מספרים על אדוארד דה ויר, רוזן אוקספורד ה־17, שפעם לא הצליח להתאפק ושחרר נפיחה רמה בנוכחות מלכת אנגליה דאז אליזבת הראשונה. כה נבוך היה הרוזן, עד שארז את כל חפציו, עלה על ספינה, ויצא למסע של שבע שנים הרחק מהמלכה. עם שובו למולדת, ערכה המלכה מסיבה לכבודו, וכשנכנס לחדר פנתה אליו ואמרה: "אדוני, כבר שכחתי את הנפיחה".
בניגוד לנדיבותה האינסופית של מלכת אנגליה, הטכנולוגיה שמקיפה אותנו בכל פן בחיינו סלחנית הרבה פחות, והיכולת שלנו כאינדיווידואלים לשכוח ולהישכח כמעט אינה קיימת. גם מידע שאנחנו רואים כפרטי, מוצא את דרכו פעם אחר פעם לרשות הכלל, ודברים שעשינו עשורים קודם לכן וחשבנו שלא ישובו לרדוף אותנו צצים ומזכירים לנו ולסובבים אותנו את מה שקרה, מביך ככל שיהיה.
אם בעבר היה אפשר להמציא זהות חדשה ולפתוח בחיים חדשים בסגנון הרוזן ממונטה כריסטו של דיומא האב, היום, כשכל ההיסטוריה, על פרטי פרטיה, זמינה לנו בכל רגע, מדובר במשימה קשה עד כמעט בלתי אפשרית. אלי ויזל נהג לומר: "אדם לא יכול לברוח מעברו", וההיסטוריה, לפחות זו של העשורים האחרונים, מוכיחה את צדקתו.
תילי מילים נכתבו על "הזכות להישכח" במרחב הקיברנטי, וקטונתי מלעסוק ברבדים החוקיים של הדין הבינלאומי והפסיקות שהובילו למצב הבעייתי שבו אנו נמצאים. ברשימה זו אבקש להאיר צד אחר של הדיון, כזה שנותר בצל בשל טבעו ה"אפור" – גורלו של המידע שלכאורה לא נמצא בהישג ידו של האדם הממוצע, אלא זה הנגיש לישויות אחרות: מצד אחד המדינה, ומהצד האחר, האקרים חובשי כובעים בדרגות שונות של אפלה.
אני יודע איפה היית
הקונספט של טלפון סלולרי הוא קסום. אנחנו נושאים איתנו מכשיר קטן, המעניק לנו גישה לכל תחומי הידע האנושי בכל מקום ובכל זמן. אנחנו יכולים לצפות בסרטונים של חתולים חמודים בנסיעה ברכבת וגם בשיטוט בסופרמרקט. המכשיר הזה מעניק לנו את הפריבילגיה לבדוק מה הייתה מידת הנעליים של הרוצח המתועב ג'פרי דאהמר, בשעה שאנחנו נופשים על גדות נחל צין (דאהמר נעל מידה 41, אגב, אם זה חשוב לכם). אולם עם הקונספט הקסום הזה מגיע מחיר. יקר מאוד.
מכשיר סלולרי הוא בעצם משדר ומקלט רדיו. לא יותר ולא פחות. אנחנו נושאים על גופנו מתקן מעקב שמשדר את המיקום שלנו לאנטנות המוצבות במרחב באופן קבוע, והמיקום הזה נרשם במערכות של חברות הסלולר, מועבר משם לשירותי הביטחון, ולא נמחק לעולם.
מקרה שבו העובדה הזו באה לידי ביטוי לטובה הוא הרצח הנורא של נועה אייל בפברואר 1998. שירותי הביטחון הצליחו למקם את דניאל נחמני בזירת החטיפה והרצח, בין השאר באמצעות מיקום מכשיר הטלפון שנשא על גופו בשנות ה־90 של המאה הקודמת, מידע שבא לידי ביטוי בהרשעתו עשורים מאוחר יותר. עובדה זו, שנחשפה במשפט באופן רשמי, הסירה את העמימות סביב הנושא ושפכה אור על העובדה שכל מידע המיקום של כל האזרחים הישראלים נשמר החל משנות ה־90 ולא נמחק לעולם, בין אם הסכימו לכך ובין אם לאו.
קבוצת הטרור המכונה לעיתים בחיבה "נוער הגבעות" למדה לנצל את הכלי הזה לטובתה. לאחר שכמה פעמים הוטח בפני מי מהם במהלך חקירה שרשויות המדינה "יודעות בדיוק איפה הם היו" בשעה מסוימת, הם פשוט נתנו את מכשיר הטלפון לחבריהם שנסעו ברחבי המדינה, הרחק מהמקום בו נעשו לכאורה פשעים אלימים נגד אוכלוסייה אזרחית מקבוצה אתנית שונה משלהם.
במקרה של נחמני אפשר לראות את היתרונות שבשמירת המידע הזה, אך כמו בכל דבר, פוטנציאל השימוש לרעה באותו כלי בדיוק נגד אנשי אופוזיציה, חברי קבוצות מיעוט ופעילים חברתיים הוא עצום ומפחיד. מי שנחשף לשימוש בכלי הזה בגדה המערבית ובעזה יודע בדיוק לאן המדרון הזה עלול להוביל. ניטור המיקום של כל אחד ואחת מאיתנו עשוי להיות כלי רב־עוצמה בידיים הלא נכונות, ולעיתים רחוקות לטובתנו, והעובדה שהתיעוד להימצאותנו במקום מסוים נשמר לנצח יכולה לשמש נגדנו שנים רבות מאוחר יותר.
הייתי צעיר וזקוק לכסף
מי מאיתנו לא עשה בעברו דברים שבשעתו נראו לגיטימיים, יותר או פחות, והיום מעוררים הצטמררות מביכה במקרה הטוב ופחד מההשלכות על חיינו היום אם ייחשפו במקרה הפחות טוב. למרבה המזל, עד סוף שנות ה־90, כשהמרשתת פרצה לחיינו, רוב מעשי השטות הללו נשארו קבורים בזיכרוננו ובזיכרונם של מי שהיו עדים להם, וזיכרונות הם דבר הפכפך ונדיף. ברם, מאז אותם שנים, כל נפיחה מתועדת ומוצאת את דרכה לרשת.
צעירים שבחרו לתעד את עצמם כשהם מבצעים מעשי קונדס ייאלצו להתמודד עם התיעוד הזה כשיסיימו את לימודיהם ויגישו קורות חיים כדי להתקבל לתפקידים בתעשייה. מעסיקים רבים מחפשים מידע על מועמדים לעבודה, ולעיתים, כאשר סרטונים מסוימים או מידע ישן שכביכול כלל לא רלוונטי למשרה עולים בחיפוש, הם יבחרו לעבור ולבדוק מועמדים אחרים.
אנשים שהתבטאו בגזענות, בשנאה ובאלימות כשהיו צעירים, ייתכן שהשתנו והם עדינים כטליה היום, חובבי אדם באשר הוא אדם, אך שק החטאים הזה נשרך אחריהם לכל מקום אשר ילכו, ופעמים רבות יגרום למעסיקים או לבני ובנות זוג פוטנציאליים לבחור לשמור מהם מרחק.
הדבר מקבל תפנית נעימה אפילו פחות כשמדובר בנשים ובגברים שבחרו לתעד את עצמם בפומבי בעת שהם עוסקים בפעילות מינית. כך למשל המקרים של אמארה מייפל, הידועה בשם הבמה שלה לאנה רודס, ומיא ח'ליפה, שעבדו בתעשיית הפורנו במשך תקופה, והיום מנהלות קרבות משפטיים בניסיון להסיר את התכנים הללו מרשות הציבור.
לא רק שחקנים ושחקניות יכולים להתחרט, אלא גם נשים וגברים שצילמו עצמם, או נתנו לאחרים לצלם אותם, כשהם מעורטלים או עוסקים בפעילות כזו. מה שנראה באותו רגע כרעיון מצוין, או לכל הפחות "מה כבר יכול לקרות", הופך זמן מה לאחר מכן לבעיה רצינית. זוגות שצילמו זה את זו או את עצמם ושלחו לבני זוגם
מוצאים עצמם בבעיה חמורה כאשר הם נפרדים. הסרטונים האישיים נותרים מחוץ לשליטתם, ובמקרים רבים מופצים בקרב קבוצות שמעולם לא נועדו לראות את המצבים הפרטיים שתועדו בלהט הרגע.
הסיטואציה הופכת לבעייתית פי כמה כאשר אחד הצדדים מנסה לכפות על הצד השני לעשות דברים בניגוד לרצונו תחת האיום שסירוב יגרום להפצה של התמונות או הסרטונים ולחשיפתם לבני משפחה או בני זוג חדשים.
גם כאן, מידע פרטי ואישי שנלקח פעמים רבות בהסכמה מקבל חיים משל עצמו ומשאיר את בעליו במצב של חוסר אונים. ישנם אתרים ברשת המארחים תועפות של "פורנו נקמה" – בדיוק הסרטונים שצולמו כדי שיישארו בין בני זוג בלבד, ומופצים לעיני כל, פעמים רבות עם פרטי המצולמים, כאשר הם נפרדים, וכמעט בלתי אפשרי להסיר אותם.
כשאחד מבני הזוג מבקש להתחיל מערכת יחסים חדשה עם אדם אחר, הוא לעולם יחיה בפחד שהאדם החדש יגלה את מעשיו במערכת היחסים הקודמת, וישנן קהילות בעולם ובארץ שבהן חשיפה של מידע כזה יכולה לגרום לנזק בלתי הפיך.
שלי שלי, ושלך גם שלי
אנשים רבים נוטים לחשוב שמידע דיגיטלי שהם מייצרים הוא "שלהם" או "בשליטתם". בפועל, כמעט כל מערכת, בשלב כזה או אחר, תשאיר סדק שדרכו היא יכולה פתאום להתגלות, ותאפשר לכל עובר ושב לקחת כל מה שהיא לא מוכנה לתת. אם נחזור לרגע לדוגמאות הקודמות של תמונות עירום וסרטונים רגישים, כמעט כל תמונה שאנחנו מצלמים נשלחת אחר כבוד לענן כזה או אחר, שם היא מנותחת ונשמרת לעולמים.
לפני כמה שנים התרחש מה שנחרת בהיסטוריית הרשת העולמית בתור "The Fappening": מאורע שבו האקרים ניצלו חולשה מביכה בשירות הענן של חברת אפל, וניגשו לתמונות השמורות בו והשייכות לשורה של סלבריטאיות מוכרות כגון ג'ניפר לורנס, קייט אפטון, קירסטן דאנסט ורבות אחרות. ההאקרים, שנתפסו מאוחר יותר, בחרו מבין אלפי התמונות השמורות בענן את תמונות העירום שצילמו הנשים את עצמן או שצולמו בידי בני זוגן והפיצו אותן לעיני כל.
הנשים מעולם לא ציפו שתמונות שצילמו במכשירן הפרטי יישלחו למערכת שתחשוף אותן בקלות כזו. זו הטכנולוגיה שביקשה לעזור, להקל על חייהן אם המכשיר עצמו יאבד או ייגנב, ולשמור על התיעוד של חייהן מפני אובדן. הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות, אומרים. אכן. כוונות טובות וגיהינום.
גם בישראל קרו כמה מקרים, הקיצוני בהם הוא הדליפה של מסד הנתונים השייך למערכת "אטרף", ששירתה במשך שנים רבות את הקהילה הגאה. רבים, בעיקר גברים, השתמשו במערכת כדי להכיר זה את זה. הם שלחו הודעות בעלות גוון מיני ואף תמונות שהציגו רמות שונות של התערטלות. כל המידע הזה, שחלקו שייך לאנשים שהיו בוחרים לשמור אותו בסוד, הפך לנחלת הכלל, וכל נבכי מערכות היחסים נחשפו לעיני כל.
המשתמשים לא עשו דבר שאינו כשורה. הם סמכו על מערכת שהייתה בשימוש של מאות אלפי בני אדם שתשמור את פרטיהם ואת פעילותם לעצמה, והיא אכן התיימרה לעשות כן, עד שיום אחד מישהו בא ולקח ממנה את המידע.
כמעט אותו הדבר קרה גם בכמה מערכות מקוונות להיכרויות, חלקן למטרות זוגיות וחלקן למטרות מין מזדמן. למה כמעט? כי במקרה שלהן המידע לא הופץ לציבור, אלא נשלח לרשויות המדינה כדי שיאבטחו אותו. מיותר לציין שאף אחד מהמערכות לא הודיעה למשתמשיה כי המידע ששמרו בה נחשף לעיניים זרות. החוק, אתם מבינים, לא דורש זאת, ואיזו מערכת תתנדב לחשוף כך את כישלונה ולהיחשף לשלל תביעות על פגיעה אנושה בפרטיות?
המידע שקיים במערכות הללו יכול להרוס חיים. לא בהשאלה, אלא ממש לפרק משפחות, ובמקרים מסוימים לדחוף אנשים לעשות מעשים שאין מהם חזרה. גורם מרושע שהיה מקבל גישה למידע היה יכול לעשות קופה נאה מסחיטה של נואפים או לאיים על חברים בקהילות דתיות לפרסם את מעלליהם, פעמים רבות עם תמונות, אם לא ישלמו.
גם סגירה של החשבון לא תעזור לקורבנות, מפני שהמערכת לא מחקה את המידע על אודותיהם. כך, גם אם אדם בחר לחזור לחיק משפחתו ולהפסיק לנאוף, המידע על מעלליו נשמר לנצח במסד הנתונים של מערכת ההיכרויות.
חלק מהחשבונות הללו הם בני 20 שנה כמעט. הרבה מאוד יכול להשתנות בפרק זמן כזה, אבל המידע שהוזן אי אז בראשית שנות האלפיים באתר היכרויות ישן קפא בזמן, וחשיפה שלו היום יכולה לתת לו הקשר שונה לחלוטין. דברים שנכתבו אז יכולים להתפרש אחרת כשהם נקראים היום, תמונות שנשלחו אז יכולות לגרום למבוכה היום. כל הדברים האלה יצאו משליטת בעליהם והם כבר לא שייכים להם יותר.
פתגם רוסי אומר "מילה שנאמרה אינה ציפור, מרגע שהתעופפה מהפה, אי אפשר לתפוס אותה יותר", והדבר שריר ביתר שאת ברשת: בשעה שמילה שנאמרה בשעת כעס או תשוקה יכולה להישכח, מילה שנכתבה, הוקלטה, או צולמה והועלתה לרשת – לעולם תישאר שם, אף אם אינה נגישה לנו יותר.
קעקועים הם לנצח
הפעלה של מערכת אלקטרונית מורכבת הנמצאת בשימוש של מיליוני אנשים דורשת צוות מיומן. חשבו רגע על התשתית הנדרשת כדי שתוכלו לשלוח תמונה של חתלתול לאדם היושב על הכורסה מולכם. ראשית, צריכה להיות תמונה של חתול השמורה במכשיר שלכם. כפי שראינו, תמונות ששמורות במכשיר נשלחות פעמים רבות בלא מעורבותכם הפעילה לשירותי ענן שונים.
כמה אנשים עובדים בחברות השומרות את התמונות שלכם? נניח לרגע, לחומרה, שמתוך עשרות ומאות אלפי העובדים של החברות הגדולות רק למאה יש גישה לתשתיות המידע של המשתמשים.
אחר כך, המידע עוזב את מכשירכם ונע על גבי תשתית קווית או אלחוטית לשער כניסה גדול לרשת, שאנחנו מכנים "ספק אינטרנט" (ISP), וגם שם מועסקים לא מעט אנשים שיש להם גישה למידע המנותב דרכם. חלק מהמידע העובר דרכם משוכפל ומנותב אחר כבוד לכמה גופים עלומים כאן בארץ (ע"ע חוק השב"כ 2002, ויש האומרים שאף יותר מכך) וגם בקרבם יש ללא מעט אנשים גישה למידע.
מספק התקשורת המידע עובר לחברה המפעילה את השירות, פייסבוק במקרה של וואטסאפ או טלגרם, שמשרדיה נמצאים בדובאי, וגם שם יש ללא מעט אנשים גישה לתשתיות המעבירות את המידע. מבחינת המשתמש, מדובר ב"קופסה שחורה" שלא ברור עד הסוף מה נגיש בה ומה לאו.
בכל אחת מהנקודות האלה, ואפילו בנקודות נוספות, נשמר מידע. אולי בחלק מהמקומות נשמר רק מטא־מידע (כלומר, לא תמונת החתול עצמה אלא רק העובדה שאתם שלחתם מידע לחברכם) ואולי בחלקם נשמר הכל. כל המידע הזה, כל הודעה והודעה, כל אימוג'י ואימוג'י, נשמרים, מגובים ומאוחסנים, ואלה עשויים להיות משותפים עם גופים אחרים, לפי תנאי השימוש באפליקציות.
אם נסכום את מספר האנשים שיש להם פוטנציאל לגישה למידע שלנו, וזה בלי לספור את ההאקרים שלא צריכים רשות מאף אחד, נגיע לעשרות, למאות, ולעיתים אפילו לאלפים. מספיק שאחד מהם ירצה, ישוחד או יידרש לחלוק את המידע הזה – והנה הוא מוצא חיים משל עצמו.
אדוארד סנודן, שהועסק במתקני סוכנויות הביון האמריקאיות, טען שעובדי ה־NSA נהגו להעביר ביניהם תמונות עירום שיורטו בידי מערכות הביון שלהם; עובדים בסנאפצ'ט טענו כי עובדי החברה נהגו לצפות כדרך קבע בסרטוני עירום שנשלחו באמצעות האפליקציה; חברת פייסבוק פיטרה כמה עובדים שלטענתה ניצלו לרעה את הגישה שלהם כדי לצפות בתוכן אישי ופרטי של מכריהם שהועלה לפלטפורמה; ועוד ועוד.
המידע הזה, שיוצריו חשבו בטעות שהוא פרטי ושייך רק להם, נשמר במקומות שונים, בידי גופים שונים, ויכול למצוא את עצמו בידיים זרות ברשות או ללא רשות. כל משפט שאנחנו מקלידים, כל תמונה, כל סרטון, כמו מקועקעים ברשת וכמעט בלתי אפשרי להסיר אותם. המושג "פרטיות" מקבל ממדים נוספים ברשת: זה לא שהוא לא "פרטי", אלא שההגדרה של "פרטי" רחבה יותר, שונה יותר ממה שמקובל להניח.
יצחק שמיר צוטט כאומר שסוד אפשר לשמור בין שני אנשים בתנאי שאחד מהם כבר לא בין החיים. כעת, כשאנחנו מבינים כמה אנשים מעורבים, פוטנציאלית, בכל סוד וסוד שאנחנו יוצרים דרך הרשת, אולי נלמד להיזהר קצת יותר ולשמור על עצמנו ועל המידע שלנו טוב יותר.
לילדיי אני מקפיד לומר מגיל צעיר שלעולם לא יצלמו תמונות שלא היו שמחים לראות בעיתון ושלעולם לא ישלחו משהו לאדם אחר, אלא אם כן הם מרגישים נוח שהדברים יפורסמו בפומבי. ככל שנפנים שמידע שיוצא מהמכשיר שלנו הוא פומבי בהגדרתו, כך נצמצם את הסיכון בחשיפתו. ככל שנקדים להבין ש"סוד" שאנחנו מבקשים לשתף עם אדם אחר בעצם נגיש, פוטנציאלית, לאנשים אחרים, כך נוכל להתנהל בצורה בטוחה יותר עבורנו ועבור אחרים.
