לפני עשור, כאשר האביב הערבי פרץ בעוצמה, העולם עצר את נשימתו. רבים בממסד הביטחוני בישראל דווקא החזיקו אצבעות ל"אוטוקרטים הערבים החביבים". זהו כינוי שנולד מאוחר יותר, בתקופתו של הנשיא דונלד טראמפ, שעל פי שמועות כינה את עבד אל־פתח א־סיסי "הדיקטטור החביב עליי", אך הוא מבטא נאמנה את הרוח שנשבה באותם ימים בקרב הגורמים הביטחוניים והמודיעיניים, שחששו מעלייתו של האסלאם הקיצוני ומפגיעה במדינת ישראל. הרע המוכר עדיף על הבלתי ידוע.
אכן במהרה הפך "האביב הערבי" ל"חורף אסלאמי". האחים המוסלמים הגיעו לשלטון במצרים, בעוד שבכאוס שנוצר בסוריה, בעיראק, בלוב ובתימן הרימו את ראשיהם ארגוני טרור אכזריים ומסוכנים. לכאורה, כל מי שהיה מלכתחילה סקפטי בנוגע לתופעת האביב הערבי צדק, וכל אלה שהתפעלו מהאומץ ומהתעוזה של מיליוני המפגינים והמפגינות שסיכנו את חייהם – טעו.
אך עד כמה נכונה התזה שקובעת כי רק שתי אופציות יכולות להתקיים במזרח התיכון: אוטוקרטיה או כאוס, שבו צומח אסלאם רדיקלי? האם ניתן לטעון שהאביב הערבי נכשל כי האזור "אינו מוכן לדמוקרטיה", ומי קובע מהן אמות המידה הרלוונטיות? כלום לא ייתכן שהיא תפסה אחיזה בשטח דווקא בגלל מאמצים של מי שנאחז בכל כוחו בקרנות המזבח, על מנת לגדוע כל תזוזה לכיוון של דמוקרטיזציה?
לאורך עשרות שנים השמידו המשטרים הערביים באופן סיסטמטי כל סממן של חברה אזרחית, חנקו את המפלגות הפוליטיות ואת התקשורת ורוקנו מתוכן את הרשויות השופטות והמחוקקות, שהפכו לבובות של השלטון. כאשר בתחילת האביב הערבי "האוטוקרטים החביבים" ברחו, התפטרו או נהרגו, התברר שמאחוריהם אין בעצם כלום. הוואקום השלטוני התמלא במהרה בפעילות של כנופיות חמושות או של אסלאמיסטים. האחרונים גם קיבלו סיוע נדיב מהמשטרים הערביים, שהיו צריכים להוכיח לכל העולם שאם זה לא הם – זה כאוס וטרור. בשאר אסד שחרר מהכלא את הג'יהאדיסטים; במצרים הורה המשרד לביטחון פנים לאנשיו לסגת מהרחובות ומבתי הכלא, ואיפשר את בחירתם של אנשי האחים המוסלמים ואחרים. פרובוקציות מסתוריות נגד נוצרים ונשים הרעידו את המדינה והתקשורת.
גם ראשי הצבא פעלו בכל כוחם על מנת לשמר את מקומם בהיררכיה השלטונית. סיוע אדיר זרם אליהם מכיוון ארצות המפרץ העשירות, שחששו מאוד מרוחות הדמוקרטיזציה וחופש הביטוי שנשבו באותם ימים במזרח התיכון. מי שנותרו לבד בקור היו דווקא הגורמים המתונים שייחלו לשינוי עמוק בארצם. היום, עשור לאחר שפרץ "האביב", רבים מהם הושתקו או גורשו מארצם בעוד שהאוטוקרטיות התחזקו באופן משמעותי. בעיות היסוד שגרמו להתפרצות המהפכות דווקא נותרו על כנן, וככל שמתחזק הדיכוי כך גובר גם הסיכוי לכך שהסבב המהפכני הבא יהיה אלים יותר מקודמו. מי שנשען על אוטוקרטיות או דיקטטורות, בסופו של דבר יגלה שמדובר במשענת קנה רצוץ. המשטרים האלה למעשה עושקים את הדורות הבאים ומספקים "יציבות" היום תמורת אלימות ואי־יציבות כרוניות בעתיד.
סיפור עלייתו ונפילתו של האביב הערבי חשוב ומשמעותי גם עבור ישראל ובעצם עבור העולם כולו. הנרטיב של "אוטוקרטיה או כאוס" נמצא בתנופה אדירה היום. הדמוקרטיות הליברליות מותקפות בלי הרף על ידי גורמים שנוטים לאוטוקרטיה כי היא אמורה לשרת אותם היטב. לא רק במזרח התיכון יודעים המשטרים להפעיל מניפולציות פוליטיות ורגשיות על מנת לגרום לציבור להאמין שהוא בוחר בסדר או בכאוס. ראו, הוזהרתם.
–
- כל היקום נגדנו: מלחמות כדור הארץ נגד חייזרים בקולנוע ובספרות // מאת אורן נהרי
- חשיפה: כך ניסתה ישראל לגייס את ארה"ב למערכה נגד מצרים // מאת אמיר אורן
- היעלמותו של ה"כאן" // הטור של נדב איל
