fbpx

מפלגות מתות בסתר

בישראל אין כיום באמת מפלגות. האשמה מרובת גורמים. מהפוליטיקאים, חצרות הרבנים ועד הבועתיות הסקטוריאלית. תהליך מתמשך שמוביל את הפוליטיקה הישראלית למצב אסוני

0

הליכוד היא מפלגה גוססת. מבט במשפט הזה מעורר, אולי, תחושה שכותבו עיוור למציאות הנראית לעין. איך אפשר לקבוע זאת על המפלגה הגדולה ביותר בכנסת, בפער ניכר על כל מתחרותיה? מפלגה שמחזיקה במושכות השלטון, על כל ענפיו המשורגים בממשל המרכזי, במערכת המוניציפלית, בחברות הממשלתיות; מפלגה שמקיימת פריימריז לרשימתה ולראשותה; שמכניסה פנים חדשות לכנסת, יותר מכל מפלגה ותיקה אחרת; שמספר חבריה עובר את ה־100 אלף; שסניפים לה ממטולה ועד אילת; שרבים כל כך רואים בה בית, זהות, מורשת; איך אפשר לקבוע שגוף כה ויטאלי, תוסס, עוצמתי, נמצא בגסיסה?

לאוהל הקרקס הנקרא "הליכוד" נכנסה לפני 43 שנה אטרקציה אדירה. פיל מפואר ושמו בנימין נתניהו. בתוך פחות מעשור ראו חלק מהטאלנטים הוותיקים בזירה כיצד החיה המופלאה גדלה ומתחילה לרמוס את סביבתה. הם החלו נמלטים מהאוהל. הפיל הלך וחזר במהרה. כששב לזירה, המשיך לייצר תסיסה פנימית. שיאה של זו סופה לדחוק החוצה את המנהיג שבא אחריו, אריאל שרון, לפרוש עם חלק מהבכירים והמפלגה. השתלטותו המחודשת על האוהל, לפני 16 שנה, תמשיך תהליך שהחל בשנות ה־90. הפיל גדל לממדים מבהילים, ממלא את האוהל כולו, רומס את שותפיו למופע.

כבר ב־2007 הגדיר סילבן שלום – בכיר הליכוד שהתמודד על הנהגתה – את מפלגתו כ"מפלגת הבעת' הסורית". האוטוקרטיה של נתניהו במפלגה אז הייתה כאין וכאפס לעומת מה שהיא היום; ועדיין, למרות ההפרזה היחסית, שלום דייק באבחון המצב וצפה פני עתיד. כל ניסיון בהמשך של אחרים להשתדרג לחלופות מנהיגותיות (גדעון סער, גלעד ארדן, ישראל כ"ץ), נמחץ תחת רגלו של נתניהו. כל מאמץ לייצר בלמים ואיזונים כלשהם מול המנהיג הדורסני במוסדות המפלגה, כמו של שני הכצים (ישראל וחיים), חוסל גם הוא במהרה בידי השליט. הנסיכים ברחו מזמן; הדמויות המתונות, האיכותיות, מצאו עצמן מוחלשות וכנועות, שומרות מרחק מהחיה האימתנית ונוהות אחריה בלית ברירה. חבורת ליצנים פרועה נכנסה לזירה, משתחווה לפיל ומלקטת את שאריות הבוטנים, במה שהפך רחבה צחיחה.

הליכוד הפך לביביכוד. הוא אשליה של מפלגה. כל עוד בכיריו נושאים בתוארי שרים, כל עוד חברי המרכז מסתובבים במסדרונות הכנסת, עם גישה חופשית לחדרי הח"כים, כל עוד נבחרי המפלגה פוקדים את האירועים המשפחתיים של קבלני הקולות, האשליה ממשיכה לתעתע. אך הפיל כבר ממלא מלוא גודלו את האוהל. כל משתתף אחר חי בכיסי אוויר מועטים שנותרו בשוליו. וכשייצא הפיל מהאוהל, תחל הקריסה.

ההיסטוריון פלוטרכוס סיפר על אודות אלכסנדר מוקדון, על הכובש הגדול שבכה כשראה את גודל האימפריה שלו, והבין שלא נותרו לו עוד טריטוריות לכבוש. הוא מת בגיל 32, מסוכסך עם האליטות שתחתיו, אך מותיר לאנשיו ממלכה עצומה להתרווח בשטחיה ובמשאביה. התוצאה של שלטון היחיד, של גדולת המנהיג המוגזמת, הייתה כמובן מלחמות הדיאדוכים. אלה ביתרו את האימפריה במהרה לחלקים, שגם בתוכם הפכו בוקה ומבולקה. זהו עתידו הלא רחוק של הליכוד. נתניהו עיקר את המפלגה והפך את קיומה לכזה התלוי בקיומו. כל היורשים בעיני עצמם שעוד נותרו, חיים באשליה. במקרה הטוב, יצליחו להשאיר את הגוף חי, שורד; אבל הם יהיו מנהיגים מוחלשים, מותקפים מבית, ששולטים במפלגה בינונית עד קטנה. ושהסיכון למותה בהמשך כבר מוחשי מאוד. 

הקטילה הישירה

כשעלתה יוזמת חוק הבחירה הישירה לראשות הממשלה, תמכו בה שני אישים בולטים משתי המפלגות הגדולות. נתניהו מהליכוד, רבין מהעבודה. בליכוד, ההתנגדות הייתה כמעט גורפת, ועמדתה המוצהרת של ממשלת שמיר שללה את הרפורמה. נתניהו הצביע נגד המשמעת הקואליציונית. גם בעבודה הייתה התנגדות נרחבת, אבל מרכז המפלגה – ברוח הקמפיין "האישי" האמיתי הראשון שידענו בישראל, מצד מפלגה המתמודדת על השלטון ("ישראל מחכה לרבין") – החליט לבסוף לתמוך. רבין צפה פני עבר. כלומר, את צלקות ההתמודדויות שלו, הפופולרי בציבור, מול השליט המפלגתי הבלתי מעורער שמעון פרס, על פני 15 שנה. נתניהו צפה פני עתיד. הוא ביקש להחליש את המפלגה ולהעצים את המועמד. כך יוכל לעקוף ביתר קלות את דור ההמשך, שהיה שם לפניו וחיכה לתורו.

התוצאה ידועה. השיטה הייתה כישלון, והאיצה את פירוקן דה־פקטו של מפלגות השלטון בישראל. עד הפעם הראשונה שבה נוסתה הבחירה הישירה, לא כיהנה מפלגה בשלטון עם פחות מ־40 מנדטים. בבחירות 1996 הניב הפתק "מחל" בראשות נתניהו 32 מנדטים. ב־1999, הסתכמו פתקי "אמת" בראשות אהוד ברק ב־26 מנדטים בלבד.

בזמן שהמפלגות הגדולות מנסות לתקן, לשוב לשיטת הבחירה הישירה, וממשיכות לקיים דמוקרטיה פנימית, מפלגות אחרות שקמות, נבנות בעיקר על האיש – ולא על האישיו. יאיר לפיד ראה כיצד הדמוקרטיה הפנימית במפלגת שינוי חיסלה את הקריירה של אביו טומי, ואת המפלגה עצמה, שבשיאה הוא הביא לה 15 מנדטים. נפתלי בנט, שרכב על המפד"ל החרבה (הבית היהודי), מאס במרכז המעופש שלה, ברבניה ועסקניה, ועזב להקים קונסטרוקציות דואו־אוטוריטריות (עם איילת שקד). כחול לבן נוסדה סביב איש אחד, בני גנץ. ישראל ביתנו מאז ומעולם הייתה כזו. הדמוקרטיה מתקיימת בקצוות, במפלגות קטנות. במרצ (לא תמיד), בחד"ש, בל"ד, רע"ם, העבודה.

מלבד המפלגות החרדיות (ואולי רע"ם, המושתתת על התנועה האסלאמית), נדמה שלכל המפלגות הקיימות כרגע יש תאריך תפוגה בלתי ידוע על אריזתן. העבודה חוותה תחייה, אך סביר יותר שתתאייד בהמשך. כך גם מרצ, אם תישאר קטנה ועצמאית. יש עתיד לא תוכל להתקיים ללא לפיד, אלא אם כן תערוך רפורמה ותהפוך למפלגה אמיתית, עם דמוקרטיה פנימית, עם מחנות, עם דור המשך.

עם תיקונים מסיביים נוספים, כמו העלאה דרמטית של אחוז החסימה ומעבר לשיטת בחירה אזורית (או היברידית, שיטה יחסית אזורית וארצית), יכלה שיטת הבחירה הישירה לייצר פה מודל מפלגתי יציב, הגיוני, בר־קיימא. אבל הפרטץ' הפוליטי הישראלי, שמערבב בתוכו אינטרסים רגעיים, אישיים, והרבה פשרות חסרות תכלית, לנצח ינצח. כך נשארה השיטה הישנה לצד החדשה, בנוסח מפא"י: חצי קפה, חצי תה. ללכת עם ולהרגיש בלי. במקום שייווצרו פה מפלגות "רפובליקנית" ו"דמוקרטית" ישראליות וגדולות, שמרכזות בתוכן כ־70% מהציבור יחד, ובשוליים שתי מפלגות נוספות (חרדית וערבית), אנו נמצאים במצב שבו בכל רגע יכולה לקום יש מאין מפלגת שלטון; וכשבכל רגע אחר, יכולה מפלגת שלטון פשוט להתאיין. בעת כתיבת שורות אלה, נושאת ונותנת על ראשות הממשלה מפלגה שהומצאה לפני פחות משנתיים, שיש לה שבעה מנדטים ואין לה שום בייס או מוסדות. חוטר עיקש, שאינו מחובר לעץ בעל שורשים. זהו מצב מטורלל. 

זו השיטה, שוטים

השיטה האמריקאית הצליחה לבסס תרבות פוליטית ארוכת טווח. כך גם הבריטית. התלות האזורית במנגנוניהן של מפלגות ותיקות וגדולות, מאפשרת לספקטרום פוליטי רחב לחסות בצילן; למנהיגים לפרוח, ולדעת שיש להם תאריכי תפוגה – בעוד שלמפלגותיהן אין. במקומות אחרים, קלקולי השיטות ייצרו תמורות מטרידות. שלוש מפלגות שלטון בעשור האחרון, בשלוש מדינות, ניצלו/נאלצו לפרק התמודדויות דו־ראשיות מסורתיות. זה קרה בצרפת, באיטליה, בישראל. לכל שלוש המפלגות קראו 'קדימה'. קדימה לאן? תשובה אמיתית אף אחת מהן לא סיפקה.

בישראל אין כיום באמת מפלגות. מרב מיכאלי יכולה ללהג ככל שתרצה על דרך רבין, אבל היא לא תצליח לרפא את שורשיה הרקובים של העבודה. המפלגה הזו מתה. מרצ בדרך לשם. המפלגות הבנויות סביב אדם אחד הן קונסטרוקציות ארעיות, שבתרבות פוליטית בריאה לא היו מקבלות טופס אישור לאכלוס. כך גם הליכוד, אחרי שנות נתניהו. תרומתו של האחרון לפירוק כלל המערכות, לרבות המפלגתיות (לא רק מפלגתו שלו), היא אקוטית. אך הוא לחלוטין אינו אשם בלעדי. רשימת האשמים ארוכה, והיא משתרעת מקדמת דנא, ממפא"י של בן־גוריון ועד כלל שחקני הפוליטיקה של 2021. האשמה הזו מרובת גורמים החורגים מהשדה הפוליטי, היא נמצאת בחצרות רבנים ובפוליטיקת זהויות, היא נובעת מהבועתיות הסקטוריאלית שנוח לכל ישראלי כמעט לברוח אליה. כולנו אשמים.

התהליך המתמשך הזה, ההידרדרות הברורה, מובילים את הפוליטיקה הישראלית למצב אסוני. אופיו הבעייתי של ראש הממשלה בעל הכהונה הארוכה בתולדותינו, יחד עם הסתבכותו בפלילים, הם רק קטליזטור שגרם למערכת הפוליטית שלנו לקרוס מהר יותר; ולהמחשה מערכת הבחירות המתמשכת והסיוטית והכאוס השלטוני שבהם אנו מצויים כבר שנתיים. אך הוא לחלוטין לא הגורם היחיד לכך. למעשה, אולי האסון הזה, שבסופו ייוותרו בכל מקרה עיי חורבות פוליטיים, יעזור לנו לפקוח בעתיד הלא רחוק את עינינו. עולם ישן ומקולקל בנינו, עדי יסוד החרבנו אותו. אם לא נבנה, בהסכמה רחבה, משהו אחר, בריא, הגיוני ועם יכולת שרידות ממושכת, לא רק המפלגות ימותו אחת אחרי השנייה, אלא גם מערכות השלטון כולן.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook