fbpx

נתניהו – הדמון התמידי של אליטות השמאל // אורלי גולדקלנג

0

לפני 20 שנה בדיוק התעורר עם ישראל לבוקר של אבל לאומי. מי שפתח את הטלוויזיות באותו עידן טרום־אינטרנטי, נחרד לשמוע שאסון התרחש על ראשנו: הרוב בחר ביו"ר הליכוד בנימין נתניהו לכהן כראש הממשלה. בניגוד לתחזיות ולמדגמי הטלוויזיה, שמעון פרס נאלץ פעם נוספת להגיע אל השוקת ולגלות שהמים שמורים ליריבו, הצמא לא פחות ממנו.

הצד שכשל בבחירות אכלס את כל עמדות העריכה והשידור בחזית התקשורת, וסירב לאפשר לימין לשמוח בחגיגת הניצחון. זה לא נבע מרוע ולא מסתימת פיות. האליטה התקשורתית פשוט לא הצליחה להפנים שמישהו באמת בחר באיש שמחנה השמאל כל כך מתעב. כאילו כוח עליון הכתיר את נתניהו לראש ממשלה, מבלי שלצופי תכניות האקטואליה יהיה כל קשר לעניין.

למרבה הצער, לא מעט אנשי שמאל בתקשורת ומחוצה לה מקיימים את ימי האבל ההם עד עצם היום הזה. על אף שב־20 השנה האחרונות טיפסו לעמדת ראש הממשלה אהוד ברק והמחוות המפליגות שלו לפלסטינים, אהוד אולמרט והמחוות העוד יותר מפליגות שלו לפלסטינים, וגם אריאל שרון ומחוות ההתנתקות החד־צדדית שלו (לא ברור למי) – בדברי הימים של השמאל נרשם נתניהו כשליט מלוכני, שנהנה משני עשורי רודנות ברציפות. בוחריו נדרשים להכיר בכך שהם כוח נחות, מושפע מיחסי ציבור זולים וממניפולציות של פוליטיקאי משופשף, ואינם ניחנים חלילה באינטליגנציה או באידיאלים ראויים בזכות עצמם.

הטיפול החד־ממדי ונטול הפרופורציה בראש הממשלה הוליד לא רק את עיתון 'ישראל היום', שכל קוטלי נתניהו לא מצליחים להבין שהם־הם הוריו מולידיו; אלא גם את היעדר האפשרות להעביר ביקורת אמיתית על ראש הממשלה מימין. כשהעדר כולו – על מערכת המשפט שלו, האקדמיה וכאמור התקשורת – מדבר בקול אחיד וחסר איזון, מחנה הימין נאלץ להגן על העומד בראשו גם במקרים שלא דחוף לו לעשות כן.

נתניהו הואשם ברצח רבין, בהרס הדמוקרטיה ובהידרדרות הדורות. הוא לא הצליח לגייס ולו פרגון קל שבקלים, גם כשמדינת ישראל עמדה בעוז מול משבר כלכלי אדיר ממדים שמיטב מדינות העולם המפותחות נכנעו לו. ההתקפות על נתניהו, שנוטות לאבד את הניחוח הרציונלי הנדרש, לא מצליחות לרסן את העיניים השוצפות ולו לטובת אמינות הדיווחים והפרשנויות. צרכן המדיה שינחת כאן ושנחשף דרכה גם לבכירי האליטה המדוברת במחוזות האקדמיה ומערכת המשפט, ישוכנע שכל מה שהיה לפני עידן נתניהו היה ורוד; ושכל מה שבא בעקבותיו הוא חור שחור בתולדות העמים, המאיים לבלוע אותנו אליו. אנשים רציניים ומלומדים משמיעים בעניין אמירות מגוחכות עד כאב, ונראה שהם באמת ובתמים משוכנעים שכל הטוב הזה מעידן רבין ישוב, אם רק יודח נתניהו מכס השלטון; ושכל רעות העולם יתממשו אם חלילה ימשיך שלטונו.

לא צריך זיכרון מזהיר וגם לא כישורי נבואה מיוחדים כדי לדעת שלא כך הם פני הדברים. עיתונות הימין ביקשה לנתח פעם אחר פעם את "הפרעת נתניהו" שאליטת השמאל סובלת ממנה, ללא הצלחה. יהיה אשר יהיה אותו סוד קסם שהופך את נתניהו לפרסונה נון גרטה, הוא כבר לא לבד בעמדה זו. התקשורת שטוענת לדמיון מופלג בין נתניהו לנפתלי בנט, לא מצליחה להבחין בכך שהדמיון הבולט ביניהם הוא בראש ובראשונה באמוציות השליליות ונטולות המידתיות שמצליחים השניים לעורר בקרב האליטה המדוברת.

בניגוד לעמדת הנהגת הליכוד, בעניין הזה לנתניהו כבר יש יורש.

.

לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית

למה השמאל כזה פראייר? // הטור של נדב איל

נדב איל / 6 באוגוסט 2019

איה נאפה ותחושת הצדק הישראלי (והכיבוש) // הטור של שי גולדן

שי גולדן / 7 באוגוסט 2019

הבגידה הגדולה // הטור של נחמה דואק

נחמה דואק / 6 באוגוסט 2019

בעיטה לחיבורים // הטור של איילת נחמיאס־ורבין

איילת נחמיאס-ורבין / 7 באוגוסט 2019

כשהמנצחים מפסידים (ולהפך) // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019

בואו נדבר על הבנייה הפלסטינית בשטחי C // הטור של גרשון הכהן

גרשון הכהן / 12 באוגוסט 2019
בית הדבש בסילוואן מרכז מורשת יהודי תימן צילום : אמיל סלמן

כבוד למגזר? עדיפה השפעה // טור עורך

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019