fbpx

סליחה, מה צייצת?! // הטור של שי גולדן

על תפקיד העיתונאי, קרבות בוץ בטוויטר והתאבדות מקצועית קולקטיבית

0

לפני איזה שבועיים או שלושה סערה הביצה סערה גדולה: קלמן ליבסקינד פרסם ב'מעריב' טקסט – על גבול לשון הרע – כלפי חלק מחבריו העיתונאיים למה שמכונה "מחנה הימין" (בתקשורת, ובכלל). עכשיו, פחות מעניין אותי לכתוב או להתעמק ברקע לעניין – אבל אומר רק בקצרה שקצפו של קלמן יצא על שמעון ריקלין ויעקב ברדוגו, אותם כינה "עשבים שוטים" בערוגת העיתונות; ואם הבנתי נכונה – עשבים שוטים באופן כללי. העילה לטקסט הסופר חריף: ריקלין וברדוגו האשימו אותו שנפגש עם היועץ המשפטי לממשלה לשיחת תדרוך, ובעקבות הפגישה החליף את טעמו וכתב שעל נתניהו ללכת לעסקת טיעון ולרדת מהבמה הפוליטית בתמורה. העניין יותר סבוך מאשר מורכב, ויותר מתיש מאשר מרתק – אבל האמוציות היו בעננים. ולמיטב הבנתי, את הקרע הזה בתוך הקבוצה יהיה קשה לאחות. לא בכל יום מכנה עיתונאי קולגות בכינויים שבהם השתמש קלמן.

עכשיו, כאמור, פחות מעניין אותי לעסוק בעובדה שעיתונאי ננזף מרות וקשות על כך שהעז לשנות את דעתו, כמו גם – אולי – לפגוש מושא סיקור מרכזי בעבודתו ולשוחח עמו שיחת רקע (עניין די בסיסי ביחסי עיתונאים ומושאי ביקורת, ועיתונאים ומקורותיהם). פחות מעניינת אותי גם הקטטה עצמה, והנסיבות מאחורי הקלעים שהביאו להתפרצותה; מה שמעניין אותי לעסוק בו הוא העובדה שעיתונאים מאוד־מאוד־מאוד מתקשים להתמודד עם ביקורת ועם טענות כלפיהם. זה, כמובן, מעט משונה – על גבול הפרדוקסלי; שלא לומר: מביך – לצפות מהצד בעיתונאים משתוללים בכל פעם שעיתונאי אחר מצלצל לבקש את תגובתם על משהו, או לחלופין – כותב עליהם משהו מכוער. זה משונה ומביך מכיוון שעיתונאים מתפרנסים בדיוק מהדבר הזה: פרסום דברים לא נעימים על אנשים, חשיפת עובדות והצבתן באור הזרקורים לטובת הציבור ובמסגרת תפקידם. אבל ברגע שיצלצל עיתונאי ויבקש מהם את תגובתם, או יכתוב עליהם, או יצייץ עליהם – והנה: העיתונאי הופך באחת לנער פגוע, מאוים, נעלב ומושפל עד עמקי נשמתו; ובתגובה מרביתם ישתוללו בחזרה, לרוב תוך שימוש בפלטפורמה העיתונאית שלהם.

למה הדבר דומה? לרופא שיניים שיעזוב בכעס את מרפאתו של רופא שיניים אחר כאשר זה ינסה לקדוח בפיו, בטענה שהרופא הזה לא יודע את עבודתו, ובכלל – יש הרבה יותר מדי רופאי שיניים שהם שרלטנים מסוכנים ואין לתת להם רישיון לטפל בעששת. או אולי בעצם, הדבר דומה לטייס שיתארח במטוס שמטיס טייס אחר, ויסתובב בין הנוסעים לאורך הטיסה ויסביר לשאר הנוסעים שהטייס הישוב בקוקפיט הוא לא טייס כי אם מתחזה, ושהוא במקומם היה קופץ מהמטוס כבר עכשיו. כן, אלה שני דימויים טובים מאוד בעיניי לנסות להדגים את האבסורד ברגישות היתר ובחוסר הקולגיאליות הדי מטורף שעיתונאים בישראל נוהגים בו אחד בשני.

עיתונאים הם עם שטוף אגו, על גבול שיגעון הגדלות. מישהו גרם ליותר מדי אנשים במקצוע הזה להאמין שתפקידם הוא־הוא המכריע, ההיסטורי, המרכזי והגורלי ביותר בשרשרת המזון של הדמוקרטיה – וכי הם, ממקומם באולפנים או במערכת, הם לא רק "כלבי השמירה של הדמוקרטיה", כי אם גם פטרוניה ואדוניה ומנהליה ושופטיה והסלקטורים בכניסה למציאות. מי שתפקידם להחליט מה ומי לגיטימי ומה לא, מה מותר ומה פגום. זה לא דבר חדש, כמובן. הרבה יותר מדי אנשים בשיח הישראלי מתבלבלים לחשוב שהם הגורם המרכזי בו – גם ראש הממשלה חושב כך, גם מערכת המשפט, גם התקשורת. כל אחד עסוק בטיפוח נרטיב הקורבן הקדוש שלו, או של שמשון דער נעבעכדיקער – ברצותו יהיה שמשון הגיבור ויהרוג אלף פלישתים בלחי חמור, וברצותו יהיה שבוי של הפלישתים במסיבה, אסור בשלשלאות, מושא ללעג ולקלס, עד שייאלץ להפיל את כל הבית על יושביו במסגרת הנוהל האפי והסקסי של "תמות נפשי עם פלישתים". פעם קורבן ואסיר ומושא ללעג, ופעם מחסל עשוי ללא חת שכוחותיו אדירים. על התפר בין שיגעון גדלות משיחי לבין רגשי נחיתות ומסכנות שדורשים התערבות פסיכיאטרית – מתנהל השיח הישראלי החדש בין השחקנים המרכזיים על זירת חיינו.

מוכרחים להיות ישרים: זה לא נעים. זה לא נעים לקרוא על עצמך דברים לא נעימים. זה לא נעים שכותבים עליך מאמרים, שמצייצים עליך ציוצים נוטפי רעל ועוקצנות, והכי פחות נעים – כאשר מצלצלים לבקש את תגובתך לפרסום לא מחמיא בעניינך. יצא לי לקבל כמה טלפונים בחיי מעיתונאים שמבקשים את תגובתי, והדבר גרם לי להתגרד בכעס. הצטיינו בהעסקתי בניסוח תגובות בעיקר כתבי 'העין השביעית', שזה עשור העלו בענייני, נדמה, מאות ידיעות, מאמרים, ציוצים, אזכורים – כולם, ללא יוצא מהכלל, שליליים. יעזור לי ה' הטוב שבשמיים: 'העין השביעית' לא כתבו עליי מעולם אפילו לא מילה אחת חיובית. לא אוהדת. סתם – מילה שאינה שלילית. נשבע לכם, אין כדבר הזה למצוא. הגיעו הדברים לידי כך, שלפני מספר חודשים ציטטו אותי באופן כה משובש ומעוות ושגוי, עד שכל דבריי ומשמעותם התהפכה – וכל הטקסט הסתמך על הציטוט שהשמעתי, שאותו, כאמור, לא השמעתי. כתבתי לכתב וביקשתי שיתקן את הציטוט. הוא אפילו לא טרח להגיב. איימתי בתביעת לשון הרע. הוא אפילו לא טרח להגיב. זה היה מרתק בעיניי – אתר ששם לו למטרה לבקר את התקשורת, מצטט מילים שלא נאמרו מפי מושא ידיעה, ואז מסתמך עליהן לאורך כל הטקסט. וכאשר הוא מתבקש לתקן את הציטוט השגוי – צפצוף ארוך ומתמשך על המושא. והכי מדהים – אלה עיתונאים שנוהגים כך בעיתונאים אחרים, בקולגות שלהם. אחרי יומיים שבהם באמת ובתמים קידמתי עם עצמי את המחשבה לתבוע את החבורה הזאת על לשון הרע, החלטתי שאין לי כוח ולא רצון לכל הרעש הכרוך בכך, ואין לי זמן ואין לי כסף ואין לי סבלנות ללוות את החבורה הזאת לבתי משפט, לטובת התנצלות שתופיע באתר למשך שבע דקות, במקום שבו רק יודעי ח"ן מסתובבים, ומוטב כבר שאספוג את הנזק שנגרם (ונגרם), ואמשיך בחיי. פאק דיס שיט. הרי כולנו טרקנו לא אחת טלפונים למושאי ביקורת או כתבה שהתחננו לשינוי עובדה או ציטוט, ואנחנו עמדנו על זכותנו למלא את תפקידנו – ומי שרוצה: שיתבע. כולנו עמדנו בצד השני של הקו – בו אדם מתחנן ממש שלא נפרסם עליו דבר־מה, כי הוא אינו מדויק או משובש או מסולף – ואמרנו לו ביובש: "סה לה וי, אחא. תתמודד". ומכאן חשבתי שהיחס של 'העין השביעית' כלפיי לאורך השנים הוא עונש ראוי עבורי על התקופה שבה כתבתי ביקורות טלוויזיה והשמדתי לאנשים את היום, תוך שימוש במילים מאוד מרושעות על פועלם ועשייתם; עונש די ראוי גם על כל הפעמים שבהן ישבתי כעורך, ומרואיין צלצל וביקש להשמיט ציטוט כזה או אחר או התייחסות כזאת או אחרת לדבר־מה שבעיניו היה הרסני לחייו או לשמו הטוב, והסברתי לו במילים יפות ומנומקות שאלה החיים ושילך לאכול גויאבה; עונש די ראוי גם על כל הפעמים שבהן חילקתי ציונים פומביים לעבודתם של אנשים, ומתוך תחושת הצדק שלי והדחף שלי, אמרתי וכתבתי דברים מכוערים על אנשים. אז כשמצלצל אליי כתב של 'העין השביעית' כדי להזכיר לי שלפני עשר שנים אמרתי א' ועכשיו אני טוען, בלי למצמץ אפילו, את ב', זה מביא לי את העצבים, אבל ברמת הקארמה של החיים האלה – זה כמעט אלמנטרי מרוב שזה סביר.

אבל ניסיתי לכתוב על העובדה שעיתונאים לא מסוגלים לשמוע ביקורת על עצמם. אנשים שמתפרנסים מכתיבת ביקורת ופשפוש במעשי אחרים, מאבדים את הצפון ומתנהגים כאחרון הטירונים – והכי רחוק מעיתונאים – ברגע שהטלפון מצלצל או הטוויטר מצייץ. הסנדלר באמת נוטה ללכת יחף, בהרבה תחומים בחיים האלה, אבל בגילדה המקומית של התקשורת, נדמה כי הסנדלרים אינם יחפים אלא קטועי גפיים תחתונות בכלל. הפער בין ההתנהגויות והתגובות בהתהפך התפקידים – ממבקר וחוקר למושא ביקורת ותחקיר – הוא על גבול ההפרעה האישיותית. עצימת העיניים, היעדר המודעות ואפס היכולת למצוא אירוניה בהתנהגות זו הם בלתי נתפסים.

למה זה? הרי עיתונאים אמורים להכיר את "המשחק". מי שעוקץ וטורף צריך להבין שהוא עלול להיעקץ ולהיטרף בעצמו, לא? אז זהו, שלא. כשאתה קורא את העיתונאים מצייצים זה על זה וכותבים זה על זה דברים כה נוראים (הבולט בהם תמיד יתנקז לשורה "הנ"ל אינו עיתונאי"; "הנ"ל שופר"; "הנ"ל מכר את נשמתו לביבי/לשי ניצן/לנוני מוזס/למקורות שלו במשטרה/בפרקליטות/בחברת 'דלק'"), אתה מוכרח להתגרד בפדחת ולתמוה – וואט דה פאק? למה רביב דרוקר ועמית סגל מטילים ספק בלגיטימיות ובמניעים זה של האחר, כל אחד בתורו ובסגנונו? לא יודע. למה כתבי המשטרה והכתבים המדיניים מלכלכים זה על זה לפני ומאחורי המקלדת? אגו? אני לא חושב. יוהרה מקצועית? לא חושב. תחושת שליחות וצדק? לא חושב. כלומר, ברור שקצת כן. קצת כן מכל המרכיבים האלה בסלט. אבל הסיבה העיקרית שעיתונאים מלכלכים זה על זה היא מכיוון שהם סובלים מתסביך משיחיות. לא כולם, כמובן. אבל רבים מהם. רבים מהם מאמינים שהם נביאים, נושאי בשורה וגיבורים של ממש. עד כדי כך הם מאמינים בעניין הזה עד שהם מוכנים לחסל מילולית כל מי שירמוז שהמשיח הוא משיח שקר ושהנביא יותר שיכור מאשר מואר. והחרא המשיחי הזה מחסל את מקצוע העיתונות ואת מטה לחמם של כל המשתתפים במשחק.

עכשיו, חשוב להבהיר שהדבר הזה מרוח על שני צידי הלחם במידה שווה. ימין, שמאל, מתנחלים, חברתיים, פמיניסטיות, להט"בים – לכולם יש נציגות במערכות. וכל אחד ואחת והאג'נדה שלו ושלה, וקבוצת הייחוס המקצועית והחברתית והייחוס שלה. עיתונאי 'ידיעות אחרונות' בזים לאנשי 'ישראל היום' – ולהפך – למרות שבשתי המערכות עובדים עיתונאים שעבדו בשתי המערכות. בעיני אנשי 'חדשות 13', מה שמתחולל על המסך של ערוץ 20 הוא תעמולה נטו; ומה סבורים אנשים ערוץ 20 על עבודת 'חדשות 13', אין טעם להרבות מילים; על הקרב בביצת העיתונות הכלכלית אינני רוצה בכלל להתחיל לדבר; ולאלה מביניכם שמתעניינים בספורט – תצטרכו לסמוך עליי: מלחמת הכל בכל גם שם.

ומהצד מי עומד וצופה בכל? הציבור. אותו ציבור שאותה "תקשורת" מבקשת לשרת. ומה חושב הציבור על החבורה הזאת, על כולנו, כשאנחנו מתקוטטים בכזה כישרון לרוע ולציניות? את מה שכל אדם היה חושב על מחזה כזה – "כולם שם שקרנים. כולם שם שטופי אגו. כולם מנוהלים על ידי אג'נדה ומחנאות". ואחרי זה יישב מי שיישב ויכתוב ב'הארץ' מאמר מדופלם על עידן ה"פוסט אמת".

אז כן, אנחנו בעידן הפוסט אמת והפייק ניוז. והקטרים שדוהרים בראש הרכבת הם העיתונאים עצמם. לא הציבור. לא נתניהו. לא הרשתות החברתיות. מי שמחסלים את הלגיטימיות של העיתונות בישראל – ואת מטה לחמם, על הדרך – הם העיתונאים עצמם. אני, כשלעצמי, יודע לא רע מה חושבים עליי עמיתיי. הם חושבים שאני לא עיתונאי, שאני שופר, שאני ציניקן, שאני עבד של אדוניו המתחלפים ועל הדרך גם פוליטיקאי נעדר עכבות. הכל נכון, כנראה. אני באמת לא עיתונאי. אבל אם הם עיתונאים – האנשים האלה, שעסוקים רק בחתירה תחת הלגיטימיות של חבריהם למקצוע ושל המקצוע עצמו, בשם סינדרום משיחיות מטורלל – אז אני גאה לא להיות עיתונאי.

זה חמש שנים שאינני מחזיק בתעודת עיתונאי. אין לי צורך בה. היא חתיכת פלסטיק נעדרת כל משמעות. והסיבה לכך שהיא חתיכת פלסטיק חסרת משמעות, ושהמקצוע הזה מצוי בשפל היסטורי חסר תקדים, אינה אנשים כמוני. אני לא עיתונאי. והנה, אני כותב זאת בגלוי. עכשיו, האם מוכנים הללו שמקפידים להתקשט בנוצות הללו – להתחיל לכבד את המקצוע שבו הם עוסקים ואת חבריהם? שיסכימו ביניהם מי עיתונאי ומי לא. כל אחד לפי הפרמטרים שלו. שיהיו בריאים. אבל אחרי שיוסכם על מספר של אנשים שהם באמת עיתונאים – האם אלה מוכנים להתאפס על עצמם ולהתחיל להתנהג כמו עיתונאים? כי כרגע, יש המון בעלי תעודת עיתונאי בתוכנו. אבל מעט מאוד עיתונאים.

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook