fbpx !-- Global site tag (gtag.js) - Google Analytics -->

עמימות גרעינית לנצח? // הטור של רן אדליסט

0

"עשרות שנים שמרו נשיאי ארה"ב על מסורת של שתיקה בסוגיית ארסנל הגרעין הישראלי. הם עשו זאת למרות לחצים מצד ארצות אירופה, ארצות ערב ותומכי האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני (…) הגיע הזמן שוושינגטון תשים קץ למדיניות הסטנדרט הכפול, הנהוגה לגבי ישראל". הטקסט הזה היה עשוי להיחשב כעוד ניג'וס של תומכי הפירוז הגרעיני, אלמלא נכתב כחלק מסדרה (ויקטור גילינסקי והנרי סוקולסקי בגיליון פברואר 2021 של כתב העת היוקרתי 'Foreign Policy') שעוסקת ב־100 הימים הראשונים של הנשיא ג'ו ביידן, ונסמכת על שיחות עם צוותו.

אין לי מושג מה נאמר בשיחה הטלפונית הראשונה בין ביידן לנתניהו, ואין טעם לחפור בהודעות הצדדים (ביידן: "שיחה טובה", נתניהו: "ידידותית וחמה ביותר"), למעט הבנה שלא מדובר בעסקי מדינה אלא בנימוסי פרוטוקול.

הנוהל הקבוע של עיסוק בבעיות אמיתיות – בין ראש הממשלה הישראלי ונשיא אמריקאי חדש – אומר כי תכלית הפגישה הראשונה היא רענון הסכם השתיקה, שבו מתחייב הנשיא האמריקאי (במכתב קבוע) לא לדחוף את ישראל לחתום על האמנה למניעת הפצה של נשק גרעיני. מאז ימי גולדה מאיר ולינדון ג'ונסון, המכתב הזה עובר בירושה מנשיא לנשיא.

התזוזה הראשונה התחוללה, בקטנה, אצל ברק אובמה. דיוויד אולברייט מהמכון למדע וביטחון הגיש לאובמה בתחילת כהונתו דו"ח, שבו המליץ "לשכנע" את ישראל לחתום על האמנה. אובמה, שהיה טרוד באלף ואחת בעיות בוערות, דחה את ההכרעה. אני מניח שדונלד טראמפ חתם ללא היסוס וללא הבנה, והיה חותם על המכתב גם אם הייתה כלולה בו תוכנית להפצצת טהרן.

מזכירת המדינה של אובמה, הילרי קלינטון, הצהירה ב־2010 כי "ארה"ב תומכת במזרח תיכון נטול נשק גרעיני, ומוכנה לתמוך בצעדים מעשיים להגשמת היעד הזה". מאז המצב הוא כדלהלן: לאיחוד האמירויות יש כור כוח, בדרך לארבעה כאלה. כנ"ל במצרים ובטורקיה (ארדואן אמר שהוא מעוניין כדי להתייצב מול ישראל). בסעודיה מוקם "כור מחקר". בקיצור: כל דיקטטור מקומי מסתכל על קים ג'ונג און בצפון קוריאה, וחושב שאם תהיה לו פצצה הוא עולה לליגה של הגדולים ובכלל איש לא יוכל עליו.

ביידן ימשיך את מסורת אובמה, הן בסוגיית גירעון המזרח התיכון, כמו בגריעת מספר ראשי הקרב הגרעיניים. המטרה של ה"עולם" בשלב זה להכניס את ישראל למועדון המדינות הגרעיניות היא על כל המשתמע מכך: הודאה בכך שיש לנו פצצה ומשטר שקיפות ופיקוח. בדומה לאיראן. אם ליהודים יהיה מספיק שכל ותעוזה, יש באקט השקיפות והפיקוח פוטנציאל בסדר גודל שמשנה סדרי עולם, לפחות באזורנו. הכוונה אינה להשליך פצצות לים, אלא לקבל אישור גלובלי – זה מה יש וזה מה שיישאר (זה, אגב, נוסח ההסכם בין הנשיא קלינטון לאהוד ברק). התמורה לישראל תהיה הכרת תודה, הגברת הלחץ על איראן ו(אם נדרוש) לחץ עולמי וערבי על הפלסטינים להתגמש. זה לא ישרטט מהיום למחר את הגבולות, אבל זה בהחלט יתרום למהלך של הסדר מדיני שפוי. דימונה תמורת הגולן, למשל, זו לא הברקה חדשה, מה שמחייב ארכיאולוגיה היסטורית מורחבת (בהזדמנות אחרת).

ומי יודע. הפרטנרים הראשונים עשויים להיות דווקא המתנחלים. לאחר שהתברר שהפצצה לא מונעת מלחמות, אינתיפאדות ומב"מ (מערכה בין המערכות), דווקא הם עשויים למכור שקיפות מצידנו תמורת שטחים מצידם. מה רע? חוץ משבירת מחסום הפחד הטראומטי בפני כל זעזוע, גם זו סיבה טובה למהלך של שקיפות תמורת שטחים.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook