איך נראה ראש ממשלה? שאלה טובה. בסקרים נבחנת כשגרה שאלת ה"התאמה" של דמויות מובילות לתפקיד; אולם תכלית טור זה היא לטעון שכל מנהיג שיצליח בסופו של דבר להיכנס לאקווריום המיתולוגי ולהתיישב על כיסאם של בן־גוריון, רבין, בגין או נתניהו – ייראה, בפשטות, כראש ממשלה לציבור.
את השאלה המופנית בנוגע למנהיגים שונים, בעיקר מאז 2009 ובמידה רבה של זלזול – "האם ככה נראה ראש ממשלה" – הגיעה העת לקעקע. כל אחד מהמנהיגים שהתמודדו ומתמודדים מול נתניהו היו נראים כראשי ממשלה אם היו נכנסים לתפקיד. זה נכון לגבי יצחק הרצוג, ציפי לבני, בני גנץ, יאיר לפיד, גדעון סער וכן, גם נפתלי בנט. כל מי שהיה נכנס ללשכה הזו, לרכב השרד המאובטח, היה פשוט נראה כראש ממשלה, מתוקף התואר. ודאי לאורך זמן.
הפורטרט שמנסים לשרטט עבורנו, כאילו רק נתניהו נראה ככזה, מעסיקה בעשורים האחרונים את הפוליטיקה העולמית. היו מי שאמרו שאילו הציבור האמריקאי היה רואה את אחד מטובי נשיאיו, פרנקלין רוזוולט, על כיסא גלגלים, ספק אם היה נבחר. על ג'ון קנדי, לעומת זאת, אומרים שאלמלא העימות המצולם והתקדימי מול ריצ'רד ניקסון, לא היה מנצח. בשנים האחרונות אפשר היה לשאול זאת על ברק אובמה, על בוריס ג'ונסון הפרוע, ודאי על עמנואל מקרון שהפציע בפתאומיות לזירה. אצלנו נהגו לומר על לוי אשכול, מהטובים בראשי ממשלתנו, שאילו הייתה אז טלוויזיה, ספק אם היה מתמנה. בין אם מדובר במראהו, בקולו או בחיתוך דיבורו. כך או כך, סוגיית הנראות קיימת כבר שנים, אבל אצלנו היא תפסה תפנית קיצונית. כאילו אף אחד לא נראה ולא יוכל גם להיראות בתפקיד החשוב.
שיחת אגב עם חברי, העיתונאי יואב לימור, לימדה אותי שבדומה לכל מי שאי פעם הסתובב במסדרונות קבלת ההחלטות וראה מקרוב מנהיגים ישראלים – ברור לנו שהציבור יראה כראש ממשלה את כל מי שייכנס ל"אקווריום" (הכינוי ללשכת רה"מ) ויתחיל בכהונתו על כל המתלווה לכך. פתיחת ישיבות ממשלה, פגישות מדיניות, סיורים ביטחוניים, הודעות קבינט, וכמובן פמליות הענק המשתרכות מאחוריו (או מאחוריה) בהגיעו לכל מקום ושיירת המכוניות המאובטחת.
אם ניקח את שני האֵֵהודים, ברק ואולמרט, קל במיוחד להמחיש זאת. ברק, כך יודעים כולם, סימן והסתמן מצעירותו כחומר שממנו יוצקים ראשי ממשלה. כל פסקה בביוגרפיה שלו בנויה כתשתית לעתידו הפוליטי. במילים אחרות, היבחרותו ב־1999 לא הפתיעה אף אחד. אולמרט, לעומת זאת, היה פוליטיקאי ותיק, כשההכרה הציבורית העיקרית באה לו כראש עיריית ירושלים. כשאריאל שרון נפל לתרדמת היה זה דווקא הוא, דמות פוליטית שלא סומנה כלל להיות ראש ממשלה, שנכנס לתפקיד. שר האוצר, בן בריתו של שרון, מוצא עצמו ברגע אחד בתפקיד. שימו את קץ כהונתו בצד: הוא היה ראש ממשלה עם כושר קבלת החלטות מעולה, ויש המתגעגעים עד היום ליכולתו ללהטט בין המשימות ולהכריע. כלומר, מרגע שנכנס ללשכה, השאלה "הוא נראה לך ראש ממשלה?" התאיידה. נזכיר, כראש ממשלה טרי, הוא זה שניצח בבחירות 2006, שרון כבר היה מחוץ לתמונה.
המנהיגות בישראל אינה רק פורטרט אחד מסוים, וראש הממשלה הוא כל מי שתינתן בידיו הזכות לכהן בתפקיד הרגיש והמורכב הזה. את הנראות הזאת יוצר התפקיד עצמו, ולאו דווקא מי שמחזיק בו, גם אם כשמדובר במי שחצה את מספר ימי כהונתו של בן־גוריון.
–
- הפיל שבחדר: שינוי שיטת הממשל // מאת איילת נחמיאס-ורבין
- יש עתיד? // מה דרוש ליאיר לפיד כדי להפוך באמת למועמד לראשות ממשלה // רשימה מאת יונתן שם-אור
- עדות אופי: איך אדם מפוחד, הססן וחסר חברים שורד כל כך הרבה זמן כראש ממשלה?
