fbpx

שלוש מחשבות על קורונה // מאת לילך וולך

במובנים מסוימים, האפשרויות המצומצמות מעלות יצירתיות ומורידות חרדה.

0

כיוון שכל הימים נראים אותו הדבר, לבנים וריקים, ובמקביל לזה ובלי ביטול האמור לעיל, דרמות בגדלים שונים מתחוללות יום ביומו, נראה שקודם לכל חשוב לציין את מה שאולי היה כתוב ביומן הקפטן היום.

יומן הקפטן

  • יום מי־יודע־כמה לסגר. מהו זמן בכלל?
  • ממחר נוכל להתרחק עד 500 מטרים מהבית.
  • שוטרים עוצרים באלימות אזרחים שמפרים את כללי הבידוד.
  • עדיין קשה להשיג ביצים.

15,500 חולים (מאובחנים).
203 מתים.

אחרי כמה שבועות של סגר, כבר התבהר שאנשים הפסיקו להרים את הקקי של הכלבים שלהם מהרחוב (לא אתם, אתם זהב). אפילו יותר משזה מרגיז, זה מעניין אותי. זו ההמחשה הכי ברורה ומיידית ומונחת מתחת לאף, מילולית, לזה שבני אדם יכולים להשית על עצמם צייתנות עד סאה מסוימת ואחריה משהו מוכרח לגדוש ולהתפרץ החוצה. בראש שלי זה נראה כמו כדורי הזעם הלחיצים של אנשי משרדים עם דלקת בתעלת מפרק היד. תלחץ אותו מפה, וזה יצוץ משם. תמחץ אותו בזה והוא יתפרץ בהוא. אנשים הם כדורי זעם לחיצים.

חוץ מזה שהסגר הגיע לנו עד פה, אנשים לא מרימים יותר את הקקי של הכלבים שלהם כי יש פחות אנשים אחרים ברחוב שיתבוננו עליהם באיבה כשהם לא עושים את זה. ואנחנו צריכים שיתבוננו עלינו, לאו דווקא באיבה, כדי להיות מחוברתים. אנחנו זקוקים לפנאופטיקון, למגדל השמירה של העין הרואה הכל, האמיתית או המדומיינת, שסביבה אנחנו מתארגנים כחברה. אם זה לא אלוהים שרואה הכל, אלו השכנים, ובאין שכנים, אנחנו מרחק שבועיים בבית מלהפוך לצ'ובאקה.

אין מה להיתמם לגבי התשובה לשאלה מדוע ולמה לובשת הזברה פיג'מה. בסבירות גבוהה זה כי היא מתמודדת עם הפרעת אישיות נמנעת לא מאובחנת, וכנראה גרה בגפה איפה שאין אף אחד שירחרח אותה ויאמר, "אולי בכל זאת הגיע הזמן להחליף בגדים ולהתקלח, מה את אומרת?", אולי עכשיו בני האדם יהיו פחות שיפוטיים לגבי זברות. בכל מקרה יש משהו מעניין גם בהזנחה כחוויה קולקטיבית שמקבלת יותר אִפשור, בכלל בקונספט הקצת מסקרן ומותח גבולות של הזנחה – כמה זמן עד שהשיער יגדל פרא, עד שהצבעים השונים שצבענו את עצמנו בהם ידהו או יתקלפו, כמה זמן עד שניראה כמו עצמנו האמיתיים לגמרי? זה הכי קרוב להיזרקות על אי בודד. רק שהדימוי הנשאף הוא ברוק שילדס ב'הלגונה הכחולה' כשהאמת כנראה קרובה יותר לטום הנקס ב'להתחיל מחדש', כולל שיחות ערות עם חפצים דוממים.

אפילו כתבות מקושקשות של "בחיים לא תאמינו איך היא נראית ללא איפור" מראות סלבריטאיות מאופרות, פשוט בחמש שכבות פחות מאשר בדרך כלל. ועם כל זה לימדה אותנו התקשורת שלהיראות כמו עצמנו זה אומץ כשאת מפורסמת, וגועל נפש אם את סתם אחת שלא עובדת בלהיות מקסימה. ורובנו עדיין עובדות בלהיות מקסימות תחת כורח הנראוּת. אולי אפילו כרגע אנחנו מרגישות אשמות יותר לגבי המראה שלנו מאשר לגבי הפעמים שלא הרמנו את הקקי של הכלב.

לקחנו את הפנאופטיקון הזה, את מגדל השמירה של הסוהרים עם העין הצופה תמיד והרואה הכל, ובלענו אותו פנימה. עכשיו הוא בתוך הראש שלנו. כשכל כך הרבה מאיתנו עונות ל"מה זה משנה אם הלק מתקלף, אף אחד לא רואה" ב"אבל אני רואה!", לפעמים קל לשכוח ש"אני" זה גם כל הדימויים והכללים והנאותויות שהסכמתי לקנות ולבלוע. וזה לא כדי לומר שלא טוב ככה וכן טוב אחרת, זה רק כדי לדקור רגע במקל את מה שמוטל על קו החוף של המיינד שלנו, בשביל לראות ממה זה עשוי ואם עדיין יש לזה דופק.

אני בכל מקרה התקיימתי רוב החיים שלי על הקו שבין להיראות ללא־להיראות, לתשוקה להיות בלתי נשכחת ולפנטזיה ההפוכה להימוג לאבק בפינת החדר מבלי שיצפו ממני לכלום. זו האמת, והיא לא יפהפייה, אבל אמת שווה יותר מיופי. מהבחינה הזו הוסללתי על ידי נסיבות חיים וכנראה כימיה משונה במוח לבידודים וסגרים מסוגים שונים. קורונה היא רק עוד אחת בשרשרת, ובכל זאת קורה עכשיו מה שקורה כשזה כוח חיצוני עליון שדוחק אותך, וזה שאם את לא מתה, את דוחפת בחזרה.

אם הייתה לכם פעם תשוקה לקבל פתק היעדרות מהחיים, פנטזיה על תאונה לא קטלנית אבל מספקת כדי להישאר בבית לרגע, אם זייפתם התעלפות או התמוטטות כדי שלא להיכנס למבחן/לעלות על במה/לעבור לגור יחד – אז אתם ודאי יודעים גם שכשזה קורה על אמת, כשבמקום לאיין את עצמכם יש משהו מבחוץ שמנסה לאיין אתכם, אתם תשרטו ותבעטו ותנשכו כדי לחזור ולקבל את החיים שלכם בחזרה. המוח הזוחלי דורש לשרוד, ואם צריך להשאיר את הזנב כדי להצליח לברוח, אז מצמיחים אחד חדש. זו תזכורת טובה. בכל מקרה, הקורונה היא לא מבחן, אולי גם לא שיעור, אבל היא כן הזדמנות. תרצי – תעלי; לא תרצי – העולם ימשיך להסתובב. הכל קול. למרבה המזל והאימה, אנחנו לא כאלו משנים.

בינתיים, אולי בגלל המוכרות שבהתכנסות פנימה, אולי בגלל שהדחיקה המאיינת מגיעה מבחוץ ולא מבפנים, אני דווקא מתנהלת בגישת "אם החיים נותנים לך בידוד, תעשי מזה בידודיאדה". במובנים מסוימים, האפשרויות המצומצמות מעלות יצירתיות ומורידות חרדה. אולי זו התחושה שבוטלה התחרות, שעכשיו אפשר פשוט ללכת ולהתבונן על הנוף ואפשר שלא לרוץ, ואפשר גם כן לרוץ, רק לא בשביל מדליה, ולא בגלל הפחד להישאר מאחור, להגיע אחרונה.

בבידודיאדה תפרתי, רקמתי, בישלתי, אפיתי, רקחתי, צנצנתי, בקבקתי, שתלתי, זרעתי, קטפתי, שזרתי, קראתי, כתבתי. משהו בזה שהכל לאט ונמתח, ואז פחות צריך ויותר אפשר, הוריד את הדופק. חוץ מזה אני מגבילה את עצמי לשלושה ציוצים ליום בטוויטר של נדב איל, ואלו כל חדשות המגפה שאני מרשה למוח שלי לזלול. כמו ממתקים אבל ההפך. גם זה מוריד את הדופק.

מדי פעם אני מודדת את הקורונה, כמו בגד מכוער, על תקופות אחרות בחיים שלי לבדוק איך זה היה נראה על עצמי של אז. מה אם הייתה קורונה כשהייתי ילדה? או רגע לפני סיום התיכון, נגיד לפני הצגת הבגרות בתיאטרון שכל כך חיכיתי לה? כשהייתי בצבא, בטירונות או דווקא אחר כך, כשכבר הייתי קצינה וכל כך כל כך אחראית, הכי שהייתי ואהיה אי פעם? מה אם היא הייתה מגיעה אחרי שעזבתי את הבית לדירת שותפים כשהכל היה מטומטם ופרוע ולא יציב? אחרי שסיימתי מערכת יחסים של עשור והייתי פתאום אחת? אז, כשגרנו אחותי ואני יחד, לבד ויחד כמו שתי חתולות בסלסילה? אני מחליטה שמכל התקופות, זו תקופה בסדר. בשבילי, מהבחינות האגוצנטריות שלי, בלי שזה יאמר כלום על הכלל. שאני יכולה לזה, וגם אם זה לא מבחן, זו כן הזדמנות. בכל מקרה ימשיך העולם להסתובב, אז אני עולה.

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook