נתחיל בעבר.
באחת מתוכניות 'חוצה ישראל' אירח רינו צרור את אבישי בן חיים. זה היה לפני יותר מעשור, נדמה לי. צרור, אז בשפיץ של הברנז'ה העיתונאית, עמוק בתוך הישראל הראשונה לכאורה; ובן חיים, לבוש בחולצת ג'ינס עם שערו הארוך המפורסם, נראים כמי שחולקים את אותו מקצוע ואת אותה קבוצה חברתית. זה היה ריאיון נינוח ומפרגן. במבט חטוף, אין בו רמז לבקע שיהפוך את בן חיים בעיני חלק מעמיתיו לאב"ח. אבל למעשה, יש שני רמזים כאלה: הראשון הוא כשבן חיים מודה כי הוא חילוני באורחותיו, אבל דתי בתוכו פנימה. למשל, הוא מקשיב באופן אדוק מדי שבוע לשיעור של הרב עובדיה. הוא לא יחמיץ זאת לעולם. והשני, המשפט הבא: "פרשת דרעי הייתה אקט חינוכי של האליטות. היה פה ניסיון להפוך את בני עדות המזרח לאזרחים שווי זכויות בארץ הזאת, ודרעי הלך לכלא על זה… ש"ס גמורה… מי שהכניס את דרעי לכלא ידע מה הוא עושה". הרמז האפי המקדים הזה, אגב, עובר מתחת לרדאר של צרור, ללמדנו כמה חסר חשיבות הוא נתפס אז.
במבט לאחור, שני הנ"ל קריטיים כדי להבין את בן חיים. התקשורת הישראלית מוקעת לא פעם על היותה בלתי מגוונת. זו טענה שתוקפה הולך ומתפוגג מיום ליום. בתקשורת יש ימנים ושמאלנים והרבה מרכז רגיל, יש ציונות דתית, יש ערבים ויש אפילו חרדים. אבל בן חיים הוא ככל הנראה הש"סניק היחיד בה. הוא אינו ש"סניק לשעבר. כפי שהוא מעיד על עצמו, הוא ש"סניק בהווייתו. ש"סניק בכיפה סרוגה, ובעגה חילונית. האם אין אלה אחוז ניכר, אולי אפילו מחצית, ממצביעי הליכוד?
המהפך שהוא עבר, מפרשן נישה (מוערך, אבל עמוק בנישה) לחבר קבע בפאנל העיתונאי הפרונטלי ביותר, משיק למהפך בכוחה של הקבוצה שממנה בא במציאות: הקהל שפעם היה של ש"ס בלבד הוא למעשה גרעין בוחריו של "גוש נתניהו": חרדים ומזרחים. ממפלגת נישה לקבוצת השלטון. ובהתאם גדלה חשיבותו של המשפט שאמר בן חיים: תפיסתו שהאליטה מונעת מבני הקבוצה להשתתף במשחק הדמוקרטי ולהיות אזרחים שווי זכויות, נאמרת למעשה בשם הקבוצה כולה – שנים לפני פרוץ תיקי נתניהו. ולכן, תחושה זו אינה תלויה בעתידו של נתניהו. היא תישאר שם גם אחריו.
–
כעת להווה.
חלק גדול מטיעוניו של בן חיים סביב תיאוריית ישראל השנייה שלו מופרכים. חולשתם הלוגית מפתיעה. עיקר הבעיה בשני תחומים. הראשון הוא העובדה שלא ניתן להפריך את התיאוריה. ותיאוריה, כפי שקבע קרל פופר לפני 100 שנה, אינה יכולה להיחשב מדעית אם לא ניתן להפריכה. העובדה שכל מזרחי שמקבל תפקיד בכיר וכל חילוני ליברלי ועשיר שתומך בנתניהו לא מעלים ולו לרגע ביקורת עצמית – מערערת את תוקפה של התיאוריה.
התחום השני הוא כוונת המכוון כביכול של האליטה שמפעילה "אלימות לגאלית", כדי "למנוע מישראל השנייה להשתתף במשחק הדמוקרטי". בן חיים מתאר את "ההגמוניה" כגורם אחיד, שפועל באופן אקטיבי ומאורגן. זו בחירת המילים שלו: פעלים פעילים ולא סבילים, ותיאור האליטה בגוף יחיד ולא רבים. למרות טענתו החוזרת על "חוסר המודעות", כל אלו יוצרים רושם של תכנון מראש, של קונספירציה במחשכים של ההגמוניה – הוּאבר דֵט איז – כנגד "העם". הפרוטוקולים של זקני אשכנז.
באחת מהכתבות המשותפות עם ברוך קרא, הוא מדמה את המאבק בין ישראל הראשונה לשנייה למאבק השליטה בין המלך לכנסייה הקתולית בימי הביניים. מטאפורה שמצביעה על אי־תקיפות טיעוניו: גם בראש הכנסייה וגם בראש המלוכה עומד אדם אחד. אלו מבנים היררכיים, טופ־דאון. "ישראל הראשונה" אינה כזו.
אבל – כל מי שעיניו בראשו יודע שגם אם טיעוניו בתחומים אלו חלשים לוגית, בסיסה של התיאוריה על קיומן של שתי אוכלוסיות – ישראל הראשונה וישראל השנייה – ועל מאבק בכוח שלהן, הוא נכון. זוהי עובדה היסטורית. לטעון שלמאבק הזה אין אספקטים פוליטיים, או שהוא לא מיתרגם ל"אי־השתתפות במשחק" של קבוצה גדולה כזו, זה במקרה הטוב בורות או עצימת עיניים.
הדרך הטובה ביותר לגרום לישראל הראשונה להבין את הטיעון היא להשתמש בקבוצת אוכלוסייה נוספת: הערבים. קׅראו להם "ישראל השלישית". הבה נחליף את ישראל השנייה בשלישית. אם מישהו יגיד שההגמוניה הישראלית מונעת, לעיתים באלימות, מערביי ישראל להשתתף במשחק הפוליטי והדמוקרטי – יש להניח שלא מעט מבני ישראל הראשונה יסכימו שהטיעון נכון. ואם הם מסכימים לכך, עליהם לקבל את בסיס הטיעון גם לגבי ישראל השנייה.
כדאי להבהיר: המאבק בין ישראל הראשונה לשנייה איננו נגד אפליה. בן חיים לא מתלונן שאין מספיק מזרחים בעמדות כוח. הוא לא מתרעם על אפליית המזרחים – אלא על אפליית המזרחיות. זהו אינו מאבק כוח בלבד בין שתי קבוצות, אלא מאבק על תפיסת עולם, על ערכים, על דמותה של ישראל. "ישראל השנייה" אינה רוצה רק להשתתף במשחק – היא רוצה לשנות את חוקיו. וזהו רצון לגיטימי, כל עוד אין שימוש באלימות.
הקרב הזה, בין האליטה למערעריה, מתנהל כבר 40 שנה, וניטש בתקשורת בעיקר בעשור האחרון. יש בו נציגים רבים לציונות הדתית, לימין האשכנזי־החילוני, לשמאלנים שהתפקרו – אבל רק אבישי בן חיים מייצג את ש"ס, הדתית והחילונית; וזו, כאמור, קבוצת השלטון בישראל. ויש לומר: בן חיים הוא דמות טלוויזיונית מתונה. אפילו נעימה. הוא אינו מתנשא כמו חלק מעמיתיו, אינו בוטה או משתמש בלשון דוחה. הוא לא צועק, הוא נותן לאנשים לסיים משפט. הוא עונה ללא מעט אנשים בטוויטר, וגם אם הוא עושה שימוש מוגזם, לפעמים נטול הקשר, בשם התואר "מתוק", זה עדיין עדיף אלפי מונים על הנאצות והארס שנוטפים מאחרים.
–
ועכשיו לעתיד.
הנה עובדה: ישראל הראשונה תפסיד במאבק על ההגמוניה. למעשה, היא כבר הפסידה, רק שתוצאות הקרב מתבררות לאט. זה לוקח זמן, עניין של גיאוגרפיה, תהליך היסטורי ודמוגרפיה. אין בטענה הזו משקל אידיאולוגי או ערכי. זו עובדה הכתובה ביובש היסטורי ובקור אנליטי.
מי שרוצה להבין כיצד תיראה ישראל בעתיד (הקרוב, עניין של 20 שנה גג), צריך להבין את ישראל השנייה. ומי שרוצה להבין את ישראל השנייה, צריך להקשיב – ביובש היסטורי ובקור אנליטי – לאבישי בן חיים. בין שערו הארוך לכיפה הקטנה, בין אולפן חדשות 13 לשיעורי העבר של הרב עובדיה – הוא אחד האנשים הבודדים בתקשורת שמכיר את שני הצדדים ומסוגל לספר זה לזה את סיפורם. ובין אם דבריו מעוררים בך שמחה, או חרדה וזעם עמוק – כך הם פני הדברים. אבישי בן חיים מספר לנו כיצד חושבת קבוצת השלטון בישראל – ההגמוניה והאליטה של העתיד. חבריהם ומוביליהם של הממשלה, התקשורת, בתי המשפט ושאר מוקדי הכוח הישראליים.
והנה עוד עובדה היסטורית: מדינת ישראל תהיה מדינה דו־לאומית. למעשה, היא כבר כזו. פתרון שתי המדינות אולי נקבר קבורת חמור, כך שבין הירדן לים יש ויהיו שתי קבוצות שייאבקו על כוח ושליטה – על ההגמוניה. ובעתיד, הלא מאוד קרוב, אבל לא מאוד רחוק, יעלו הערבים – להלן ישראל השלישית – את אותן טענות כלפי ישראל השנייה, שישראל השנייה מעלה כלפי ישראל הראשונה: שהם אליטה השומרת על ההגמוניה שלה במודע, או שלא במודע, ושהיא מפעילה אלימות לגאלית ולא לגאלית, כדי למנוע מישראל השלישית להשתתף במשחק הדמוקרטי והפוליטי.
הם לא יטענו רק לאפליית הערבים – אלא על אפליית הערביוּת (או הפלסטיניות, ליתר דיוק), והם לא רק ירצו להשתתף במשחק, הם ירצו לשנות את חוקיו. וזהו רצון לגיטימי, כל עוד אין שימוש באלימות. יהיה זה, שוב, מאבק על ערכים – על דמותה של ישראל.
אפשר לדמיין בקלות את תגובתם של אנשי התקשורת המתלהמים, המתנשאים, השחצנים. אבל אחת השאלות המסקרנות היא איך יגיב לכך אבישי בן חיים.
ערב מתוק לכולם.
–
- אישה בורחת אל בשורה // על מלאני מ'רכבת הקרח' // מאת גדי להב
- ממזרה חסרת כבוד: על כוכבה ב'קופה ראשית' // דמות אחת בחודש מאת גדי להב
- משפיעים לרעה 2020 | אבישי בן חיים | ישראל, חכי שנייה
