תמונותיהם של החיילים המחלקים חבילות מזון בבני ברק בימי השתוללות המגפה בעיר, שיככו מעט את כאבי הפצע; זה שנפער בין המגזר החרדי לאוכלוסייה הכללית במדינת ישראל. הקרע הזה, כמו שסעים רבים, מתקיים שם כל הזמן, כאילו ממתין לשעת כושר שמתעוררת בעת איום, לחץ או מחסור במשאבים – ומציפה את הוויכוח המתמיד בין "הם" ל"אנחנו". בין מי שרואים עצמם נושאים ברוב הנטל, ובין מי שמאמינים בנטל תורה.
סבבי הבחירות התכופים ודאי לא עזרו לאחות את הקרע. להפך. גורמים פוליטיים משני הצדדים עשו שימוש בפצעים הפתוחים והכואבים ביותר שלנו על מנת לייצר בידול ולבלוט. מי שצעק חזק יותר נשמע, ועל הדרך נדרסו כל התפרים הכי עדינים שעוד נותרו בינינו. השנאה וההסתה נגד החרדים, או סתם הניכור מהם, אולי נראו כמשתלמים פוליטית בטווח הקצר לחלק מהשחקנים, אך הם התבררו כהשקעה כושלת לטווח ארוך – על כך יעידו (אם יעשו זאת ביושר) בני גנץ, יאיר לפיד ואביגדור ליברמן – אבל גם אריה דרעי. ועדיין, ההסתה הזאת רוכבת תמיד על תסכול מושרש שיש לרבים בציבור החילוני מהכוח הפוליטי, חלוקת המשאבים והנטל כפועל יוצא.
התסכול הזה לא נעלם, הוא מבעבע וצף כשהוא נוגע בפחדים שלנו. הפנדמיה פגשה את הפחדים הללו והציפה את השנאה: "הם ידביקו אותנו", "לא ישאירו לנו מכונות הנשמה", "הם מייבאים חרדים חולים מברוקלין". את האמרות האלה שמעתם סביבכם ודאי לא פעם, ואם לא שמעתם, נתקלתם בהן בפייסבוק ובטוויטר.
כך נסתיימה גם היכולת של חלקנו להכיל את הפוליטיקה החרדית, שהורגלנו אליה עד כה במידת־מה. הסובלנות שבה קיבלנו בכל השנים את שר הבריאות יעקב ליצמן פקעה אף היא בימים שבהם היינו ספונים בבתינו. השר שהיה שנים ארוכות מעין "זר מוכר", שבשנותיו הראשונות עוד זכה לפופולריות בשל הבטחותיו. הוא הפך לזר ומנוכר ככל שהרטוריקה שלו, הלא כל כך ברורה ממילא, התפיידה לאורך המשבר; ניתוקו מהמתרחש צרם, שלא לדבר על החשיפה כי בעצמו לא שמר על ההנחיות.
ואכן, כהונת ליצמן החלה לדעוך סופית בימים שבהם איים הנגיף להתבסס בגופו שלו. ככל שניהול המשבר היה פחות סיסטמטי ויותר נתון למלחמות כוח, כך גם הורם המסך מעל כהונתו הלא מוצלחת של שר הבריאות, שהחל את דרכו מצויד ברוח גבית ציבורית. האם היו אלה הבטחות השווא שלא מומשו? האם הפרשיות הרבות שבהן נקשר שמו? האם היה זה האירוע רחב ההיקף וההשלכות, שנראה גדול עליו בעשרות מונים?
לא פעם באירוע אסוני מחפשים את הכשלים ואת האשמים בו, וכך גם כאן. במקרה של ליצמן, ככל שהוא נראה פשוט זר לסיטואציה, זה הקל עלינו להתנער סופית מכל מה שליווה את כהונתו. פרשיות הלובי הפוליטי למען חברות הסיגריות או פרשת מלכה לייפר לא הצליחו לזעזע את כיסאו. דווקא אירוע חיצוני משל "כוח עליון" הוא שסתם את הגולל על כהונתו (יחד עם החלטת רבו).
הציבור הכללי פשוט הפסיק להאמין לו כי הוא רואה את טובת הכלל ולא כמעט רק את טובת מגזרו. הפקפוק באמינותו ובמקצועיות קבלת ההחלטות שלו הגיע לשיא. וכשהמחלה למעשה עקרה אותו מפעילותו, הוא כבר לא הצליח לחזור. מערכת קבלת ההחלטות הציבורית, שנעה בין ראש הממשלה, משרד הבריאות והאוצר, השאירה אותו הרחק מאחור ובכך כבר יישרה קו עם התקשורת והציבור שהפנו אליו את גבם.
