fbpx

על הבורוּת // בורות, אלימות, וילדה אמיצה אחת // הטור של שי גולדן

בורות היא אמם היולדת של הגזענות, ההומופוביה, האנטישמיות, של השנאה בכלל, לרוב. אנשים בורים מפחדים יותר

0

לאחרונה החלה קדחת ברשת החברתית. קדחת, אני אומר, ובעצם – מלחמה. וכנהוג בימים אלה במלחמות רשת, יש שני צדדים אפשריים בלבד: שחור או לבן. רע או טוב. קדוש או שטן. ימין או שמאל. העילה התורנית? פרשת הכדורגלנים והקטינות, ונספח חדש לעלילה: רינה, ילדה בת עשר, שמזדהה כטרנסג'נדרית, בליווי הוריה. והנה, הללו (והם רבים) שסבורים שאין שום בעיה עבור גבר מבוגר לקיים יחסי מין עם נערות בגיל 15, מנופפים ברינה ובהצבת סיפורה בחזית חודש הגאווה כהוכחה לכך שהשמאל הליברלי יצא מדעתו. מצד אחד, הם טוענים, השמאל הליברלי יוצא נגד הכדורגלנים, אבל מעודד את רינה הקטנה לשנות את מינה בגיל עשר. "סוטים!", הם משתוללים. "צבועים!", זועקים. ואינם מסוגלים להבין את ההבדל.

זו אינה אשמתם. בורות היא אמם היולדת של הגזענות, ההומופוביה, האנטישמיות, של השנאה בכלל, לרוב. אנשים בורים מפחדים יותר. ומדוע הם מפחדים יותר? כי כל דבר שאינו מובן ואינו עולה בקנה אחד עם עולם הערכים והבנת המציאות של אדם, ומופיע בחייו, מאיים עליו. מערער אותו. מסכן אותו לתחושתו. קיום יחסי מין עם ילדה בת 15, מתברר, אינו מאיים או מסוכן או מערער בעיניהם. ילדה בת עשר שמחליטה לחיות את חייה בתוך גופה, כפי שתחושתה העמוקה ביותר מצווה עליה – זה כבר מסוכן ומאיים. הדבר המעניין בבורות הוא שהיא נעה לכל הצדדים וכל הכיוונים. באותו אופן שבו חילונים ליברלים רבים מאוימים מנוכחות חרדית או דתית במרחב הציבורי שלהם, כך חרדים (למשל) מתקשים עם סוגיות הנוגעות למין ולמגדר ולזהות מינית; אלה – לשיטתם – חותרות תחת העולם שהם מבינים, זה שחוקיו וכלליו נראים להם הגיוניים וראויים לאימוץ ולחיים לפיהם. אז שיהיה ברור – אין צד "בור" וצד "נאור" במשל הזה. כולם בורים בנושאים מסוימים. כולם מקבלים בפתיחות ובמתינות עניינים מסוימים, שעל אחרים מאיימים. הנקודה היחידה, הארכימדית, לדיון הזה היא בורות. בורות טהורה. בורות שחרדה משינוי, מהתפתחות ובעיקר – מהזולת. האיום הגדול ביותר על שלוותו של כל אדם יהיה תמיד הזולת. וזולת שאינך מבין את עולמו, תרבותו, חינוכו, דרך מחשבתו – בהכרח יפחיד ויאיים.

כיצד ילדה מירושלים מסוגלת להחריד כל כך הרבה אנשים, לא אבין; מה שאני כן מבין הוא שיש בלבול גדול בקרב יותר מדי אנשים בין מין לבין זהות מינית. ברור לכל, הרי, שרינה הקטנה אינה מדמיינת בכלל פעילות מינית, וקרוב לוודאי שגם אין לה קצה מושג מהי מיניות בגילה. אבל רינה הרגישה כלואה בתוך גופה. ההרגשה הזאת זרה למרביתנו. מה פירוש להרגיש ילדה כשאתה ילד? מה פירוש להרגיש שהגוף שנולדת אליו הוא אינו הגוף הנכון? שצורתו האחרת גורמת לך להרגיש שייך ומבין ומובן? איך בן יכול להרגיש לא בן? זה באמת דבר שקשה להבין, אם מעולם לא חשת ככה. אם מעולם לא הרגשת זר בתוך גופך ומנותק מזהותך המגדרית, איך תבין רגש כה עמוק ומורכב ומבלבל?

"אבל היא בת עשר!" הם משתוללים. "באיזה עולם מעוות אתם חיים, שבו בן עשר רוצה להיות ילדה וזה נראה לכם נורמלי?"; ובכן, זה די פשוט: זה לא מובן לי. אבל מובן לי שזה מובן לה. זה לא מוכר לי. אבל ברור לי שזה מוכר לה. למען האמת, יש לי חבר שבנו הבכור, כבר בפעוטון, העדיף את הנשי על פני הגברי. את הבובות על פני החרבות. את השמלות על פני הכדורגל. וכמובן שחברי התחרפן. "הילד שלי יגדל להיות גיי", הוא אמר לי (כשזה היה בן ארבע). "הוא לא ילד שמזכיר בכלום ילדים אחרים בני ארבע", אמר בעצב. ואז התייצב עם זוגתו אצל מטפלים ורופאים ומומחים, הכל כדי לנסות לתקן. רק לתקן את הילד. אבל היום, שש שנים אחרי, הוא הפנים. הוא הפנים שעומדות בפניו שתי אפשרויות: 1. "לתקן". לכפות עליו בכוח להילחם בטבעו ובטיבו ובפנימיותו ולדון אותו לחיים של כלא חברתי ופנימי. לגיהינום. (אבל גיהינום שיהיה מקובל על החברה כתקין. כי לחברה לא אכפת אם חייך הם גיהינום, כל עוד הגיהינום שלך אינו מפריע ומאיים על הסדר, על הנורמה, על הנראות של הדברים כלפי חוץ. תחיה בגיהינום ותסתום את הפה. תעמיד פנים. תשקר, תזייף, תסתתר, רק כדי שאנחנו נוכל להרגיש בנוח. זה מה שהחברה אומרת לנו כל יום, כמעט בכל נושא.) 2. להבין את הילד. פשוט לנסות להבין מה עובר לו בראש, מה מתחולל בתוך הנפש הזאת, ולנסות להיות הורה. פשוט הורה תומך שדואג ליוצא חלציו ורוצה רק דבר אחד: שהילד יימנע מחיים של גיהינום.

 –

עכשיו, האירוניה היא שהגיהינום עלול להיות מנת חלקה של רינה בכל מקרה. תתכחש לזהותה? תהיה אומללה. תהיה גאה בה ותבחר את בחירתה? יקראו לה "סוטה", יגנו וינדו ויפלו אותה. ובקצרה: גם גיהינום. אז הברירה היא בכלל בין שני מדורים שונים של גיהינום. בין שני חודים של חרב פיפיות. ורינה והוריה בחרו. הם בחרו לאפשר לרינה להיות רינה. לבחור ברינה. ומי שלא נאה לו – בעיה שלו. זהותה המגדרית של רינה היא עניינה שלה בלבד. היא ההתמודדות שלה בלבד. עליה לחיות בתור רינה. לא על אף אחד אחר. ומה שנורא הוא שכולם מדברים על רינה, ולכולם יש דעה על רינה, ולכולם יש עמדה אידיאולוגית, או חינוכית, או דתית, או מדעית, בעניינה של רינה – אבל רינה עצמה? היא רוצה להיות עצמה. זה הכל. להרגיש שייכת לגופה כשהיא מצויה בתוכו. אבל רינה והרגשתה פחות מעניינים אותנו. מה שמעניין אותנו הוא מה רינה גורמת לנו להרגיש.

והבחירה שבחרו הוריה של רינה – ובעיקר, רינה בעצמה – הייתה לאפשר לרינה להיות עצמה. כן, זה יהיה כרוך בהמון חרא. החברה שבתוכה מתקיימים רינה והבן של חברי היא קשה, רעה, חסרת סבלנות, נעדרת סובלנות, גסה, אלימה. ולצאת אל החברה הזאת ולנסות לגרום לה לקבל אותך, להבין אותך, או סתם – פשוט להניח לך לנפשך – כולנו יודעים שאלה אינן אופציות תקפות. אבל חברי וזוגתו והילד שלהם בחרו לאפשר לילד להיות עצמו. אם ירצה יום אחד להיות נערה או אישה, אני יודע שהם יתמכו בו. אני יודע שהוא יידע שלפחות במעגל שלו, באיגלו הקטן של משפחתו הגרעינית, הוא יוכל להיות עצמו ויוכל להרשות לעצמו להיות. פשוט להיות. וזה דבר גדול. זו אהבה ללא תנאי. ואם יש הורה שאוהב את ילדיו בתנאי ש – כדאי מאוד שיבדוק עם עצמו מה לא בסדר איתו. הורה מחויב, בפני אלוהים ובפני העולם, ובעיקר בפני ילדיו – להעניק להם אהבה שאינה תלויה בדבר.

אז ההורים של רינה הם גיבורים ואמיצים. והם ההוכחה שאהבה הורית ללא תנאי היא הכוח שמניע את העולם הזה. הכוח והגיבוי והגב שנותן לאנשים את הכוח להמשיך, לפעול, לצאת מתוך הכלא ולחולל תמורה בחייהם, ואז גם בחייהם של אחרים. ואני מעריץ את רינה ואת הוריה, על האהבה הזאת. ומקווה שאם יום אחד אדרש גם אני להוכיח אהבה ללא תנאי לילדיי, ולהוכיח להם שאני שם בשבילם בכל מסלול שבו יבחרו, אצליח לעמוד בכך. יש לי דוגמה לא רעה להישען עליה, כאמור.

ועד שהעולם כולו יאמץ את המדיניות של רינה ומשפחתה, נמשיך להילחם בבערות, בשנאה, בדעות הקדומות, בגזענות, ברוע שאנשים משיתים על אחרים, בכל דרך שאפשר. הדרך שבה אני בחרתי להילחם בעולם הזה ובדרכו הרעה היא כתיבה. כתיבה של מילים כמו אלה. כדי שאחד, אדם אחד, שמצוי בסיטואציה הזאת בחיים לא ירגיש לבד. ושיידע שיש עוד כמה בעולם שמקבלים אותו ומנסים להבין אותו, ובעיקר – מפרגנים לו המון הצלחה במסעו אל השמחה בחייו. ומוכנים אפילו להילחם כדי שהמסע הזה יצליח. כן, זו מלחמה שראוי להילחם בה. מלחמה על חירות אמיתית. מלחמה על החיים עצמם, כמו שאמר פעם מישהו.

 –

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook