fbpx

קול הרע"ם | מאת מורשד ביבר

0

הבחירות האחרונות הובילו לשפל בשיעור ההצבעה בחברה הערבית, וניתוח מגמות ודפוסי ההצבעה אינו מבשר טובות. עם זאת, סבורים המומחים, כניסת רע"ם לקואליציה ומימוש ההבטחות לרשימה המשותפת יוכלו להוביל לשינוי דרמטי. מצד שני, כישלון עלול להוביל לחרם בקנה מידה משמעותי

בצהרי היום שלאחר הבחירות לכנסת ה־24, כאשר לו ולמפלגתו היו בכיס 167,064 בוחרים וחמישה מנדטים (שהפכו בהמשך לארבעה), העניק יו"ר רע"ם מנסור עבאס ריאיון ראשון לחדשות. לאחר שהודה לבוחריו, הטיל את הפצצה והודיע כי הוא מעוניין להיות חלק מכל ממשלה, ואף לא פסל על הסף את האפשרות להיות חבר בממשלה לצידו של איתמר בן גביר הכהניסט.

עבאס הוכתר במערכת הבחירות הזו כמנצח, והסופרלטיבים והניתוחים לא איחרו להגיע. אחד טען כי ההישג של רע"ם הוא "ניצחון האסלאם על הקומוניזם"; אחר קרא לו "להטוטן"; והיה מי שהרחיק לכת וטען שהוא "הראשון לזהות" תהליכים של סלידה מליברליזם, שמאפיינים יותר את החברה הערבית.

בצד השני, באותה שעה – דממה. הרשימה הערבית המשותפת בראשות איימן עודה נחלה מפלה צורמת ואיבדה תשעה מנדטים, וסיימה עם שישה בלבד. 380,604 בוחרים ובוחרות שהצביעו לרשימה שכללה את רע"ם בבחירות הקודמות, בחרו להדיר את רגליהם מהקלפי או  את ידיהם מהפתק של המשותפת.

היחיד מצמרת הרשימה שהתבטא באותו יום היה יו"ר בל"ד סאמי אבו שחאדה, שהבטיח לקיים "חשבון נפש" בנוגע לתוצאות. היו גם גורמים עלומי שם בסיעה שדרשו הסקת מסקנות, ויו"ר הרשימה עודה נעלם לכמה ימים מהרשתות החברתיות והפציע שוב רק לאחר יותר משבוע כדי להצהיר שאנחנו בדרך לבחירות חמישיות.

בשורה התחתונה, בעוד עבאס ורע"ם השכילו לא לשבת עם בן גביר באותה ממשלה ובחרו להתחפש לש"ס בממשלת לפיד־בנט כדי למנוע בחירות חמישיות, במשותפת עדיין מחכים להסקת המסקנות ולחשבון הנפש. למזלם של אלה וגם אלה, בחירות חמישיות אינן באופק. למזלם, משום שאחוזי ההצבעה בחברה הערבית אינם מבשרים טובות לעתידן של השתיים.

במאמר זה ביקשתי לנתח את דפוסי ההצבעה של אזרחי ישראל הערבים, ולנסות להעריך את עתידן של המפלגות הערביות בפרט, ושל הפוליטיקה הערבית בכלל.

נתניהו בבית חולים בנצרת, ינואר השנה צילום גיל אליהו, 'הארץ'

נתניהו בבית חולים בנצרת, ינואר השנה // צילום: גיל אליהו, 'הארץ'

בין חרם לשותפות

הבחירות לכנסת ה־23 היו אנומליה, כאשר הרשימה המשותפת על כל מרכיביה הצליחה לגרוף 15 מנדטים, ולהפוך לכוח הפוליטי השלישי בגודלו בכנסת. אבל מערכות הבחירות שלפניה ואחריה, כך נראה, היו הנורמה.

בדומה למערכת הבחירות לכנסת ה־21 (אפריל 2019), במערכת הבחירות לכנסת ה־24 (מארס 2021) התמודדו שתי רשימות ערביות, לאחר שרע"ם החליטה להתפצל מהרשימה המשותפת, ויחד הצליחו השתיים להשיג עשרה מנדטים. אך בשונה מאותה מערכת בחירות, הפעם התאפיין הקמפיין בהתכתשויות, באלימות מילוליות ובחילופי האשמות קשים בין שתי הרשימות ברשתות החברתיות.

בסופו של דבר, אחוז ההצבעה של האזרחים הערבים היה מהנמוכים ביותר אי־פעם במערכת בחירות – רק 44.6% מאזרחי ישראל הערבים טרחו להגיע לקלפי ולהשתתף במשחק הפוליטי, אל מול 67.44% מכלל המצביעים.

התפנית בדפוסי ההצבעה לכנסת של אזרחי ישראל הערבים חלה בתחילת שנות ה־90, בשל ההבנה כי יכולת ההשפעה שלהם על המערכת הפוליטית ועל המשחק הקואליציוני היא מועטה. בבחירות 1999 ובבחירות 2003, כ־70% מהקולות הערביים ניתנו למפלגות הערביות. לתפיסתם של חוקרים שונים, התנהגות זו היא ביטוי לקהילתיות, שהתחדדה בעקבות הפגנות המחאה של  אוקטובר 2000, שבמהלכן נהרגו 13 ערבים.

הפגנות אלה העמיקו את השסע בין ערבים ליהודים וגרמו לפגיעה במרקם היחסים. הדבר השתקף בהפניית אצבע מאשימה לערבים, הן מצד גורמים רשמיים והן מצד כלי תקשורת. על הרקע הזה התלבש קמפיין ראשון בעוצמתו להחרמת הבחירות, וכתוצאה מכך רק 18% מבעלי זכות הבחירה הערבים הצביעו לראשות הממשלה.

"המגמה ברורה", טוען הפעיל החברתי מחמד זידאן, שמגדיר את עצמו כמחרים בחירות אידיאולוגי. "זאת לאור ניסיון בן 70 שנה של השתתפות הערבים במשחק הפוליטי, שנים שבמהלכן בדקו את יכולת ההשפעה דרך העשייה הפרלמנטרית. מגמה זו מתחזקת מתחילת שנות ה־70 בעקבות שני תהליכים שעוברים על החברה הישראלית בכללותה: התחזקות הלאומנות וכתוצאה מכך התחזקות הימין, והבנה שעצם ההשתתפות בבחירות אינה מביאה את השינוי האסטרטגי המיוחד, ומעמדם החוקתי והאזרחי של הערבים הפלסטינים בישראל נותר כשהיה".

גם בעתיד, משוכנע זידאן, המגמה תישמר. "להחרמת בחירות מטעמים אידיאולוגיים יש אחיזה איתנה בציבור משתי סיבות", הוא מסביר. "האחת קשורה בהיותנו חלק מהאומה הפלסטינית. השנייה תלויה בהתייחסות של מדינת ישראל כמדינה יהודית אל הערבים. אני לא מדבר על שינוי בתקציבים, אלא על ראייה כוללת, אסטרטגית. היהדות של המדינה זה עניין מהותי, אופי שלא ישתנה, ותמיד יזכיר לערבים שהם לא יכולים להיות חלק או להרגיש רצויים. זה לא עניין שתלוי בהרכב הקואליציוני או בכנסת".

לעומתו, ד"ר אריק רודניצקי, חוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה ובמכון משה דיין באוניברסיטת תל אביב, החוקר את החברה הערבית בשני העשורים האחרונים, סבור שאחוז ההצבעה הנמוך אינו תוצאה של חרם אידיאולוגי. "מדובר בתסכול פוליטי ולא בהחרמה מכוונת", הוא גורס.  "ההימנעות מהצבעה נועדה בעיקר להעביר מסר למפלגות הערביות, שהן צריכות לשנות את צורת ההתייחסות לבוחר וגם לשנות את הדרכים לקידום האג'נדה. כלומר, צריכים לחפש דרכים אפקטיביות ואפילו שותפות פוליטית בכל מחיר עם מפלגות השלטון היהודיות והממשלה".

ח״כ אחמד טיבי צילום תומר אפלבאום, 'הארץ'

ח״כ אחמד טיבי // צילום: תומר אפלבאום, 'הארץ'

אנשים בורחים מבשורה

לאורך השנים עברו מאפייני ההצבעה והפוליטיקה בחברה בערבית שינויים רבים, ובכל פעם נוצרה בעקבות כך מציאות פוליטית חדשה. עם זאת, שתי מגמות נותרו יציבות. האחת: אחוז ההצבעה של אזרחי ישראל הערבים במדינת ישראל ירד עם השנים. השנייה: אחוז ההצבעה של הערבים בישראל נמוך יותר לרוב מהממוצע הארצי.

גם בבחירות האחרונות נשמרו המגמות, כאשר הפעם יצרה המציאות הפוליטית שתי גישות אידיאולוגיות שהתחרו ביניהן. מצד אחד הייתה זו רע"ם, שלא שללה תמיכה באף מועמד לראשות הממשלה – כולל נתניהו – על מנת להשפיע ולקבל תקציבים לחברה הערבית; ובצד השני הרשימה המשותפת, שמבחינתה תמיכה בגוש הימין ובנתניהו אינה באה בחשבון כלל. הפיצול הזה מעלה תהיות לגבי עתידן של המפלגות הערביות וגורלו של הקול הערבי, שמוענק בדרך כלל ברובו למפלגת מחרימי הבחירות.

"הסיבות לירידה באחוז ההצבעה הפעם הן גם פיצול הרשימה המשותפת והשיח הפוליטי הטעון, וגם שיח ההשפעה שספג מכה רצינית לאחר ההמלצה של המשותפת על גנץ ובחירתו להרכיב ממשלה עם נתניהו", טוען יו"ר רשימת בל"ד לשעבר, ד"ר מטאנס שחאדה. "המשותפת נכנסה לבחירות בלי פרויקט או קמפיין פוליטי שמשפיע על אנשים להצביע, וכתוצאה מכך המצביעים איבדו עניין ורמת התסכול עלתה. כל זה נתמך בקמפיין השלילי, שהוסיף לתסכול של החברה הערבית".

יוסף מקלדה, בעלים ומנכ"ל מכון המחקר 'סטאטנט' שמתמחה בחברה הערבית בישראל, עוקב כבר זמן רב אחרי השחיקה באחוז ההצבעה בחברה הערבית, ובבחירות האחרונות הוא זיהה אותה בזמן אמת.

"כשהתחלנו לסקור את החברה הערבית לפני הבחירות האחרונות, אחוז ההצבעה כבר הגיע ל־60%, ומשם התחיל לרדת ככל שסף האלימות בין שתי המפלגות התגבר", הוא אומר. "לרוב, כשיש תחרות ומאבק בין שתי גישות, תהיה במקביל עלייה באחוז המצביעים. אבל בחברה שסובלת מאפליה בכל תחומי החיים, הפיצול וחילופי ההאשמות לא יצרו תחושת תחרות אלא דיכוי. הערבים הצביעו ברגליים והענישו את שתי המפלגות. להערכתי רע"ם זכתה מן ההפקר בגלל שהצליחה לקרוא את המפה ולדבר אל החברה הערבית השמרנית בשפתה שלה".

גם עאאד כיאל, קמפיינר בולט שליווה את המשותפת מאז הקמתה והפעם בחר לעבוד עם רע"ם, מסכים עם הניתוח. "אני מסכים שאחדות יכולה להוציא יותר מצביעים, ואני מסכים שאווירה חיובית ופחות חיכוכים יכולים להעלות את אחוז ההצבעה", הוא אומר. "אך לאחוז ההצבעה הנמוך יש עוד סיבות. למשל, שמצביעים היו צריכים להגיע לקלפי ארבע פעמים בשנתיים, והתוצאות לא הביאו שום בשורה או שינוי".

משותפת או מתפלגת

בעיניו של שחאדה, מנסור עבאס כלל לא נחל הצלחה. "זה היה ניצול של הנושא החברתי־דתי", הוא טוען. "הבייס של המפלגה גויס על בסיס זה. הקמפיין נחל הצלחה בנגב, ושיתוף הפעולה עם מאזן גנאים הוסיף לרע"ם עוד עשרות אלפי קולות. אין כאן אמון של המצביעים או תמיכה בעמדות הפוליטיות שעומעמו במהלך הקמפיין של רע"ם, אלא רק ניצול מקסימלי של הטעויות שעשתה המשותפת, והגמגום שלה בנושאים חברתיים כמו חוק ההמרה".

עם זאת, קשה להתווכח עם העובדה שלכל הפחות מבחינה ציבורית, בתוך זמן קצר הצליח עבאס להפוך את עצמו לדמות המרכזית בפוליטיקה הערבית. לא זו אף זו: ישנם כאלה הסבורים שבבחירתו להיכנס לממשלה, כל ממשלה, הוא יישם את הרצון של הבוחר הערבי להשתלב בחברה הישראלית כשותף שווה.

"מי שהתחיל את המגמה הזו של השתלבות היו דווקא איימן עודה ואחמד טיבי", אומר זידאן. "הרשימה המשותפת היא זו שביססה את המגמה של השתתפות והשתלבות, רע"ם פשוט לקחה את זה לממדים ברורים יותר, אסטרטגיים ומרחיקי לכת".

ד"ר רודניצקי משוכנע כי המצביע הערבי רוצה שותפות פוליטית והשפעה, אך יש לו תנאים לשותפות הזו. "הוא רוצה את השותפות בעיקר דרך הנציגים האותנטיים שלו, המפלגות הערביות", הוא טוען. "למפלגות היהודיות אין נוכחות ברחוב הערבי, והן משלבות מועמדים ערבים לפי הסיכוי למשוך קולות. התוצאות מתבטאות בקלפי".

בבחירות האחרונות ראינו זאת היטב, כאשר כל המפלגות הלא־ערביות חיזרו אחרי הקול הערבי. ראשון לעשות זאת היה ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו, שבביקור בנצרת הצהיר כי הוא מכוון ל"שני מנדטים", כחלק מקמפיין "אבו יאיר" שלו. בפועל, כל המפלגות הלא־ערביות גם יחד השיגו שני מנדטים בחברה הערבית. עם זאת, ייתכן שלעצם הקמפיין הייתה השפעה בדיכוי הצבעה למפלגות הערביות.

"הקמפיין של הליכוד הצליח בגדול", טוען היועץ האסטרטגי מחמד כעביה, שעבד עם נתניהו בקמפיין לחברה הערבית, והגה את הרעיון של הכינוי "אבו יאיר". "למצביע הערבי צריך לדבר בשפה שלו. אם אתה רוצה לכבד מישהו, תקרא לו 'אבו'. זה עבד, וההצלחה מתבטאת גם בכך שהערבים לא רצו להצביע למשותפת ולרע"ם. גם זה הישג. הפוטנציאל של הליכוד בחברה הערבית הוא שלושה מנדטים. אנחנו מתכוונים להמשיך את הקמפיין בבחירות הבאות ולפרק את השקרים של המשותפת והשמאל, למרות שאני חושב שאנחנו לא צריכים להתאמץ כי הם עושים לנו את העבודה".

כיאל מסכים שהמצביע הערבי שונה, אבל לא מקבל את טענתו של כעביה. "המצביע הערבי יותר אמוציונלי, וזה היה האתגר בקמפיין", הוא מסביר. "לדבר על השפעה, על תקציבים, על פתרון בעיות בחברה הערבית ועל רצון להשפיע או להיות חלק מהממשלה – לקחת את הנושאים הרציונליים במהותם, ולהפוך אותם לנושאים אמוציונליים".

ח כ מנסור עבאס צילום עופר וקנין, 'הארץ'

ח"כ מנסור עבאס // צילום: עופר וקנין, 'הארץ'

העתיד בידיים של עבאס

מספר המנדטים הפוטנציאלי בחברה הערבית מוערך בכ־17–19. רוב המומחים, הפרשנים ואפילו חברי הכנסת עצמם, בטוחים שהעתיד של המפלגות, ושיעורי ההצבעה, תלויים בהישגים של רע"ם. אם המהלך של עבאס יצליח, כולם ירוויחו.

"המפתח למפנה בפוליטיקה הערבית והעלאת אחוז ההשתתפות הפוליטית, הוא בכך שהקואליציה תחזיק מעמד שלוש או ארבע שנים והציבור יוכל לקבל מנוחה ופרספקטיבה על מה שקרה בשנים הללו", מעריך רודניצקי. "כאשר המפלגות והנציגים הערביים במפלגות האחרות יצליחו לעמוד במטרות, להשיג תקציבים ולפתור בעיות, הציבור יראה שיש פירות חיוביים להשתתפות, ויש סיכוי שנראה יותר השתתפות בבחירות הבאות. עם זאת, אנחנו צריכים להיות זהירים מאוד, בשל רמת הספקנות בחברה הערבית".

ד"ר רודניצקי סבור כי בזכות המהלכים של רע"ם, יש בחברה היהודית כיום יותר נכונות לקבל מפלגות ערביות לקואליציה. "ההערכה שלי היא שהעובדה שעבאס נכנס לקואליציה אחרי המהומות בערים המעורבות, תורמת מאוד לקבלת המפלגות הערביות כשותפות פוליטיות", לדבריו.

גם מקלדה מתחבר לניתוח. "ישנם שני מסלולים לקול הערבי", הוא אומר. "הראשון הוא אחוז ההצבעה, והשני התפלגות ההצבעה בין מפלגות ערביות למפלגות יהודיות. אני מאמין שזה קשור בהישגים עבור החברה הערבית בקדנציה הזו, במיוחד כאשר רע"ם בקואליציה ומשפיעה על התקציב, וגם הרשימה המשותפת קיבלה התחייבויות לתקציבים, במיוחד מיאיר לפיד. אם הישגים אלו יתממשו, אני מעריך שאחוז ההצבעה יעלה בחזרה לכיוון ה־60% ואפילו 65%, גם אם לא יהיה איחוד מחודש".

כיאל מצטרף, ואף צופה שהממשלה תאריך ימים. "ככל שיתרחק הרצף של הבחירות ורע"ם תשיג את המטרות שהציבה לעצמה, כך אחוז ההצבעה יגדל, ויותר אנשים גם יצביעו לרע"ם", הוא אומר. "עם זאת, יש כאלה שלא יצביעו לרע"ם, ובהנחה שהמשותפת תמשיך להתקיים – עדיף שיצביעו לה".

זידאן חושב כי ההישגים של רע"ם ישפיעו לטובה על כל המפלגות הערביות, ובעיקר צופה חיבור מעניין בבחירות הבאות, שיעלה אף הוא את אחוז ההצבעה. "אני רואה סיטואציה, ואני מאמין שיש מי שפועל בכיוון הזה, שרע"ם תחבור לוועד הרשויות המקומיות הערביות, ככוח פוליטי מקומי", הוא אומר. "אם זה יקרה, תהיה לכך השפעה על שיעור ההשתתפות".

חבר הכנסת לשעבר שחאדה בוחר להסתכל דווקא על חצי הכוס הריקה. "קריסת המהלך של עבאס תשפיע באופן שלילי על המצביע הערבי", הוא מזהיר. "זה יגרום יותר תסכול וחוסר אמון בפעילות הפרלמנטרית. עם זאת, אחוזי ההצבעה תלויים בהרבה גורמים, כמו ההתרחשויות בזירה הפלסטינית והיחסים בין המדינה לאזרחים הערבים. המדיניות כלפי החברה הערבית לא השתנתה אחרי הבחירות, ובהסכם הקואליציוני שרע"ם חתומה עליו אין התייחסות לזכויות הקולקטיביות ולמעמד של החברה הערבית".

פירוק הרשימה המשותפת חשף את ההבדלים הקיימים בין המפלגות שמרכיבות אותה, ומעלה שאלות רבות לגבי עתידן של המפלגות הערביות והסדר הפוליטי בחברה הערבית. "אני לא משוכנע שהמשותפת תחזיק מעמד", מעריך רודניצקי, "בגלל השוני בין שלושת מרכיביה. כל מרכיב יעשה את החשבונות שלו, ולא בטוח שימשיכו יחד".

"המשותפת היא אופציה שתמיד קיימת, לא חשוב איך יקראו לה", קובע זידאן. "אולי אפילו דווקא רע"ם תחשוב שיש צורך במשותפת בסיטואציה מסוימת. אני לא חושב שיש שוני אידיאולוגי. לעניות דעתי זה מסתכם בסוף בחלוקת הכוח בין המפלגות. בסיטואציה פוליטית מסוימת, הקו הפוליטי שמוביל מנסור עבאס אינו שונה מזה של איימן עודה ואחמד טיבי. במיוחד במודל שבחרה רע"ם, כשיש בהיסטוריה דוגמאות דומות של חד"ש והמפלגות הערביות, שתמכו מבחוץ בממשלת רבין בתקופת אוסלו".

כמי שהיה חלק מהרשימה המשותפת, שחאדה משוכנע שהפרויקט הזה עדיין לא תם, אך יצטרך לעבור שידוד מערכות. "שכל מפלגה תעשה את שיעורי הבית שלה לבד", הוא אומר. "דבר שני, אנחנו צריכים להגדיר את המטרה של ההשתתפות הפרלמנטרית מחדש, דרך הפעולה, אופן הצגת התביעות, בעיקר בגלל דעיכת השיח הקולקטיבי. צריכים להיות כנים עם המצביעים ולהבהיר את גזרת ההשפעה. זה תהליך ארוך מאוד שבסופו נבהיר את הקשר של התביעות שלנו למעמדה הפוליטי של החברה הערבית".

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook