fbpx

ממזרה חסרת כבוד: על כוכבה ב'קופה ראשית' // דמות אחת בחודש מאת גדי להב

0

'קופה ראשית' היא טייק־אוף על 'המשרד', על שלל גרסאותיה, מהבריטית, דרך האמריקאית ועד הישראלית. גם היא סדרה מוקומנטרית, גם היא עוסקת בשבלונה של השבלונה של מקומות העבודה, גם היא מתעכבת על הצדדים האפרוריים ביותר במקומות האלה, בחיי הדמויות בהם ובחיינו בכלל.

אבל 'קופה ראשית' מוסיפה עוד נדבך, בואכה 'הפרלמנט' מחד או 'סברי מרנן' מאידך: דמויותיה הן ניסיון ליצור סוג של מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית.

קל גם לזהות מי כל דמות מייצגת: שירה היא האשכנזייה האליטיסטית המתנשאת (וכך גם שוני סטרטינר. את ההבדל בין השתיים ניתן להסביר בעזרת הפוליטיקה: שירה היא יש עתיד, שוני היא מרצ), ניסים הוא ש"סניק, אנטולי הוא הרוסי, ראמזי הוא, כמובן, הערבי; ואילו כוכבה שביט – ובכן, כוכבה היא המזרחית הפריפריאלית. וכיוון שמדובר בקומדיה, היא מאופיינת ככזו על פי הסטריאוטיפ הכי בסיסי של המזרחית: היא שחורדינית, חובבת נצנצים (זכור במיוחד פרק שבו היא חוזרת בלבוש בוהק מחו"ל, שם בילתה כמובן כל השבוע בקזינו), צעקנית, ולבן שלה קוראים אוצר (ולבת קו־סיטל, כלומר – כוסית־על).

כמו סדרות רבות, הדמויות הראשיות של 'קופה ראשית' הופכות לעמוקות ומלאות רבדים עם הזמן. נוספות להן תכונות שלא בטוח שהופיעו באפיון המקורי של הדמות בטרם הופקה הסדרה. זהו תהליך מבורך, שרק משפר את הצפייה. למשל, ראמזי הוא לא רק העובד המסור עד גיחוך של הסופר, הוא גם אוהב אדם באופן קיצוני ומביך. שירה איננה רק מתנשאת וחובבת מנטרות ניהול, היא גם חסרת חיי חברה ורווקה נואשת. התכונות האלו הן התפתחות טבעית של הדמות, לאו דווקא בהקשר הייצוגי־מיקרוקוסמי שלה. אבל ההקשר הזה אינו ניתן למחיקה. רוצה לומר: בכוונה או שלא בכוונה, נרצה או לא נרצה – התכונות האלו מושלכות על פלח האוכלוסייה שאותו מייצגת הדמות, או לפחות על חלק מייצג גדול ממנו, לכאורה.

ולכן שווה להתעכב על התכונות שנוספות לכוכבה, ואיך לומר, הן לא ממש חיוביות. מעבר לגרוטסקה, כוכבה היא שקרנית וגנבת. היא קמצנית ועצלנית. היא אגואיסטית באופן קיצוני. היא מתמרנת אנשים, והחשוב מכל – את כל זה היא עושה ללא שמץ של בושה. כדי לזכות בתחרות מכירת יין, היא תחזיר אלכוהוליסט שנגמל אל הטיפה המרה. סתירה בין פעולה בהווה לבין פעולה שלה בעבר איננה דבר שמטריד אותה בכלל. אין לה שום בעיה לסרב להשתתף בתשלום על כורסת המסאז' שנקנתה במשותף, להשתמש בה, לקלקל אותה – ולהטיח באחרים, שדורשים ממנה לשלם על תיקון המכשיר, שהוא בכלל שייך להם.

היעדר הבושה היא התכונה הבולטת ביותר, כאמור. וזוהי תכונה שהולכת ותופסת מקום של כבוד בישראליות. לדוגמה: יהדות התורה מתפארת בסרטון בחירות שהיא דאגה למצביעיה ב"וועדת החריגים" של נתב"ג. אבל יותר מכל היא הזכירה לי את ח"כ מיקי זוהר, ונאום שלושת הכ"פים שלו: כסף, כוח וכבוד. זהו אחד הנאומים החדים ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית. אם בבריטניה, מקום מושב הח"מ, חוגגים את האנדרסטייטמנט ואת המסר החבוי, שלא נאמר – הרי שהנאום הזה חוגג את האובר־סטייטמנט ואת הגלוי.

והתכונות השליליות האלו, כאמור, מושלכות על קבוצת האוכלוסייה שכוכבה מייצגת. כוכבה, אם כן, היא מיקי זוהר. אין כמעט ספק שהיא מצביעה ליכוד. שהיא מעריצה את ביבי, על שקריו הגלויים ותחמוניו המפוארים; ומכאן – במתכוון או שלא במתכוון, נרצה או לא נרצה – יוצרי הסדרה אומרים באופן מסוים שמצביעי הליכוד המזרחים הם שקרנים, קמצנים, אגואיסטים ומעל לכל חסרי כל בושה.

לא זו אף זו: לכוכבה יש הרבה יותר כוח בסופר ממה שנדמה תחילה. היא אחוקית של אביחי, המנהל האזורי של הרשת (ומזרחי בהגדרה, על פי מבטאו). זוהי כמובן אחווה שבטית, משפחתית, של מזרחי אל מזרחי. בפרק הסיום של העונה הראשונה היא למעשה גורמת לפיטוריה של שירה, האליטה האשכנזית. ולאחר מכן – היא גורמת לפיטוריהם של כל הבאים אחריה, אחד אחרי השני.

אבל הכוח הזה לעולם לא מיתרגם לניהול בפועל. כוכבה לעולם לא תחזיק במושכות בעצמה. למעשה, גם כשהביאו כמנהלת מישהי שהיא מעין כפילה שלה – היא גרמה לפיטוריה. ויתרה מכך, בסופו של דבר כוכבה מחליטה ששירה היא המנהלת הכי טובה עבורה. ואם מישהו רואה דמיון בין העלילה הזו לבין מפלגת השלטון של ישראל ב־40 השנה האחרונות, ובין ראשי המפלגה האשכנזים של מפלגת העם של המזרחים, האחריות לפרשנות היא שלו בלבד.

עכשיו תגידו בצדק – מדובר בקומדיה, בפרודיה, בסאטירה. זו לא רק זכותם של היוצרים, אלא חובתם המקצועית (לו ברצונם להצליח) להציג מראה קריקטורית בפנינו לגבי כל אחד מהפלחים המרכיבים את התפוז המוזר המכונה "ישראל". אבל יש רק מהלך אחד שצורם לכל אורך הסדרה, והוא הליהוק.

את שירה מגלמת נועה קולר, אשכנזייה. את אנטולי מגלם דניאל סטיופין, שעלה מאוקראינה. אביבה נגוסה משחקת את אסתי, הקופאית האתיופית, ויניב סוויסה מגלם את ניסים הקצב. גם ראמזי הערבי (וייצוגם של הערבים בישראל הוא חומר לחמישה טורים נפרדים) מגולם כמובן על ידי ערבי (למחצה), אמיר שורוש.

הדמות היחידה שאינה מגולמת על ידי שחקן מהסגמנט שהיא מייצגת היא כוכבה. ולא סתם – כוכבה מגולמת (באופן מופלא ומשעשע) על ידי קרן מור. מור היא השפיץ של השפיץ של התל אביביות. 'החמישייה הקאמרית' בואכה 'האוזן השלישית'. מי שטופוגרפית־חברתית היא הייצוג המושלם לשינקין פינת רוטשילד. היש שחקנית רחוקה יותר מדמותה?

הגישור על המרחק הזה הוא תעודת כבוד עבור קרן מור כשחקנית. אבל עבור יוצריה ומפיקיה, היא מעלה קונוטציה אחת כבדה, שהיא גנאי בעולם התרבות המערבי: בלאקפייס.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook