מסע בין הטלטלות והיו"רים שהתחלפו כמו גרביים, במפלגה הוותיקה מכולן, שפעם הקימה מדינה ושלטה כאן באופן בלעדי – וכל מה שנותר לה הוא תחייה רגעית כמפלגת נישה. וגם: איפה הייתה הטעות הגדולה ביותר של העבודה?

"אינני מכבד את הכרעת העם"
(יצחק בן־אהרן, מבכירי מפלגת העבודה, אחרי מהפך 1977)

פעם הייתה פה מפלגה גדולה. לא גדולה, ענקית. מפלצת. מפלגת שלטון אולטימטיבית. כזו שהקימה מדינה. היא החליפה שמות, ומנהיגים, וחיבורים וצורות. היא הפסידה לראשונה לפני 44 שנה. אבל גם קמה על הרגליים, הקימה ממשלות אחדות, זחלה לתוך אחרות, אפילו ניצחה בחירות פעמיים מאז.

מפלגת העבודה היא גלגול של המפלגות הראשונות בתולדות הציונות. מאז שנת 1905 ו'הפועל הצעיר'. 116 שנה. אבל אחרי שקפצה עליה הזִקנה, איפשהו לפני 20 שנה, לא משנה כמה רופאים סיעודיים ניסו לטפל בה, היא כבר לא מצליחה לשחזר את עלומיה ואת המערכת החיסונית שלה. בואו ננסה לברר מה כמעט והרג את מפלגת העבודה. איך הפכה למפלגת נישה, בקושי. ונבחן את זה בעיקר דרך תחלופת יושבי הראש שלה, שהפכה לריצת אמוק על סטרואידים. האם המפלגה הזו יכלה למצוא כיוון חדש, אי־אז בתחילת הדעיכה, ולשחזר את הזוהר הקדום? התשובה היא כן.

–

לפני הכל, קיצור תולדות הזמן:

בראשית היה דוד בן־גוריון, והייתה לו מפלגה, ולמפלגה הייתה מדינה. מדי פעם הוא איים בהתפטרות, ואז עלו אליו לרגל. פעם מימש זאת, לזמן קצר, ומירר את החיים של המחליף משה שרת מרחוק. פעם שנייה עשה שוב "תחזיקו אותי", אבל לכולם כבר די נמאס להחזיק אותו.

לבן־גוריון התברר שהמפלגה גדולה מהמנהיג. הזקנים התחילו לבחור בינם לבין עצמם. לוי אשכול, אחריו גולדה מאיר. הם הגיעו להישגים אלקטורליים גדולים עוד יותר משל בן־גוריון.

מלחמת יום הכיפורים טלטלה את המפלגה, והביאה להתמודדות אמיתית ראשונה, טרום עידן הפריימריז. יצחק רבין ניצח ברוב קטן את שמעון פרס במרכז המפלגה, וזו נכנסה לעידן רבין־פרס, שיימשך 22 שנים.

פרס היה מדינאי־על, פוליטיקאי־על. ומפסידן־על. הוא חווה את מהפך 1977 (שלא באשמתו האמיתית), הפסד מפתיע מאוד ב־1981, הקים ממשלת אחדות ב־1984, ואחרי עשור וחצי הפסיד לרבין שוב, כשהאחרון מנצח גם את הליכוד במהפך 1992.

בכל התקופה ההיא, המפלגה הזו חיה בצילם של שני ענקים, ששנאו זה את זה שנאה עזה. המחנאות הזו של רבין ופרס נתנה למפלגה חיים. אבל עם זאת, הם לא באמת טיפחו במחנותיהם דור יורשים, כמו שעשו קודמיהם בתפקיד.

קחו למשל את חיים רמון, שרבין דווקא ראה בו יורש פוטנציאלי. מאחורי רמון התייצב בשנות ה־90 גרעין משמעותי, בעיקר בדמות קבוצה שנקראה השמינייה, שאוכלסה בין השאר על ידי יוסי ביילין, עמיר פרץ ואברום בורג.

אבל רמון מסמל את הסטגנציה של המפלגה, ועם כל הכוח שצבר, הוא עדיין נאלץ להיכנס להתנגשות מול המפלגה שלו בגלל שאלת חוק הבריאות הממלכתי והרפורמה בקופות החולים. למפלגה היה גוף שתמיד שלטה בו, ההסתדרות, ושם לא היו מוכנים לשמוע על המודרנה הזו של רמון. רמון יצא לקרב, עם נאום הלווייתנים המפורסם, עזב את המפלגה ולקח לה את ההסתדרות.

רבין הפציר ברמון לחזור, והוא חזר. אבל רבין גם רצה מישהו אחר – אפילו יותר – בהנהגה העתידית, הרמטכ"ל ששירת תחתיו, אהוד ברק. ברק הצטרף למפלגה רגע אחרי שחרורו ב־1995. גם רבין וגם פרס, עוד בשנות ה־80, דיברו עליו כעל מנהיג עתידי. קל לדבר על מנהיג מבחוץ, מאשר לטפח את הפוליטיקאים המקצועיים שנמצאים תחתיכם.

ברק ורמון נכנסים למסלול התנגשות. אחרי רצח רבין, שמעון פרס נקרע בין שניהם, והוביל קמפיין עם מטה מסוכסך. המפלגה עצמה הייתה זחוחה, ונתניהו, בחסות הפיגועים והימנעות הערבים מהצבעה (בעקבות ההסתבכות ב'ענבי זעם'), סגר פער של כ־30% וניצח.

זהו, תם עידן רבין־פרס. בערך. שימון ויתר על התמודדות נוספת, והבמה התפנתה לדור הבא. למרות הוותק והאהדה שצבר רמון, ברק בא ולקח את הקופה. לרמון היו יותר מדי שונאים, ורוב הבכירים הלכו עם ברק. בעיקר אלה שהיו מזוהים עם רבין, כמו בייגה שוחט ופואד בן אליעזר.

רמון החליט שלא להתמודד, וברק ניצח בקלילות את הפריימריז ב־1997. השנים של ברק, אף שיביאו למפלגה שלטון בפעם האחרונה, הן אלה שכמעט פירקו את המפלגה לגורמים. אחריהן היא לעולם לא תחזור להיות מה שהייתה.

ברק הוא אדם אינסטרומנטלי. כמו נתניהו. אבל יש הבדל מהותי ביחס שלהם לפוליטיקה. ברק ראה במפלגת העבודה כלי לקידום שאיפותיו האישיות, וחשב שהיא גוף מיושן, נטל. הוא רצה להפוך אותה למשהו אחר באופן שהוא אוהב, בפעולה מהירה ואכזרית. הוא הסתכסך עם המנגנון, וגם עם רבים מהבכירים, די מהר. הוא גם דאג להשפיל את שמעון פרס, שרק רצה כבוד אחרון בתפקיד הריק מתוכן של "נשיא המפלגה". האכזריות של ברק, כמה שהוא יודע לתרץ אותה לוגית במילים יפות, הייתה לא חכמה, בלשון המעטה.

מכת ברק

בשלטון באותה העת יושב, לראשונה, חייל לשעבר של ברק בשם בנימין נתניהו. זוהי קדנציה קטסטרופלית. בכירי הליכוד נטשו את נתניהו בזה אחר זה, וגם הימין העמוק הפנה לו עורף.

ברק הקים צוות מיוחד, תוך שהוא ממדר את בכירי המפלגה כמעט לחלוטין. את הפוליטיקה והקמפיינים שלו הוא ניהל בבנייני משרדים רחוקים ממטה המפלגה בתל אביב. ליועציו הישראלים הוא צירף נבחרת חלומות אמריקאית, שהביאה את ביל קלינטון לנשיאות ב־1992. ג'יימס קארוויל, בוב שרום וסטנלי גרינברג. בשנה שבה זכה בפריימריז, הוביל בבריטניה טוני בלייר את מפלגת האחות, הלייבור, לניצחון סוחף. ברק אהב את המיתוג 'ניו לייבור', ורצה גם.

מפלגת העבודה החליפה שמות לא פעם. מפא"י, המערך. השם 'העבודה', אגב, נקבע באיחוד הגדול של 1968. ברק רצה משהו על שמו. ויותר מזה – למחוק את המותג 'העבודה'. יחד עם הדתיים המתונים מ'מימד', ודוד לוי ו'גשר', נוצרה 'ישראל אחת'. האם הייתה סיבה אמיתית למחוק את מותג 'העבודה'? מפלגה שגם בבחירות לפני כן, ב־1996 (בהצבעה לכנסת), גברה על הליכוד?

התוצאה של זלזול ברק במפלגה, והתמקדותו רק בקמפיין האישי שלו, נרשמה בקלפי. היא נפלה לשפל של 26 מנדטים. האפקט הזה, יש לציין, הוא לחובת המערכת כולה, שהתרבתה פתקים ופיזורי קולות בשתי מערכות עם פתק כפול.

ברק ניצח, אבל זלזל במפלגה, והיה בעיקר מלא בעצמו. הוא חשב שהקדנציה שלו תהיה הדבר הכי גדול מאז בן־גוריון ו"אנו מכריזים בזאת"; שהוא ישנה את פניה של ישראל. יגדע באבחת עלה זית את סכסוכי המזרח התיכון כולם, וגם יסדר את המפה הפוליטית מחדש.

הוא לא רצה לתת למפלגה, המפוקפקת בעיניו, להפריע. ברק השפיל את בכירי העבודה, גם את אלה שהלכו איתו יד ביד. שמעון פרס, זקן השבט עתיר הזכויות, הושפל עם המצאת 'המשרד לשיתוף פעולה אזורי'. פרופ' שלמה בן עמי, היסטוריון ודיפלומט מזהיר, מסומן להנהגה, נשלח למשרד לביטחון הפנים. הנאמן המוחלט של ברק, פואד בן אליעזר, שהיה ראש המטה של רבין ב־1992 וכיכב כשר בינוי ושיכון שהזיז, מילולית, הרים – נזרק למשרד התקשורת הזניח. חיים רמון, עדיין בכיר מאוד במפלגה, קיבל המצאה בדמות 'השר לענייני ירושלים'. אברום בורג, אולי האהוד בנבחרי העבודה אז, רצה בתמיכת כולם להיות יו"ר הכנסת. ברק ניסה להביא לבחירתו של נאמנו, שלום שמחון. בורג ניצח, וסינן מול המצלמות לברק "שתיחנק". תחושתם של רוב הבכירים אז, ומאז.

ברק הוא השיאן השלילי בקדנציות ראשי ממשלה. אפילו פחות משרת. והכהונה היא קטסטרופה. הממשלה התפרקה מבפנים כאילו הורכבה עם שורת נפצים בקרבה, להשמדה עצמית. התהליכים בזירה המדינית שהוביל, במהירות שיא ובביטחון מופרז, כשלו. ובמקום שלום עם הפלסטינים, הגיעה האינתיפיאדה השנייה. רגע לפניה, עם כישלון שיחות קמפ דיוויד בקיץ 2000, הוא טבע את המונח שיהפוך לסמל חוסר התקווה המדיני: אין פרטנר.

ד"ר מיכה גודמן, אחד ההוגים המבריקים בישראל, סידר את הרעיון המארגן של השמאל הישראלי באופן מעניין. קודם היו הסוציאליזם והבנייה, עד סוף שנות ה־70; אחר כך בא הרעיון המארגן המדיני, בדמות החתירה לשלום. כך שהמחנה הזה שהעבודה הובילה, נותר בעצם ללא רעיון גדול שאחריו הולכים. המרחב הפוליטי של מפלגת העבודה וסביבותיה כמעט מתפורר, עם קריסת התהליך המדיני ופיגועי התופת.

ממשלת ברק קרסה גם היא. אריק שרון ניצח בבחירות מיוחדות לראשות הממשלה, כשהליכוד עדיין מחזיק ב־19 מנדטים בלבד. ומפלגת העבודה המובסת? רצה כמובן לממשלה עם שרון. פרס חוזר לתפקיד יו"ר המפלגה ושר החוץ, ובן אליעזר, שהופך לאיש החזק בעבודה, מקבל את משרד הביטחון.

חמוריו של משיח

זוהי 2001, בדיוק שני עשורים אחורה, וזוהי הנקודה שבה התחילה הטלטלה האמיתית, שתלווה את המפלגה הזו מכאן ואילך. תמיד יחפשו משיח שיציל אותם, תמיד יהיו חסרי סבלנות, כמעט תמיד יזחלו לממשלה בכל מחיר. אצל פרס אין שאלה בהקשר הזה. קודם כל – שלטון, גם אם הוא תחת אחרים. שותפים לסנטימנט הזה פואד ורוב השאר. האחרון ניצח במפתיע את בורג, אחרי מאבק משפטי מכוער, בהתמודדות על ראשות העבודה. אבל הקדנציה שלו תהיה תחת אותה עננה, וגם בפריזמה שהראתה כיצד המפלגה של השבט הלבן לא באמת יכולה לבלוע יו"ר מזרחי. פואד גם היה ימני מדי, קרוב לליכוד מדי, לא ייצוגי מספיק. וכך יצא שהוא היו"ר הנבחר היחיד של המפלגה שאפילו לא זכה להוביל אותה במערכת בחירות.

הפריימריז שוב מוקדמים, והנה בא משיח חדש. עמרם מצנע, ראש עיריית חיפה, אלוף במילואים, יפה בלורית וזקן, איש שמאל מדיני שהוא גם ביטחוניסט. אבל יותר מכל: נבחר ציבור תמים ופוליטיקאי חלש. הוא מפסיד לשרון הפסד קטלני ב־2003. 19 מנדטים מול 38. במטה הליכוד חגגו, ובמטה העבודה באותו הלילה התארגנו מצנע, יולי תמיר וחברים נוספים כדי לשיר שירה בציבור: "לקום מחר בבוקר, ולהתחיל מבראשית". הטרגדיה שהיא מפלגת העבודה התגלתה לראשונה גם כפארסה.

קרבות רבין־פרס, שיברון חלום השלום וגלי הפיגועים, הכמיהה למשיח שיציל, העבודה האפקטיבית של נתניהו בארגון קואליציית מיעוטים וקיעקוע "השמאל", וגם האפיזודה הקטלנית של ברק – כל אלה היו שק מחלות שהמפלגה הזקנה לא ידעה להתמודד עמן. לא עם הכמות, לא עם המהירות.

כאן נכנסת גם פוליטיקת הזהויות, הקשורה לעניין נתניהו, אך לא רק. כששמעון פרס ניסה להקים ממשלה ב־1990 (רבין, שטבע את המונח 'התרגיל המסריח', היה שותף מלא למהלך), הוא עשה הכל כדי להביא את החרדים. הבטיח להם כל שחפצו בו, ומעבר לכך. הרב אלעזר שך, מנהיג הציבור החרדי האולטימטיבי אז, נשא באותה העת את 'נאום השפנים', שהגדיר למעשה את הקרע בין מפלגת העבודה לבין הציבור הדתי. ש"ס עוד יישבו עם רבין, ויהדות התורה, ש"ס והמפד"ל יישבו תקופה קצרה עם ברק, אבל אין כאן חיבור אמיתי. מבחינת הדתיים, הם לא רק הלכו ימינה, אלא נוצרה כאן תורת גושים שהיא קודם כל זהותית. הליכודניקים, שתמיד שמו בראשם אתיאיסטים, אוכלי שרצים ואשכנזים למהדרין, עדיין מחוברים יותר לעדות המזרח, למסורת, ליהדות. וזה חשוב לפוליטיקה הדתית.

האם פוליטיקת הזהויות היא מה ששם את המכשול הגדול בפני מפלגת העבודה? אני מאמין שלא. התשובה נמצאת במקום אחר. לפני שנגיע אליו, כדאי לחזור לרכבת ההרים המשוגעת שנקראת "תחלופת היו"רים". מפלגת העבודה לוקה במאניה־דיפרסיה. בדרך כלל, כמובן, יותר דיפרסיה. הם הביאו את מצנע על כפיים, ורגע אחרי סובבו לו את הגב. מצנע ישב בודד, והבין שהבכירים רוצים להיכנס לממשלה, ושלו אין עתיד כיו"ר. הוא פרש. 

קדימה, עוזבים

אחרי מצנע, הגיע האיש אשר תמיד חוזר, חוזר. שמעון פרס נבחר ליו"ר זמני. כהונה זמנית של שנתיים, למעשה, שזה משך זמן ארוך מהממוצע של כהונת ראשי העבודה בשני העשורים האחרונים. פרס כבר לא התכוון להיות זמני, אלא להנציח את הקאמבק. המפלגה עוד לא בקואליציה של שרון שוב, אבל חותרת לשם. ובתוך כל הכאוס הפנימי שלה, במדינה קורים דברים גדולים יותר – אריק שרון עובר מהפך וחותר למהלכים מדיניים, בראשם ההתנתקות. בתקופה הזו יושב על אוזנו בכיר העבודה חיים רמון מהאופוזיציה. הוא מדבר עם יו"ר הליכוד על מפץ גדול. על הצורך לחסל את המסגרות הישנות, להקים מסגרת מרכזית גדולה, חדשה. שרון מקשיב, אבל עוד לא מבשיל.

סוף 2004, כמעט שנה לפני המפץ. מפלגת העבודה חוזרת – כמובן – לממשלה. פרס מתמנה לתפקיד המשנה לראש הממשלה, תואר שהומצא עבורו. במפלגה שוב קובעים פריימריז. פרס רוצה למחוק אחת ולתמיד את תווית הלוזר, ולקבל גושפנקה מנהיגותית אמיתית. מולו מתייצב עמיר פרץ, שעזב בעבר את המפלגה וחזר אליה. כולם חזו ניצחון מוחץ לפרס. אז חזו.

צמרת המפלגה, כמעט כולה, הייתה בהלם מניצחון פרץ ב־2005. וגם אותו הם לא סבלו. הוא אמנם אדם פעלתן, עם בסיס תמיכה רחב, אבל גם ציניקן גדול עם שיגעון גדלות. וגם כאן חזר הקלף העדתי. הייתה וישנה גוורדיה אשכנזית ותיקה, שלא בלעה באמת מרוקאי משדרות בתפקיד היו"ר. כך או כך, פרץ דאג לעורר אנטגוניזם אצל כל גוני העור הקיימים. חגיגות בחירתו היו גרוטסקיות כמעט, ורגע אחריהן הוא הורה לשרי העבודה להתפטר מממשלת שרון.

בכירי העבודה מראש לא סבלו את פרץ. אחרי זה, הם כבר שנאו אותו שנאת מוות. חיים רמון, שהיה הפטרון הפוליטי של פרץ בשנות ה־90, מי שנתן לו במתנה את ראשות ההסתדרות, האיץ תהליכים. הפעם גם פרס המושפל היה בתמונה. בשלב הזה אריק שרון, שהתמודד בתוך הליכוד מול ביבי, מול מורדי ההתנתקות, מול מרכז מפלגתו המסרס והמושחת, הבשיל גם.

