fbpx

משפיעים 2020 | אופירה וברקוביץ' | תם עידן החרטא

0

העיתונות מתה. לא בזמן עבר, כי אם בהווה המתמשך. גופתה נגררת זה 20 שנה בסמטאותיה המטונפות, האפלות והאלימות של זירת הציוצים. תלייניה חוככים ידיים בהנאה נוכח הביקוש ההולך ופוחת לסחורה עיתונאית ראויה. כתב האישום נגד העוסקים במלאכת הדיווח, הפרשנות, הרחבת האופקים, חקר האמת ושמירת הדמוקרטיה, מגיע מלמעלה ומלמטה, מימין ומשמאל, אינטרסנטי, דמגוגי, סכסכני, פלגני ורצוף כינויי גנאי שמתערבבים אלה באלה: פייק ניוז, שופרות, משת"פים, אובססיביים ועוד. במקום להיזכר בתפקידה המקורי, לשמור על תדמיתה ולהילחם על קיומה, נסחפה העיתונות בנהרות הסחר, במפלי הפוליטיקה ובאוקיינוס המידע, והשתתפה ביודעין ומרצון במשחק הכפול, למרות הכתובת שרוססה על הקיר.

תקופת הקורונה, שסייעה לאולפני החדשות לחדש ימיהם כקדם בתור מדורת השבט, הבליטה אף יותר את הידרדרותה המוסרית של העיתונות (מלבד כמה שהעמיקו ובהתאם השפיעו, ראו קטגוריית 'קורונה'): זריעת פחד בחסות מומחים, מסירת דיסאינפורמציה ויצירת כאוס, חוסר בקיאות ואי־העמקה, העמדת דוכן נאומים מדי ערב עבור ראש הממשלה, ובעיקר הצגת מעט מדי שאלות נוקבות שהשיגו מעט מדי תשובות מספקות. באותו זמן, אופירה אסייג ואייל ברקוביץ' שאלו שאלות חשובות, גרמו למרואיינים להזיע בכיסאותיהם, סיפקו כותרות נפיצות (ריאיון ה"חרטא" של השר צחי הנגבי וחשיפת הקשר בין מנהיג ה"שולמנים" לליכוד, למשל), השיגו רייטינג מצוין ובאזז משוגע, והצליחו לייצר בקרב צופיהם תחושת אמון של שליחות ציבורית אמיתית. בשלב הזה, מדגדג להכתיר אותם כעיתונאים הטובים והחשובים בישראל.

כדי להבין את גודל האבסורד צריך להיזכר בביקורת שהופנתה לעבר השניים בתחילת דרכה של התוכנית: וולגריים, אגרסיביים, פרובוקטיביים. בשנה שעברה עוד מיקמנו אותם בקטגוריית 'משפיעים לרעה'. דרך קצרה־ארוכה הם עברו מאז. הטענה הייתה כי הם יעשו הכל בשביל רייטינג, יצללו הכי נמוך, יצבעו הכי צהוב, ישפילו עד עפר בעיקר את החלש. בשנה האחרונה משהו השתנה: הסגנון הוא אותו הסגנון, השפה היא אותה השפה, אבל במקום להיטפל לסתיו סטרשקו, מני נפתלי ואלין כהן, הפעם מוסרות הכפפות מול פוליטיקאים פופוליסטים. מתברר כי הבעיה לא הייתה הדרך אלא זהות הקורבן. אופירה וברקו למדו: כשהנבוט ינחת על ראשו של החזק, הצופים והמבקרים יריעו.

הסיבה העיקרית שבגללה עדיין קשה להתייחס לצמד במונחים עיתונאיים רציניים היא העובדה שהם מונעים בעיקר מהרגש, שאצלם הכל אישי. "מי שיורה עליי קפצונים, אני מחזירה לו בטילים", אמרה אסייג בריאיון לדנה ויס. בום, היא מסירה עוקב. אצל ברקו זה מושרש כבר שנים. תשאלו את אוחנה, גוטמן, גרנט וזוהר. בום, הוא לופת אשכים. ואם בכל זאת נצטרך לנמק יום אחד את מועמדותם של אופירה וברקו לפרס סוקולוב, תהיה זו תרומתם הרפואית: בכל יום שישי הם מזריקים סרום של רוח חיים לאתוס העיתונאי המנוח; משמשים עדות לתקשורת הישראלית, כמה עוצמה יכולה להיות לה כשהיא לא מנותקת, לא מבוהלת, לא מתפלשת במלחמות אגו ולא מתחשבת בגורמים מסחריים ופוליטיים, אלא מסתכלת על האזרח בגובה העיניים, מדברת בשפתו ומבינה: מה ששלו – שלה, ומה ששלה – שלו.

בשם אומרה

"אם ביבי היה בא אלינו לריאיון, השאלה הראשונה שהייתי שואלת אותו היא: איך הגעת למצב אחרי 13 שנות כהונה כראש ממשלה שהשם השני שלך הוא 'מושחת' בזמן שחצי מדינה קורסת?" (אופירה אסייג בריאיון לדנה ויס)

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook