילדים מערבים את משאלות הלב עם המציאות. זה קורה כל הזמן בדיבור, אבל לעיתים ילד מחליט להוציא לפועל איזו תוכנית גדולה, כמו לקחת בקבוק מיץ ולצאת לדרך לבקר את סבא בעפולה. אם המזל משחק למשפחה, אזרחים טובים או שוטרים מוצאים את הפעוט המבוהל אחרי כמה שעות באיזה שדה, רטוב, רעב, בוכה. ילד לא יכול באמת לעשות שום דבר. עד שמטוס מלא בילדים מתרסק על אי מבודד, והם צריכים לארגן את החיים של עצמם. התוצאה, כמו שרואים בספר 'בעל זבוב' של וויליאם גולדינג, היא משטר אימים רצחני וסדיסטי. זה מה שקורה כאשר הילדים שולטים.


איור: סוהיני טל

 

רוצים לקרוא את המשך הכתבה? לפרטים על מבצע מנויים חדש ואטרקטיבי – לחצו כאן

 

למה השמאל כזה פראייר? // הטור של נדב איל

נדב איל / 6 באוגוסט 2019

איה נאפה ותחושת הצדק הישראלי (והכיבוש) // הטור של שי גולדן

שי גולדן / 7 באוגוסט 2019

בעיטה לחיבורים // הטור של איילת נחמיאס־ורבין

איילת נחמיאס-ורבין / 7 באוגוסט 2019

הבגידה הגדולה // הטור של נחמה דואק

נחמה דואק / 6 באוגוסט 2019

בואו נדבר על הבנייה הפלסטינית בשטחי C // הטור של גרשון הכהן

גרשון הכהן / 12 באוגוסט 2019

כשהמנצחים מפסידים (ולהפך) // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019
בית הדבש בסילוואן מרכז מורשת יהודי תימן צילום : אמיל סלמן

כבוד למגזר? עדיפה השפעה // טור עורך

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019