פרס, רמון ודליה איציק הצטרפו לשרון, ציפי לבני, אהוד אולמרט ואחרים, להרפתקת 'קדימה'. שרון לא ראה אור יום בחירות, ושקע בתרדמת שממנה לא יקום. בבחירות 2006 אולמרט מנצח ומתמנה לראש ממשלה. פרץ הביא מה שנראה בעת ההיא הישג. 19 מנדטים. איך הישג, בעצם, כשמדובר ב־37 מנדטים פחות מהשיא שרשום על שם המפלגה ב־1969? וכשמדובר בדיוק באותו מספר שהביא מצנע מול שרון ב־2003. פשוט: כי הליכוד מתרסק (12 מנדטים), ואילו העבודה שומרת על כוחה, ובפעם הראשונה מאז סוף שנות ה־60 אפילו מצליחה לעקוף את הליכוד במעוזים מסורתיים שלו. פרץ, עם נבחרת רעננה, שבתוכה בין השאר המצטרפת הטרייה שלי יחימוביץ', הולך על מסר חברתי. זה עובד.

כעת, כשלא מדובר בליכוד אלא במפלגת מרכז חדשה, לפרץ אין בעיה לשבת בממשלה שקמה. הוא פוגש שם את החברים שנטשו את העבודה, מלאי טינה, אותם שימון וחיים ודליה. הוא השותף הקואליציוני הבכיר והוא דורש את תיק האוצר. אולמרט מסרב בתוקף, הוא שומר את התיק למקורבו אברהם הירשזון. פרץ נדחף לתפקיד שר הביטחון, אחת הטעויות הפוליטיות הקשות בהיסטוריה שלנו.

בראי ההיסטוריה, בדיעבד, אפשר לחמול עליו, וגם לתת לו קרדיט. הוא לא היה שר כושל עד כדי כך במלחמת לבנון השנייה, וכמובן מגיע לו הפרגון על הדחיפה לפיתוח כיפת ברזל. ועדיין, בזמן אמת, פרץ נחשב למשהו שהוא בין כישלון לבדיחה. בסיום המלחמה פרץ נמצא בשפל, גם במפלגה וגם בציבור הכללי. בימים ההם טבע עליו אויבו פואד בן אליעזר, את הביטוי הזכור: "הנ"ל ז"ל". 

מגעילת העצמאות

פחות משנה עברה, והמפלגה נערכה שוב לבחירת יו"ר. ממגדלי אקירוב, ממסעות חובקי עולם וכסף, חזר האיש שריסק אותה שש שנים לפני כן, אהוד ברק. כשחזר נתניהו לזירה בתחילת העשור, הוא ערך מסע בין מובילי דעה, אנשי תקשורת ועוד, כלומר – האליטות שבהן נהג לסנוט. הוא סיפר כיצד השתנה, הבשיל, התרכך, התבגר. ברק עושה את אותו דבר. לשניהם זה עובד. ושניהם עובדים על כולם. נתניהו הוא אותו נתניהו, וברק אותו ברק. אבל חלק ניכר מבכירי העבודה משתכנעים, וחוזרים לזרועותיו של המנהיג שהותיר אותם מפורקים. ברק מנצח את עמיר פרץ ועמי איילון, וחוזר לתפקידו הישן.

תפקיד ישן, ברק ישן. הוא מודיע לפרץ אחרי רגע, באופן משפיל, שיעזוב מיד את משרד הביטחון. ברק מתמנה במקומו, ואחרי שהיה שנים רבות בידידות עם אהוד אולמרט, הופך לאויבו גם. הוא מתקוטט עם אולמרט בלי הפסקה, והשניים יהפכו לשונאים מרים עד היום. שנה אחרי, ברק מפיל לאולמרט את הממשלה יחד עם ציפי לבני, כשמחנק החקירות מאיים להטביע את רה"מ.

אז ברק הוא אותו ברק, והוא גם משוכנע שיחזור לראשות הממשלה. הוא מוביל מבצע צבאי, 'עופרת יצוקה', אבל לא נהנה משום דיווידנד פוליטי. למעשה, הוא מדרדר את המפלגה לתוצאה שאיש מאנשיה לא חלם עליה בסיוטיו הגרועים ביותר: 13 מנדטים בלבד, בבחירות 2009.

לציפי לבני לא הייתה באמת ממשלה. היא לא ידעה לסגור עם החרדים, ובזמן שברק שיגע אותה במו"מ ריק מתוכן והתחייב שלא לשבת בשום מקרה תחת נתניהו – הוא סגר כמובן בשקט על כניסה לממשלת נתניהו. האדם האחרון שהרוב המכריע של בוחרי ונבחרי מפלגת העבודה רצו לראות – שוב – בראשות הממשלה.

ב־1999 דרדר ברק את העבודה לנתון הנמוך בתולדותיה עד אז, ועבד רק בשביל ניצחונו האישי מול נתניהו. עשר שנים לאחר מכן קבע לה שוב שיא שלילי. זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שסיעת העבודה איננה אחת משתי הסיעות הגדולות בכנסת. למעשה, רק הרביעית בגודלה. כניסתו לממשלת נתניהו הפכה סופית את מפלגת העבודה לבדיחה. רוב הסיעה התנגדה למהלך, אבל ברק העביר אותו בקלילות יחסית בוועידת המפלגה. יש לו כחמישה תומכים בסיעה, והוא מקבל מנתניהו חמישה תפקידי שרים; כולל, כמובן, משרד הביטחון עבורו.

אחרי שנתיים של סיעה בתוך סיעה, ברק מדהים את המפלגה ומודיע על תוכנית ההתנתקות הפרטית שלו. הוא מקים עם ארבעת תומכיו שנותרו את מפלגת 'עצמאות'. סיעה בת חמישה ח"כים, שכולם שרים. בהתאם לביזיון שבעצם המהלך, ברק נתקל בתקרת סקרים בצורה מלמטה, ולא עובר את אחוז החסימה. הוא חוסך לעצמו את ההשפלה, נוטש את חבריו ההמומים כשלעצמם ב'עצמאות', ועוזב את מערכת הבחירות והפוליטיקה. שוב.

מיכה חריש בן ה־74, מזכ"ל המפלגה לשעבר, מובא כיו"ר זמני. איכשהו, דווקא עם האיש החביב הידוע במשקפי הסיפולוקס והליכותיו הנאיביות, ודווקא אחרי השבר הגדול שהותיר ברק, משהו מתעורר במפלגה. עם דמויות בולטות כהרצוג ויחימוביץ', ועם שטח מתעורר. מספר החברים בעבודה נמצא אז בשפל של כ־20 אלף בלבד, אבל לאחר מפקד המוני, הכמות קופצת פי ארבעה. רבים מהם מגיעים בעקבות יחימוביץ'. היא תזכה בפריימריז באותה שנה, 2011, והניצחון, כמו גם תחייתה הזמנית של המפלגה, רשומים בעיקר לזכות אירוע אקסוגני. המחאה החברתית של הקיץ שקדם לפריימריז האלה הוציאה מאות אלפי ישראלים לרחובות, ושלחה אלפי צעירים עם להט פוליטי למפלגה המתחדשת, שתחבק אליה בהמשך שניים ממנהיגי המחאה, איציק שמולי וסתיו שפיר.

מיתוגים, חבירות והצבעות אסטרטגיות

אז הנה, המפלגה מצאה כיוון חדש, לא? לא ממש.

יחימוביץ' מצד אחד בידלה את המפלגה. היא מחזירה את המיקוד לנושא החברתי־כלכלי. אבל הסוציאליזם שלה נשמע לרבים קיצוני מדי, המסרים מורכבים מדי, הרעיונות מוגזמים מדי. במהרה היא מעוררת אנטגוניזם בקרב רוב חבריה לצמרת המפלגה, וגם בקרב מצביעים רבים. והטעות הפטאלית מכל: היא היו"רית הראשונה של המפלגה, אי־פעם, שלא מצהירה שהיא מתמודדת לראשות הממשלה. עניין אלמנטרי במפלגה שתופסת עצמה כמפלגת שלטון (בפוטנציה). יחימוביץ' היא אישה מבריקה, ברוכת כישרונות, אבל גם כזו שיודעת להיות אכזרית, קרה במיוחד, נטולת קולגיאליות לרוב חבריה בעבודה. לעיתים רבות גם לתומכיה.

העבודה של יחימוביץ' אמנם מחדדת כיוון, וגם זוכה להישג של שני מנדטים יותר מ־2009, אבל מי שקוטף באיחור את פירות המחאה החברתית, שנה וחצי אחרי שזו דועכת, הוא יאיר לפיד ומפלגתו החדשה. בבחירות 2013 הוא מביא 19 מנדטים, ושוב – כמו במקרה 'קדימה' – מפלגת מרכז היא גדולה יותר מהמפלגה הגדולה של מחנה השמאל. כך מתמצק למעשה המונח המעוות למדי: "מרכז־שמאל".

נתניהו שוב שייט בקלילות לראשות הממשלה, בפעם השלישית, והיה אמור לכאורה להקים ממשלה די קלה – עם ציפי לבני (שהקימה את 'התנועה'), החרדים, והמנהיג הצעיר שפרץ לראשונה וחידש את פניה של 'הבית היהודי', נפתלי בנט. אבל נתניהו לא רצה לא את בנט (במצוות הבית) ולא את לפיד (במצוות האסטרטגיה הבסיסית שלו). הוא רצה את החרדים ואת יחימוביץ'. הקפיטליסט המושבע הציע לראשת העבודה את תפקיד שרת האוצר. כן, למישהי שפעם הצביעה לחד"ש הקומוניסטים.

יחימוביץ' אמרה "לא" מוחלט לנתניהו, וגם לאריה דרעי ולרב עובדיה יוסף שדיברו על ליבה ארוכות. היא הלכה לאופוזיציה, בנט ולפיד ייצרו את "ברית האחים", ומפלגת העבודה חזרה למריבות הפנימיות. כבר באותה שנה, כרגיל, המפלגה הולכת שוב לפריימריז.

גבירתו של הרצוג על יחימוביץ' ב־2013 היה יותר הפסד שלה מאשר ניצחון שלו. כולם, כמעט, רצו לראות אותה עפה. הרצוג, כפי שראינו לאחרונה במרוץ לנשיאות, הוא דינמו אמיתי. והוא היה משוכנע אז שיצליח לייצר בריתות נושנות עם האגף החרדי, שישב באופוזיציה בגלל לפיד ובנט. דרעי, אדם שידוע בערבויותיו והבטחותיו האמינות, הצהיר מול המצלמות שהרצוג יהיה ראש הממשלה הבא של ישראל, בתמיכת ש"ס. אז הצהיר.

בתוך ממשלת נתניהו־לבני־לפיד־בנט, משהו משנה את המערכת הפוליטית, ואת נתניהו עצמו. הוא הופך לדמות המוקצנת, חסרת המעצורים, שחווינו בשנים האחרונות. גם המדינה מתחילה להתפלג במודל הפוליטי הבינארי של "כן ביבי/לא ביבי", שהכתיב את המהלכים הפוליטיים בשבע השנים האחרונות. נתניהו מפזר את ממשלתו הרבה לפני הזמן, מפטר את לבני ולפיד, והולך לבחירות. לבני חוברת להרצוג, אחרי מסע חיזור אינטנסיבי מצידו, להקמת 'המחנה הציוני'.

שוב: מיתוג מחדש. ושוב חוזר גם המונח "רוטציה" לחיינו. ועוד מונח, ישן־חדש, שהמערכת הפוליטית חוותה בבחירות 2009 בין לבני לנתניהו, מתעורר: "הצבעה אסטרטגית". המנדטים בסקרים זרמו למחנה הציוני. העמודות ניבאו תבוסה גדולה לנתניהו. והוא החליט לשבור ימינה, ולשבור את הכלים. הוא שחט את הרצוג ולבני בקמפיין אכזרי, הציג אותם כסכנה למדינה, והציג את עצמו המוכר לנו: נתניהו חסר העכבות, החדש והמסוכן. סביב התקופה הזו נולדו תיקי החקירות 2000 ו־4000. וסביב השליטה של נתניהו בשיח, הפכה העבודה, ועוד כמסגרת משותפת עם נסיכת ליכוד לשעבר, ממרכז־שמאל, לשמאל קיצוני ומסוכן.

אבודים בצל הביביזם

רשימת המחנה הציוני קיבלה בבחירות 2015 פחות או יותר מה שחזו לה הסקרים, 24 מנדטים. אבל הליכוד זינק בקרוב לעשרה מנדטים בין הסקרים האחרונים לבין יום הבחירות, אותו יום בחירות עם "הערבים נעים בכמויות".

המחנה הציוני החזיר את המפא"יניקים לקידומת שהם התגעגעו אליה מאוד. איש לא חלם על קידומת 3; סממן לאווירת הנכאים וחוסר התקווה המתמשכים במפלגה. נתניהו הקים ממשלת ימין צרה, פלוס משה כחלון לריכוך. והרצוג התמנה ליו"ר האופוזיציה.

כדאי להיזכר: זה הנתניהו שלקח את משרד התקשורת כדי לרסק ולעצב מחדש את המדיה בישראל. נתניהו שכבר נחשפו אינספור פרשות באותה שנה בעניינו ובענייני משפחתו, סביב המעונות ועוד – וזה עוד לפני הגילויים שיביאו לחקירות הפליליות המשמעותיות. נתניהו, שבמערכת הבחירות ההיא הפך את התקשורת לגוף אחד, שמאלני, מסוכן, והסית נגדה; שהפך את ערביי ישראל לאויבים מבית.

אז מול כל זה, מה אמור לעשות מנהיגה של מפלגת העבודה? כמובן, להיכנס איתו למו"מ על חבירה לקואליציה תחתיו. הרצוג לא רוצה אופוזיציה, הוא רוצה שררה. במפלגה, שחוותה התעוררות כאמור, מאוד לא אהבו את זה. גם לא אהבו את העובדה שבמשך שנה הרצוג הכחיש את עצם קיום המו"מ הממושך. וכך, גם כשהמפלגה הזו זוכה לתחייה מסוימת, כמו במקרה פרץ ב־2006 ויחימוביץ' טרם בחירות 2013, היא תמיד מוצאת איכשהו את הדרך לדפוק את עצמה שוב.

יאיר לפיד, לעומת זאת, עם 11 המנדטים שקיבל בפעם השנייה שלו בקלפי, הפך לראש האופוזיציה בפועל, ופרח בסקרים. הרצוג איבד נקודות בציבור וגם במפלגה. ולמראית הדז'ה־וו, המפלגה הולכת שוב לבחירות. ולשכונה בא בחור חדש, לגמרי חדש, בשם אבי גבאי.

גבאי, שהקים עם משה כחלון את 'כולנו', הצהיר שהיה ליכודניק בעבר, התפטר מממשלת נתניהו והתפקד למפלגת העבודה רק חצי שנה לפני בחירתו. לתפיסת הח"מ, הוא כנראה הפספוס הכי גדול של המפלגה הזו. היא לא צריכה גנרלים, היא צריכה אדם כמוהו. מנהל בכיר, מוכשר להפליא, אידיאולוג, איש מרכז פרגמטי, וגם סיפור הצלחה של ילד מזרחי משכונת עוני שטיפס בעשר אצבעות לצמרת הישראלית ויודע לתפעל מערכות ענק.

המאניה־דיפרסיה חזרה לצד הטוב של הנדנדה, לרגע קט. המפלגה זינקה בסקרים, גבאי עבר בהם את לפיד והגיע ל־24 מנדטים. ואז הוא החל לרדת ולרדת, ולרדת. ההתבטאויות שלו עוררו מחלוקות עזות. ההיבריס שלו היה בשמיים. ועם כל מנדט שהלך לאיבוד בסקרים, עם כל מהלך או התבטאות, הסכינים הידועות נשלפו שוב במסדרונות המפלגה.

את ציפי לבני קיבל גבאי בירושה מהרצוג, כשותפה. כימיה לא הייתה שם, ולא לרגע. היא עצמה חשבה שגבאי הוא לא הסחורה שתביא ניצחון בקלפי. בעוד הוא מנסה לבסס את העבודה כחלופה שלטונית, ערכה שותפתו מסע במרכז־שמאל כדי לנסות לייצר חיבור גדול, ואולי להביא מעליו גנרל בדמות גבי אשכנזי או בני גנץ. המריבות והטעויות של גבאי עשו את שלהן, מפלגת העבודה הידרדרה חזרה בסקרים, ולפיד טיפס חזרה. בכירי העבודה, בשקט, באו אל גבאי וביקשו שיפנה את מקומו. אליהם חברו גם ותיקי המפלגה, הבכירים שכבר ישבו בפנסיה נוחה.

גבאי חיזר אחרי אשכנזי וגנץ. השניים האלה לא רצו לשמוע על מפלגת העבודה. מילא לעמוד מול אויב חמוש ואכזר בשדה הקרב, אבל מול שלי יחימוביץ' ועמיר פרץ? על זה הם לא מוכנים לשמוע. ומה להם ולפריימריז, ולמוסדות, לוועידה, לבית הדין של התנועה, או להצקות של מזכיר סניף נידח. גבאי היה מפוכח, אפילו גילה בסתר אלטרואיזם נדיר. בדיסקרטיות, החזיר שליחים אל גנץ עם הצעה: אפנה את ראשות העבודה עבורך. אבל גנץ לא רצה לשמוע, הוא כבר החליט ללכת לבד, ולהקים את 'חוסן לישראל'. 

אחוזים וחסומים

בואכה בחירות 2019 (א'), ישראל כזכור חיה פוליטיקה בינארית: או 1 או 0, או ביבי או לא ביבי. והלא ביבי לחצו את הכוכב החדש גנץ, ואת השחקן הוותיק יותר לפיד, להתאחד. גבאי נשאר לבד. בזמן שהמרכז הגדול מתבשל, הוא נתן לציפי לבני גט זכור מול המצלמות. 'המחנה הציוני' חזר להיות רק 'העבודה'.

ההצבעה האסטרטגית, שדרדרה את העבודה של ברק ב־2009, ששדרגה את העבודה של הרצוג ב־2015, מרסקת ב־2019 את העבודה של גבאי. שישה מנדטים, נתון חד־ספרתי לראשונה בהיסטוריה. ארבעה מתוך השישה עצרו את גבאי מלהיכנס לממשלה עם נתניהו. ממשלה לא קמה בכל מקרה, המדינה הלכה לסיבוב בחירות נוסף. ובמפלגת העבודה, כרגיל, עוד יו"ר הולך הביתה. הפעם מרצונו.

הרצוג כבר פרש בשלב הזה, גם יחימוביץ'. עמיר פרץ הספיק עד אז לעזוב את המפלגה ולחזור אליה שלוש פעמים. הוא מנצח את מתמודדי הדור הצעיר, שפיר ושמולי. שפיר לקחה את תומכיה הצעירים וחברה למיזם הפוליטי החדש של אהוד ברק, 'המחנה הדמוקרטי', יחד עם מרצ. זיכרונה לא הכיר את כישרונו של ברק לחסל מסגרות פוליטיות. הפאטה מורגנה של התקווה שהביא התגלתה שוב כחול מדברי צחיח וככישלון חרוץ.

מנגד, פרץ הביא את אורלי לוי־אבקסיס, בניגוד לדעת כל בכירי המפלגה. כלומר, מה שנשאר מהם. והוא, כמובן, נחל כישלון. זה יקרה גם אחר כך, בחיבור עם האופורטוניסטית הנ"ל ועם מרצ של ניצן הורוביץ. כל המערכת מרוכזת ומנקזת את מרב קולותיה לקרב התלת־פעמי בין כחול לבן לליכוד.

עמיר פרץ, כדי להמחיש את המחויבות שלו לעולם לא ללכת עם נתניהו, גילח את השפם מול המצלמות, אבל לא התגלח מהאופורטוניזם שלו עצמו. המפלגה מתרסקת ב־2020. שלושה מנדטים בלבד, מתוך הרשימה המאוחדת. פרץ מחליט שהעבודה סיימה את דרכה והצטרף לממשלת נתניהו־גנץ. המפלגה מתפרקת מבפנים. מנדט אחד, מרב מיכאלי, נשאר באופוזיציה. שניים, פרץ ושמולי, הופכים לשרים ונעלמים מהרדאר הציבורי. פרץ חשב שיוכל להטמיע את מה שנשאר מהמפלגה בתוך כחול לבן של גנץ. שמולי רק רוצה להיות שר לתקופה, לפני שיפרוש סופית.

מאותו רגע, לראשונה אי־פעם, מפלגת העבודה – שפעם היו לה 56 מנדטים – לאורך כמעט שנה בכלל לא עברה את אחוז החסימה בסקרים.

המפלגה לא קיימת. הסיעה לא קיימת. מרב מיכאלי לקחה מחדר הסיעה המיותם את התמונות הגדולות של יצחק רבין ודוד בן־גוריון, לתלות בלשכתה בכנסת. אף מתמודד מבחוץ לא חשב שהשלד הבורסאי החבוט הזה שווה ולו השקעה מינימלית. מיכאלי הרימה את הכפפה, וזה הלך די בקלות. קצת יותר מ־8,000 איש בלבד טרחו ויצאו להצביע בפריימריז האלה. עשר שנים לפני, כשהמפלגה לא הייתה בשיאה בלשון המעטה, יצאו להצביע בפריימריז כ־44 אלף בוחרים.

מיכאלי הפכה למיני־הייפ של בחירות 2021. היא סירבה להתאחד עם מרצ, ויאיר לפיד לא ביצע את הקניבליזציה שיכלה להתקיים בקלות, כך שהעבודה הגיעה לשבעה מנדטים. מול האפס שראו שרידיה בתוצאות הסקרים זמן כה רב, זה נראה כניצחון אפי ממש. 

הוואקום הרעיוני הגדול

כן, מיכאלי קיבלה שבעה מנדטים. לכאורה, המצב לא רע. בניגוד לעבר הלא רחוק, לא נשאר במפלגת העבודה אף אחד שיזיק, לכאורה. עמיר פרץ ניסה עוד קצת לבחוש נגד מיכאלי, אבל אפילו החתרן הבלתי נלאה הזה כבר התעייף. אין יותר מה שמכונה "בכירי העבודה", כך שלמיכאלי אין איום אמיתי עליה. כרגע. מה כן יש לה? טונות של ביטחון עצמי. בצנטריפוגה הפוליטית, הצלחה רגעית פלוס ביטחון עצמי מופרז הופכים לשתן שעולה לראש במהירות מסחררת.

האם אונה המחודש של מפלגת העבודה אמיתי, או שמא מדובר בתעתוע? האם היא באמת מסוגלת לחזור להיות מפלגה גדולה, ולא להישאר מפלגת נישה שקיומה העתידי, הלא רחוק, שוב יוטל בספק?

אם הכיוון הוא כמו שהוא נראה כרגע, ולא רק בגלל מיכאלי, מדובר כנראה בתעתוע. מפלגת העבודה תישאר מפלגת נישה, במקרה הטוב. רחוקה מאוד מפוטנציאל למפלגת שלטון. מרב מיכאלי לא תהיה ראשת ממשלה. המפלגה הזו, שרובה רוח רפאים של עברה, אפילו לא יודעת מה היא באמת מציעה. היא מסתכלת על ההיסטוריה המפוארת שלה, וחושבת שיו"רית שמאתגרת את השיח המגדרי, מעוררת באזז לרגע ואולי גם תחזור לאייש כיסאות בממשלה (תחת נפתלי בנט) – זוהי תחיית המתים. אנו לא בצד האמוני־משיחי של המפה הפוליטית, אלא בזה הרציונלי. המדע קובע בוודאות שמתים אינם קמים לתחייה. כך או כך, העבודה נותרת מפלגה קטנה, עם כיוון לא ברור.

המחשבה על האם זה יכול היה להיות אחרת, החזירה אותי אל פוליטיקאי אחר. יאיר לפיד. מסריו העיקריים של יו"ר יש עתיד לא השתנו בתשע השנים מאז נכנס לפוליטיקה (מלבד הנדבך שהתחדד על הצורך בסיום שלטון נתניהו). כמו אבא שלו, שקיבל 15 מנדטים והדהים את המערכת הפוליטית, גם יאיר, שהגיע להישגים פנומנליים, רץ על סדר יום אזרחי.

סדר היום האזרחי קיים באזורי הנישה של הפוליטיקה הישראלית. הוא יכול להיות סקטוריאלי, כמו אצל המפלגות החרדיות. או כמו זה שרע"ם של מנסור עבאס חידדה לאחרונה. אבל בפוליטיקה של המיינסטרים, סדר יום אזרחי היה בדרך כלל חלקן של מפלגות מרכז. מהציונים הכלליים ועד יש עתיד.

וכאן בעיניי נמצאת הטעות המרכזית. הפטאלית. מפלגות מרכז תמיד נעלמו. מפלגה קטנה עד בינונית צריכה שתהיה לה נישה ברורה ומוגדרת; אבל מפלגת שלטון, שחיה לאורך זמן, צריכה שיהיה לה משהו גדול בהרבה. והיא צריכה להיות השפיץ של צד מסוים בפוליטיקה הישראלית – או ימין, או שמאל. לא מרכז.

מפלגת העבודה התרגלה לשלוט, ולא התרגלה מעולם לאובדן השלטון. אולי זה יקרה גם לליכוד, מי יודע. אבל מפלגה עם בעיות נפשיות כמו אלו שחזינו אצל מפלגת העבודה, נידונה לכישלונות. לעבודה תמיד היו שתי טעויות מרכזיות: האחת, לשאוף בדרך כלל לשלטון בכל מחיר, גם אם זה אומר לגסוס בתוך ממשלות ליכוד. ושתיים, לא להבין שהמסר המדיני־ביטחוני, שהוא אכן מסר שמאפיין מפלגת שלטון, צריך להתרענן. שיש ואקום בפוליטיקה הישראלית. 

סדר יום חדש

הוואקום הוא סדר יום אזרחי. זהו סדר היום שמציעות מפלגות שמאל־מרכז שמתחרות על השלטון ברוב העולם הדמוקרטי. כך המפלגה הדמוקרטית בארה"ב, כך הלייבור בבריטניה. זה לא סותר פן שמאלי, למשל, בכל הקשור לזכויות עובדים. להפך. זהו חלק מהותי מהעניין.

תחשבו רגע. האם אתם שמאל או ימין? אתם, כקולקטיב. מהן הדעות שלכם? למה אתם מגדירים את עצמכם כימין, שמאל, מרכז? לפי שאלת השטחים והפלסטינים? לפי כלכלה חופשית או התערבות מדינתית? לפי יחסי דת ומדינה? לפי מסורת וזהות יהודית? לפי קשיחות ביטחונית? לפי מדינת רווחה נרחבת או מצומצמת?

הרוב קשקוש. אין באמת ימין ושמאל. רוב הישראלים רוצים להתקדם בחיים. רובם אינם סוציאליסטים, אבל בעד מדינת רווחה. ביד שירותי בריאות טובים, חינוך, תשתיות, סיוע לחלשים, לקשישים. הרוב נגד פגיעה בזכויות עובדים, אבל גם בעד כלכלה חופשית, בעד יזמות, נגד מעורבות יתר של המדינה במשק. הרוב נגד כפייה דתית, בעד תחבורה ציבורית ומסחר בשבת, בעד נישואים (וגירושים) אזרחיים, הרוב רוצה להיפרד מהפלסטינים, הרוב רוצה שהמנהיגים יהיו ישרים ולא מושחתים, שהפוליטיקאים יעבדו לטובתנו. שנקבל את מה שמגיע לנו תמורת המיסים שאנחנו משלמים. והרוב, כמובן, בעד שיהיו זכויות וחובות שוות לכולם, לא רק בתחום המיסוי או הגיוס.

מפלגת השלטון של פעם הייתה צריכה ללכת בכיוון הזה בדיוק. הכיוון שתפסו האב והבן למשפחת לפיד, באופן חלקי. סדר יום אזרחי, עם הסתערות מוחלטת עליו, באופן נחוש, עיקש ומושכל, היה מבסס בחזרה את העבודה כאלטרנטיבה שלטונית. כן, גם מול פוליטיקת הזהויות; כן, גם מול החרדות הביטחוניות (האמיתיות או המדומות).

סדר יום אזרחי מאפשר, בעבודה קשה, לאחד קבוצות שונות בתכלית בציבור הישראלי. דתיים וחילונים. ימין ושמאל ביטחוני־מדיני. עניים עם מודעות פוליטית, ועשירים עם מודעות חברתית. אליטות לצד מיעוטים. לפנות בלי בושה, בכל הכוח, לציבור הערבי־ישראלי, למשל. קואליציית מיעוטים, שפה עבדה בשביל פוליטיקאים כמו נתניהו, היא מה שעובד עבור המפלגה הדמוקרטית האמריקאית.

כשבמרחב הפוליטי הישראלי ויתרו כמעט לגמרי על סדר יום אזרחי, אז הוא נשאב למפלגות מרכז, ועלה בעיקר בשאלת המתח בין חרדים לחילונים. זה אינו מצב בריא לשום מערכת פוליטית, ובעיקר לא למדינה.

והנה, כשהסדר הקיים מתערער, ואין מי שמשחק לנו בראש בפוליטיקת זהויות, ואין שאלה גדולה לגבי שלום או שטחים, אז אפשר לשנות. בבחירות 2006 הייתה מפלגת מרכז גדולה, שמשכה אנשי מרכז וימין. סדר היום היה המשכיות דרך שרון. וליכודניקים הרשו לעצמם להצביע למפלגת העבודה, עם הצביון החברתי.

–

העבודה התבטלה מול המציאות, מול התחרות, מול השינויים. היא הייתה עיוורת ורופסת מול העבודה הקדחתנית של נתניהו לפירוק השמאל הישראלי; זה ממש התנדב לשים את ראשו בגיליוטינה של ביבי. העבודה ויתרה על הערבים, על קבוצות מיעוט, על החלשים. המפלגה הזו אמורה להיות מפלגת פועלים, שמצביעות לה גם אליטות כלכליות בעלות מודעות ואחריות. זה אפשרי.

זה לא אומר שלמפלגה כזו לא צריך להיות סדר יום מדיני־ביטחוני. חייב להיות לה, והוא חייב לשקף היטב את התפיסה במרחב המרכז־שמאל. אבל הפוקוס צריך להיות אזרחי. לשנות את הפרדיגמה. לדרוס את פוליטיקת הזהויות. לפנות אל צורך אמיתי, בסיסי, של כל מי שהולך לקלפי. הצורך שהפוליטיקה תשרת אותו. תיתן לו תמורה למיסים שלו, להשקעה שלו, לחיים שלו פה, להקרבות שהוא עושה, לפתק שהוא שם בתיבה, פעם בארבע שנים, או ארבע פעמים בשנתיים.

כדי לחזור למרכז המפה, כדי להיות מפלגת שלטון, מפלגת העבודה צריכה לגדול – בענק – לשנות סדר יום, לגייס דרכו חברים ופעילים, להתאחד עם מרצ וכוחות פוליטיים נוספים, להפסיק להתבייש, להפסיק לפחד מהתיוגים ששמים עליה פוליטיקאים אחרים. ובעיקר, להתחיל לחשוב בגדול. מה המדינה הזו צריכה, מה האזרחים שלה באמת רוצים. למה? כי הפוליטיקה הישראלית היא אחת מהקמצניות ביותר ביחס של ספק־לקוח. ספק – הפוליטיקאי. לקוח – האזרח. מי שישנה את התבנית הזו, בעבודה קשה ולאורך זמן, יגרוף את הרווח האמיתי. מי שיחשוב או תחשוב, חדש ובגדול, גם ירוויח בגדול. גם המדינה תרוויח.

כתבה זו מבוססת על פרק כפול בפודקאסט החדש 'הפוליטיקאים', בהגשת עורך 'ליברל' רותם דנון.
את הפודקאסט המלא ניתן לשמוע ברשת הפודקאסטים עושים היסטוריה.

–

• ביזיון ושמו מפלגת העבודה // הטור של נחמה דואק
• אבודה // כך חיסל עמיר פרץ מפלגה שייסדה פה מדינה // מאת שרה ליבוביץ־דר
• ההיסטוריה של שיגור בדרני ישראל אל שדה הקרב הפוליטי // מאת יונתן גת
• ימי נתניהו // הטור של רותם דנון