fbpx

פריחה מאוחרת // הטור של לילך וולך

0

לא הייתי מאלו שקראו את 'פיטר פן', ופנטזו על חיי נצח כילדים בארץ לעולם לא. היה לי ברור שכילדה האפשרויות שלי בעולם (מטיל האימה) הן מוגבלות. מה שעוד היה ברור, לגמרי במקביל, זה שעליי לדאוג טוב־טוב שלא לגדול בטעות להיות המבוגרים שראיתי מסביבי. מורים, הורים של חברים, חברים של ההורים. דימויים של מבוגרים לא קוהרנטים במבוגרות שלהם; משונים ולא מפוענחים; מתבדחים באופן מעיק; נאחזים בסיפור מפעם שכבר לא משקף מה שהם עכשיו; לחוצים ונוקשים ובמקביל משתדלים מדי למצוא חן בעינינו, הילדים.

ראיתי את זה, ולא אהבתי. רובם התייחסו אליי בהתנשאות כאילו אני קטנה בשנתיים ממה שהייתי באמת. גם את זה לא אהבתי. רשמתי לעצמי – זה לא. רק לא זה.

הייתי משוכנעת שמדובר בהרמת ידיים קולקטיבית. שהתבגרות היא תרמית פירמידה מחוכמת. אנשים נתקעו עם יותר מדי מוצרים של התבגרות שהסכימו לרכוש בהיסח הדעת, ועכשיו הם מוכרחים למצוא פראיירים חדשים שיישאו איתם את העול

מרוב שמיהרתי כילדה לצאת אל הים הרחב שהוא נַעֲרוּת, נתקעתי בו המון זמן. שוחה במעגלים, מנסה להבין את המטאפורה. לא הייתה מטאפורה, פשוט הייתי מאוד איטית בהכל. ממש. אתם חושבים על דוגמה? הייתי איטית גם בזה. כל ההבטחה הזו, שהייתה גלומה בי כילדה מוצלחת בעיקרון, ותפוחית לחיים ונצוצת עיניים – נתקעה בשלב ההבטחה כמין ניצן גדול מדי ואטום, נעצרה בדרך להתמתחות הלחה של עלי כותרת כלשהם.

הייתי נערה מגודלת, משהו כמו עשור. זה לא ניצן, זה נהיה מורסה. באיזשהו שלב, קחו את המילה שלי לגבי זה, הניצן הנחמד שהייתם, שגדל וגדל אך מסרב לפקוע, הופך למורסה. וכל העסק נהיה הרבה יותר פומבי והרבה פחות חינני.

——

ככה זה. החיים לא באמת מחולקים באופנים שווים או זהים; אפילו לא צריך לעבור דרך טרגדיות יוצאות דופן בשביל לשים לב לעניין. אבל למעשה מדובר בזה שגם כשאני עצמי כבר הייתי בגיל ביולוגי שנחשב בגיר, עדיין חששתי לגדול להיות המבוגרים ההם. רק שעכשיו המבוגרים ההם היו כל מיני כאלה שראיתי מסביבי, ואני לא רציתי למצוא לי כבר בעל שיעשה לי כבר ילדים, לא רציתי לעבוד בלהיות מפורסמת, לא רציתי לבחור מי ב'הסקס והעיר הגדולה' אני הכי. בסוף התברר שכן קניתי את המיתוס של פיטר פן, רק שהפן שלי היה איזה מין מנהל צוות בחברת סלולר, שמורח את התואר בכלכלה וניהול כדי לא להתחיל לחפש דירה משל עצמו.

במקביל התרשמתי ממה שעליי לא לעשות. ראיונות עם נשים שהאמהוּת או הנשיות ריככה אותן, הוציאו אותי מדעתי. כל המגמות המתרככות לא מצאו חן בעיניי. את הרככת תליתי באיזה רפיון שכל שמגיע עם התייאשות כללית מהחיים. כולם צריכים להיאחז חזק יותר במה שהופך אותם לעצמם. כך סברתי. ולא להיכנע כל כך מהר. אנשים, בעיקר נשים אבל לא רק, הצהירו על ויתור מראש על סטנדרטים שהיו להם רק לפני חמש דקות, פשוט כי משחק הכיסאות הזה נהיה פראי, וכל אחד צריך למצוא משהו לקרוא לו "שלו". לא הבנתי למה אנחנו לא ממשיכות פשוט להיות מה שהיינו כשהיינו הכי קרובות, והכי נלהבות מהחיים. הסיבה הייתה שהרוב המשיכו הלאה. כפי שמקובל וגם ראוי.

עוד קרה שכשהגלים מתחזקים, מתגלים השמרנים. המבוגרים הצעירים השמרנים, אלו שהגיעו הכי מהר בחיים ל"טוב, חלאס עם השטויות", בזמן שאני אפילו לא הייתי בטוחה באיזה שטויות מדובר, הם הבעיתו אותי ממש. ובכל הזמן הזה התבוננתי בכולם והרהרתי "וואי, איך הם לוקחים את זה ברצינות", כאילו אני חושבת דרך גשר לשיניים ושידורים חוזרים של 'דגראסי'.

זה היה הרבה מאוד זמן. אני יודעת, כי שחיתי סביב־סביב בים הנערוּת מחפשת את המטאפורה, והיו כמה וכמה נופים שראיתי חוזרים. ובכל פעם הם היו מכוערים יותר. מאוד חששתי לתת לדברים שהביאו החיים לשנות אותי, והייתי משוכנעת שמדובר בהרמת ידיים קולקטיבית. שהתבגרות היא תרמית פירמידה מחוכמת. אנשים נתקעו עם יותר מדי מוצרים של התבגרות שהסכימו לרכוש בהיסח הדעת, ועכשיו הם מוכרחים למצוא פראיירים חדשים שיחלקו איתם את העול. ושלמעשה, העולם מורכב ממבוגרים שמשדלים זה את זה למעשי התבגרויות: מתי הוא חושב להציע? | תכלס בודפשט מקסימה לוויקנד, לא נופלת מפריז ולונדון | אולי תשקלו למחזר את המשכנתה | וביציות הקפאת, על כל מקרה ש? | איזו חלקה חמודה במושב, לא משהו פֶנסי.

כל זה קסם לי וגם הגעיל אותי. מאוד אהבתי לחשוב בהקלה שמזל שאני לא שם. באמת לא הייתי שם אבל גם לא בשום מקום אחר. הייתי צפה. מדי פעם עגנתי את הצפלין לאיזו כאפה של אקסטרים־מבוגרוּת שנכפתה עליי מבחוץ; אבל ככה ברגיל, צפה. לא תתפסו אותי בתרמית הפירמידה שלכם, אני לא מעוניינת לקנות את החלקה הטיפשית הזו במושב כדי שאתם תרגישו יותר טוב לגבי החלקה הטיפשית שלכם במושב. מה גם שאין לי כסף לקנות מושבים כי אני עדיין עובדת במשכורת של בת 24, אז הבדיחה על חשבונכם, אני חושבת.

——

עשיתי דברים אחרים, אבל לא התבגרות, לא בדיוק. גם הימנעות היא בחירה, היא רק מתחפשת ללא־בחירה. והנה פתאום מצאתי שאני מתרככת, איזו נשיות שיש בה חיק התיישבה עליי. הסוציומטיות המסוימת שיש בנעורים (שמגיעה בילט־אין עם זה שהכל מעצבן וכולם מטומטמים כי נעורים הם דבר בלתי נסבל ומעורר חרדה), פינתה מקום, ונכנסה לשם יותר אמפתיה. אולי מידה של שלווה. מוקדם לומר, אבל אולי. פתאום התוכנית שלא להשתנות נראתה לי קטנה, מצומצמת. ומפוחדת. הפחד מזה שיקרה לי מה שקרה ל'ילדי הירח', זה שבּיל בלע 30 גלולות, ושג'ון עובד עם אבא. שנורמן נתקע עם החנות ההיפית וקתי כאישה ועם המשכנתה שישלם כל חייו. האם כל אלו סיבות טובות מספיק שלא לקחת חלק בחיים? להסתפק בלהגיב?

צ'כוב קרא לזה באופן ההומני והאוהב נשים ביותר 'פריחה שנתאחרה'. זה היה מאוד נדיב מצידו. אני מחליטה גם כן להיות החיק הנשי החם והצ'כוביאני, ולקבל את זה כמה שזה. בעדינות דווקא, כמו שמחכים למישהו שחולץ, עם שמיכה חמה ובלי שאלות קשות מדי. מה אכפת לי קצת איזו חתיכת אמפתיה גם לי. ושלא כמו צ'כוב, באופטימיות.

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook