fbpx !-- Global site tag (gtag.js) - Google Analytics -->

עוול מתגלגל | עו"ד רוני (פנטנש) מלכאי

היעדר פסיכולוגים שדוברים את השפה, אי־היכרות עם התרבות והסללה שמובילה לנתון מבהיל: שיעורם של יוצאי אתיופיה המאושפזים במחלקות פסיכיאטריות גבוה פי ארבעה משאר האוכלוסייה. ככה זה כשהתיוג וההסללה מתחילים כבר מגיל הגן

0

אך בדצמבר האחרון פורסם דוח של המטה לשילוב יוצאי אתיופיה במשרד ראש הממשלה. נתון מרכזי בו, שתפס את עיניי, קובע כי שיעור יוצאי אתיופיה המאושפזים בבתי חולים לבריאות הנפש גבוה פי ארבעה משיעור המאושפזים בקרב כלל האוכלוסייה.

לאחר שנתקלתי בנתון, תקווה כמוסה בי הניחה כי מדובר בשיפור ניכר לעומת שנים עברו. אחרי הכל, עברנו איזו דרך מאז העלייה והקליטה, ובוודאי התרחש שינוי בנוגע לתיוג השלילי, להטיות ולהסללה המובילים לתוצאות הרסניות; וכך גם בנוגע להכרת התרבות ולהכשרתם של אנשי מקצוע.

בפועל הייתה זו תקוות שווא שנגוזה במהירות, כאשר נחשפה בפניי תמונה קשה של תיוג, הטיה, הסללה והיעדר היכרות או הכשרה של גורמי טיפול. זה נכון לכל תחום בחיינו, ונכון למרבה הצער גם בבריאות הנפש – שם לא רק שלא חל כל שיפור, המצב אף החריף.

אם ב־1995 אושפזו במחלקות השונות לבריאות הנפש 167 חולים מקהילת יוצאי אתיופיה, כעבור עשור גדל מספרם ל־389. לפני שלוש שנים, על פי תחקיר שפורסם ב"ידיעות אחרונות", כבר גדל מספרם של המאושפזים מקרב בני ובנות הקהילה ל־637, יותר מפי שניים מחלקם באוכלוסיה. והנה, כיום, גדל המספר לכפי ארבעה.

כשאין אנשי מקצוע

 על פי התחקיר ההוא, בשנת 2018 היו במערכת הבריאות אפס פסיכיאטרים או פסיכולוגים יוצאי אתיופיה. או, כפי שהודה משרד הבריאות: "אין פסיכיאטרים דוברי אמהרית או טיגרית בארץ. ישנן שתי פסיכולוגיות דוברות אמהרית בתהליך התמחות קלינית".

מדוע בכלל השאלה הזו חשובה וכה משמעותית לסוגיה? מפני שלשפה ולהכרת התרבות יש כוח, והן מרכיב חשוב שעלול לגרום לאבחנות שגויות ולאשפוזים מיותרים.

במה דברים אמורים?

במקרים רבים מאוד בעבר תופעות תרבותיות אתיופיות לגיטימיות, שהיו מטופלות במסגרת קהילתית, מוסגרו בישראל כסכיזופרניה, מפני שאיש במערך בריאות הנפש בישראל לא ידע במה מדובר.

להיכרות של מטפל את הרקע והמאפיינים התרבותיים יש השפעה על החלטות שמתקבלות בעניינו של המטופל וקבלת טיפול מותאם, החל באופי הטיפול ועבור בשאלת האשפוז בבתי חולים פסיכיאטריים – שכפי שאפשר לראות בתחקיר בגיליון זה, הוא כשלעצמו גורם לטראומה ומחריף את הבעיות והאתגרים הנפשיים. אם כן, החלטות אלו יכולות להיות כאלה המצילות את נפשו של המטופל או גוזרות את גורלו לשבט.

לא כל הרופאים מאומנים ומיומנים בסקרנות בנוגע לאופן שבו תרבות, גזע ומוצא אתני משפיעים על הרווחה הנפשית והרגשית של האדם. הדבר נכון לא רק ליוצאי אתיופיה, אלא גם לחברה הערבית – שאף בה יש אשפוז יתר, גם אם בממדים מצומצמים יותר.

הבעיה הזו אינה ייחודית רק למדינת ישראל. השפעות המחסור במטפלים שחורים או מגוונים חוצה יבשות, ואפשר לראותן גם בקרב השחורים בארצות הברית. במאמר שפרסם טיילור בראיינט ועודכן ממש לאחרונה, ב־2022, באתר PSYCOM, הוא כותב שעל פי המחלקה לפסיכיאטריה של אוניברסיטת קולומביה, לקהילה האפרו־אמריקאית המבוגרת יש סיכוי גבוה ב־20% לחוות בעיות נפשיות חמורות, אך רק אחד מכל שלושה אפרו־אמריקאים שזקוקים לעזרה אכן מקבל אותה. לשם השוואה, כ־25% מהשחורים מחפשים טיפול נפשי לעומת 40% מהלבנים.

ישנם כמה חסמים הגורמים לפער הזה ומקשים על אנשים שחורים לקבל גישה לאנשי מקצוע, ובהם גם המחסור במטפלים שחורים. רק כ־2% מהחברים באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (American Psychological Association) זוהו כשחורים נכון לשנת 2014, והיעדר הייצוג מקשה על המחפשים יועץ למצוא את העזרה שהם צריכים.

מדוע זה כך? ההנחה הבסיסית היא שמדובר באוכלוסיות ממעמד סוציו־אקונומי נמוך. לכאלו אין את המשאבים לשרוד כלכלית לימודים ממושכים וקשים. מאותה סיבה, שיעורם של יוצאי אתיופיה בקרב הרופאים נמוך למדי, ולכך יש להוסיף את תנאי הקבלה הקשים לאוניברסיטאות, היעדר המודלים לחיקוי, מה שמוביל להדרה מהמקצועות היוקרתיים יותר.

חינוך ודעה קדומה

דעות קדומות וסטריאוטיפים המובילים להסללה אינם נחלתו הבלעדית של תחום בריאות הנפש, וההסללות קיימות בשירותים חברתיים רבים שכולנו צורכים. לעתים קרובות הם משפיעים על קבלת ההחלטות של אנשי המקצוע באותם שירותים, כפי שעולה מהדוח של המטה לשילוב יוצאי אתיופיה במשרד ראש הממשלה, המתבסס על נתונים משנת 2019. גם הממשלה מכירה בקיומם של תיוג והטיות בקרב אנשי מקצוע בשירותים החברתיים המביאים לפגיעה במקבלי השירותים, והמטה לשילוב יוצאי אתיופיה במשרד ראש הממשלה מקדם תהליך הטמעת מודל להתמודדות עם ההטיות בשירותים החברתיים.

הנתונים מדברים בעד עצמם, ואמנה כמה זוויות. ראשית, בכל הנוגע להוצאה חוץ־ביתית, ילדים יוצאי אתיופיה מוצאים מהבית למסגרות  חוץ־ביתיות כמעט פי שלושה מכלל הילדים. אגב, בנוגע לילדים ממוצא מזרחי למשל, מצאו החוקרים גיא אנוש וטלי טופילסקי (2014) כי עובדים סוציאליים מייחסים להם סיכון גבוה יותר מאשר לילדים ממוצא אשכנזי.

נמשיך? שיעור יוצאי אתיופיה הנעצרים בידי המשטרה גבוה פי ארבעה משיעור הנעצרים בקרב כלל האוכלוסייה; שיעור הקצינים יוצאי אתיופיה נמוך בצורה ניכרת משיעורם בקרב כלל המתגייסים; ובשירות המדינה ישנו ייצוג נמוך מאוד בקרב הדרגים הבכירים ודרגי הביניים.

ומה עם החינוך, אולי התחום החשוב ביותר שקובע את עתידו של ילד? שימו לב מה ענו מורים (באותו דוח) כאשר נשאלו מדוע הם לא מפנים תלמידים יוצאי אתיופיה ללימודי חמש יחידות במתמטיקה. לא מכיוון שהם אינם רוצים, ולא מפני שאין להם את הכישורים המתאימים, אלא מפני ש"הם יילחצו מדי ולא תהיה להם תמיכה מהבית".

משפט אחד שמספר את הסיפור כולו: דעות קדומות וסטריאוטיפים המביאים להטיות ולהסללה שפוגעת בזכויות יסוד של תלמידים ובעתידם.

התוצאה של אותה הסללה? כ־4.5% מהילדים יוצאי אתיופיה נמצאים במסגרות חינוך מיוחד, בהשוואה ל־3% בקרב כלל התלמידים – פגיעה ניכרת בהתפתחותם הלימודית והחברתית; כשליש מיוצאי אתיופיה (לעומת כ־16% בלבד מכלל התלמידים) מופנים לכיתות מב"ר ואתג"ר; ורק 146 תלמידים יוצאי אתיופיה מתוך כ־3,000 נבחנו בחמש יחידות במתמטיקה.

במחקר שערכה בישראל ד"ר שלי אנגדאו וונדה (2019) בקרב אנשי חינוך, נמצאו תפיסות המתארות את ההורים יוצאי אתיופיה כחלשים וכחסרי מיומנויות הוריות. תפיסות אלה מעודדות הפניה למסגרות מגבילות ולהימנעות מעידוד הילדים והנערים למסגרות של מצוינות, המחייבות השקעה ותמיכה.

בשורה התחתונה, יוצאי אתיופיה אינם זוכים להזדמנות שווה, כפי שמתחייב על פי חוק חינוך מיוחד משנת 1988.

ממצאים דומים עולים גם ממחקרים הנוגעים לאנשים כהי עור שנעשו במדינות אחרות. למשל, בדוחות של קציני מבחן בארה"ב, עבירות שביצעו צעירים ונערים ממוצא אפרו־אמריקאי יוחסו תדיר למאפייני אישיות, בעוד עבירות של נערים וצעירים לבנים יוחסו לצירופי נסיבות (2019) Rynders. אותו חוקר מצטט גם מחקר שבו נמצא כי ציפיותיהם של מורים, בעיקר לבנים, מאפרו־אמריקאיים נמוכות יותר ביחס לציפיותיהם מתלמידים לבנים הדומים להם.

ב"ליברל" איננו מאמינים בהתמקדות בטענות ובמחאה, אלא במהלך אמיתי לתיקון. הדרך לכך עוברת בשילוב זרועות בין הממשלה למגזר השלישי ולפילנתרופיה. לשם כך נדרשת מחויבות והסתכלות מעבר לפוליטיקה המפלגתית הצרה. הגיע הזמן לתקן את העוול.

 

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook