כמו רבים מחבריי, לוחמי מלחמת יום הכיפורים, צפיתי בהתרגשות בפרקיה הראשונים של 'שעת נעילה'. למרות הפרומו המבטיח הנמכתי ציפיות, חששתי מעוד הפקת ענק שמגויסת לתעמולה אנטי־מלחמתית. שמחתי לגלות יצירה אמנותית עם דרמה סוחפת, שמצליחה באמצעות בימוי מחושב ומרוסן לא לגלוש ל"בעד או נגד" מלחמה. גיבורי הסדרה, על מה שעובר עליהם בסחף ההתרחשות רוויית האימה, הם הסיפור. כל היתר תלוי בצופה ופתוח למבט פרשני.
הבחירה למיקוד המלחמה הגדולה בחייל הבודד, בקבוצת הלחימה הקטנה, משותפת לסרטי המלחמה בשני העשורים האחרונים, כמו 'להציל את טוראי ריאן', 'דנקרק' ו'1917'. נוסף על קונבנציה אמנותית פורייה, זו בחירה המבטאת גם את ערכיה של חברה ליברלית במבטה על האדם היחיד, המושלך בשעת המלחמה כקורבן על מזבח האומה. אך מעבר לכך, במבט מקצועי על תופעת המלחמה תוך מיקוד במולקולה הקטנה במערבולת המלחמה הגדולה, ישנו היבט נוסף. הוא מדגיש עד כמה ברגעיה הקריטיים, המלחמה בכללותה הופכת תלויה בלחימת היחיד או הצוות המצומצם.
הגישה הזו ממשיכה את תיאורו המסעיר של טולסטוי ב'מלחמה ושלום'. בהתבוננות פילוסופית על המלחמה הסביר: "לשם לימוד חוקי ההיסטוריה, עלינו לשנות שינוי גמור את נושא ההסתכלות שלנו. להניח להם למלכים, לשרים ולגנרלים, ולחקור את היסודות הקטנים עד אין סוף, המניעים את ההמונים… לעולם אין המצביא שרוי באותם תנאי ההתחלה של איזה מאורע, אשר מהם אנו מתבוננים תמיד במאורעות. המצביא שרוי תמיד בתוך מערכת מאורעות נעה, באופן שלעולם ובשום רגע איננו יכול לשקול בדעתו את כל ערכו של המאורע המתרחש".
בניגוד ליומרת הגנרלים להציג את המלחמה כתלויה בתבונתם, בתכנון ובשליטה ריכוזית, תיאר אותה טולסטוי כתופעה כאוטית. החיילים הפשוטים ומפקדי השדה הזוטרים, באחריותם, בתושייתם, ביוזמתם, הם הקובעים את תוצאות המלחמה. זו בדיוק נקודת המבט ב'שעת נעילה': מיקוד באירועיה הקטנים של המלחמה, מעין מצג מיקרוסקופי על האירוע הקטן, כמכיל כמו בדנ"א של תא בודד את סיפורה הכולל של המלחמה והתקופה.
חוקרת השואה חנה יבלונקה חקרה גם את דור ילידי 1948–1955, שמצאו עצמם כחיילים סדירים בפתיחת המלחמה ב־1973. באחת מתובנותיה תיארה את הדמיון בין מצוקת אין האונים של יהודים בשואה לבין המצוקה שאליה נקלעו לוחמים צעירים בימי המלחמה הראשונים. הבחירה בסיפור הלחימה של שריונאים, שמצאו עצמם בפריצת המלחמה בגולן פרושים בקו החזית במחלקות מבודדות, יחד עם סיפור מוצב החרמון, מדגישה את עוצמת המצוקה בלחימה מבודדת. בניתוק מוחלט מהמערכת הפוקדת, עד כדי תחושת נטישה. בחטיבה 7, לדוגמה, שהושלכה לקרב בעמק הבכא במסגרות גדודיות, עם נוכחות פיקודית רציפה, המצב מבחינה זו, למרות הלחימה הקשה, היה אחר. התמקדות הסדרה במצוקת הבידוד והניתוק שאליה נקלעו כוחות קטנים – בעיקר בדרום ובמרכז הגולן (שריונאי חטיבה 188 וצנחני גדוד 50) – בדבקותם ההרואית במשימה, מביאה לביטוי עילאי את עוצמת ההנעה העצמית והנחישות של חיילים צעירים; במצבי לחימה שעל פניהם יכלו לתת להם את מלוא הצידוק לנסיגה.
הציוות של חיילים פשוטים כמייצגי החברה הישראלית לגווניה הוא אותנטי. כאלו היו אז החיילים ביחידות השריון ובחטיבת גולני, שלא היו מתנדבים נבחרים ביחידות עילית, אך ביטאו בלחימתם מסירות ומקצועיות שאין למעלה מהן. פתיחת הסדרה מציגה אותם בתיאור הדרמטי הראוי לגבורתם.
במלחמה, בניגוד למשחק כדורגל, הניצחון תלוי לא רק בתוצאת הקרבות, אלא גם בסיפור שמספרים עליה. 'שעת נעילה', כאפוס ענק, מזמינה את סיפורה החדש של המלחמה כסיפור ניצחון.
–
- בטיפול (פי) עשרת אלפים // הסדרות הישראליות כובשות את שוק הטלוויזיה העולמי // מאת רותה קופפר
- ד"ש מהשד // התראות ישאל השנייה // מאת אמיר אורן