כל מי שעבד ולו חודש בחברת היי־טק מכיר את הדיכוטומיה הזו – רוב העובדים הם אחד מהשניים: או מצטיינים בכתיבת קוד או מצטיינים במילים. או מבינים ברוח האדם – או ברוח המכונה. ככל שהמתכנת מוכשר יותר, כך גדלים סיכוייו להיות סוציומט. וככל שמנהל השיווק או המוצר מבין יותר לליבם של הלקוחות, כך הוא יבין פחות את ליבת הטכנולוגיה. זוהי, כמובן, דיכוטומיה קצת מוגזמת. הגזמה לצורך הדגמה. בין שתי הקבוצות האלו יש קבוצת חיתוך שנהנית משני העולמות. לרוב יהיה זה מתכנת שהחליט לעבור צד, או איש מוצר/שיווק/מכירות שלמד בעצמו את הצד הטכני. הקבוצה המובחרת הזו נהנית מיתרון אדיר על פני האחרים. היא מדברת שני השפות, כמו שאמרו פעם ב'ארץ נהדרת'. אין זה מקרה שענקיות הטכנולוגיה נוסדו ומנוהלות בידי אנשים שהם גם וגם: סרגיי ברין ולארי פייג', מארק צוקרברג ואילון מאסק, ג'ף בזוס וסאטיה נאדלה. מלאני מ'רכבת הקרח' היא מאנשי הגם וגם.
אנחנו פוגשים את מלאני בפרק הראשון כראש מחלקת האירוח – שירות הלקוחות של הרכבת. המחלקה שאחראית לעשות נעים בגב לנוסעים של תיבת הנוח העתידנית הזו, כדי שאלה לעולם לא יעצרו רגע ויתהו על גורלם – אז הם יגלו שהם האנשים האחרונים בעולם שנוסעים לשומקום. אבל עד מהרה אנחנו מגלים שהיא למעשה המוח שמנהל את הרכבת הזו. ווילפורד שבשמו היא מדברת כבר אינו על הרכבת, והיא משתמשת בדמותו כדי לשלוט באנשים ולשמור על הסדר.
זה כבר הרבה יותר מנעים בגב. אבל אלה לא כל היכולות שלה – במהלך שתי העונות אנחנו מגלים שהיא תכננה את הרכבת הזו. בהתאם היא מכירה אותה הכי טוב, היא יכולה לחוש אותה באופן אינטואיטיבי. יכולותיה האישיות הופכות אותה ליעילה הרבה יותר מבן או חאבי, המהנדסים שלא מבינים ללב האדם; ויותר מלייטון, רות ובסופו של דבר גם ווילפורד – שלא מבינים ללב הרכבת. אם רכבת הקרח היא אלגוריה על עתיד האנושות – העתיד הוא קבוצת החיתוך בין טכנולוגיה למדע האדם. אנשי הגם וגם.
–
'רכבת הקרח', על 3,000 נוסעיה, היא השריד האחרון מהאנושות לאחר שמדענים ניסו לקרר את כדור הארץ בעקבות ההתחממות הגלובלית, והקפיאו את הכוכב כולו. היא מיקרוקוסמוס של האנושות, של יחסיה עם הטבע, עם עצמה – ובהתאם עם עתידה. היומרה מרתקת, אבל זו לא סדרה נטולת בעיות. חטאה הגדול ביותר הוא פשטנות, כמו למשל הטענה "האדם הלבן אחראי למשבר האקלים", דיאלוגים קצת מטופשים ובעיקר דמויות נטולות עומק, כולל ווילפורד בכבודו ובעצמו. אבל יש גם רגעים מעוררי מחשבה, יש דמויות מורכבות – ויש את מלאני, ליגה אחרת.
בעונה הראשונה שולט ברכבת סדר חברתי היררכי אכזרי: יש משרתים (מחלקה שלישית) ואדונים (מחלקה ראשונה) ויש את קסטת הטמאים – תושבי הזנב. אנשים מורעבים עד כדי קניבליזם. ידיים נכרתות. אנשים מוצאים להורג. מלאני לא רק משרתת את הסדר הזה, היא זו שמנהלת אותו. מהרגע שאנחנו מבינים ש"ווילפורד" איננו על הרכבת ושהיא עומדת מאחורי השם, זו למעשה החלטה שלה לשמר את הסדר שכביכול ירשה. הדם על הידיים שלה.
בעונה הראשונה ווילפורד, האיש שבנה את הרכבת, הוא כמו אלוהים. הנוסעים מעריצים אותו כי הוא נתן להם את חייהם, אבל הוא בלתי נגיש ובלתי נראה. ואם ווילפורד הוא אלוהים – מלאני היא כמו הכנסייה הקתולית. היא האדם היחיד שיש לו גישה אליו. היא מדברת בשמו. היא מניחה מילים בפיו. עכשיו, הכנסייה הקתולית היא לא בדיוק הארגון הכי מוסרי בעולם לאורך ההיסטוריה. וכמו הכנסייה הקתולית, כל איום על המונופול הזה מטופל באלימות, כולל הקפאת ידיים בקור של מינוס 127 מעלות שבחוץ.
אבל לרוע המוחלט הזה יש גוונים. הרכבת היא מעל הכל. היא כמו הלווייתן של הובס – כל ערעור על ושל הסדר הקיים עשוי להביא לכאוס, וכאוס על הרכבת האחרונה בעולם הוא סוף האנושות. לאכזריות יש פתאום סוג של הצדקה. כך גם לעובדה שמלאני מקפיאה אנשים ב"מגירות" – הם העתיד של האנושות אם יכולו כל הקיצים והקרונות, הרכבת תיעצר ונצטרך לחכות שהכוכב יפשיר. זה שיעור בבנאליות של הרוע.
בסוף העונה הראשונה מלאני, האישה שמאחורי מנגנון הדיכוי, חוברת לאנשי "הזנב", בתחתית הסולם החברתי, ל"מהפכה דמוקרטית", משתלטת איתם בחזרה על הרכבת והורגת את נוסעי המחלקה הראשונה, להלן האליטה. אופורטוניזם צמא כוח? אין ספק. ציניות טראמפיסטית/אורבנית/ביביסטית? לא נכחיש. אבל לא רק – אנחנו מגלים שמלאני באמת רוצה בהישרדותה של הרכבת. כוונותיה כנות. היא מנהיגה שאנשים הולכים אחריה. בעינינו הצופים ובעיני הדמויות היא עשתה פניית פרסה מוסרית מושלמת. אם רכבת הקרח היא אלגוריה על מוסר – טוב ורע אינם הפכים.
–
המאפיין החשוב ביותר של מלאני הוא, כמה בנאלי, היותה אישה. כאמור, רכבת הקרח נוטה בפשטנות פרוגרסיבית: תושבי המחלקה הראשונה הם לבנים, ווילפורד הוא גבר לבן מבוגר ופסיכופת. מולו מתייצבת קואליציה של מיעוטים: לייטון השחור, חאבי הלטיני, זארה המולאטית, בס הלסבית, כמה לבנים לקישוט. מלאני היא האישה הליברלית, העצמאית, האמא – והלבנה. והיותה לבנה הופך את הזהות שלה למורכבת יותר, בניגוד לפלקטיות של כל השאר.
מלאני עבדה עבור ווילפורד. היא הייתה חלק מהסדר "הלבן" הקיים. היא סייעה לייצר אותו – ולשמר אותו. יחסיה עם ווילפורד מורכבים. הוא האויב, אבל היא רוחשת לו כבוד, כמעט יראה. הוא משחק במוחה גם כשהוא נפקד. ומלאני היא גם אמא. ולא סתם אמא – היא השאירה את בתה למות בקור כדי לגנוב מווילפורד את הרכבת. היא כביכול בחרה ב"עבודה", ב"קריירה" על פני בתה – קונפליקט שמקנן באופן יומיומי בקרב מיליוני נשים בעולם המערבי. ווילפורד היה שם כדי להציל את אלכס, בתה – מה שיוצר משולש של נאמנות וחוסר אמון, של מחויבות והיפרעות – משולש שווילפורד מנצל כדי לתמרן את מלאני ואלכס זו נגד זו.
אבל בסופו של דבר מלאני היא אמא. וכמו כל הורה מקנן בה הדבר המוזר הזה, שבו היא למעשה הפסיקה לחיות עבור עצמה. אנו מגלים שהיא בחרה ברכבת במקום בבתה, כי ללא הרכבת אין עתיד לאנושות, ובהכרח גם לא לאלכס. והעובדה היא שהעונה השנייה מסתיימת כשמלאני מחליטה לוותר על חייה (הימור: היא לא באמת מתה. נדע בעונה השלישית) תמורת עתיד לאנושות – ולאלכס. אם רכבת הקרח היא אלגוריה על טיבה של האנושות, אזי האנושות היא הדבר הבסיסי ביותר: המשכיות המין בכל מחיר.
–
- ממזרה חסרת כבוד: על כוכבה ב"קופה ראשית" // דמות אחת בחודש מאת גדי להב
- על האמהות: גיבורות 'סיפורה של שפחה' עונה 3 // דמות אחת בחודש מאת גדי להב
- אישה שטן // על הלן פירס ב';אוזרק' // מאת גדי להב
