fbpx
Desktop Image Mobile Image

כל היקום נגדנו: מלחמות כדור הארץ נגד חייזרים בקולנוע ובספרות // מאת אורן נהרי

מסע מיוחד בין הכוכבים ובין ההווה לעתיד

0

על המלחמות בין אנשים לחייזרים בספרי וסרטי המדע הבדיוני, ובעיקר הקונפליקטים בין בני האדם עצמם – אלה שנשארו בכדור הארץ ואלה שייצאו ליישב את החלל. מתי ואיך נעמוד מול המצבים האלה במציאות?

ההצהרה, לפני כחודש, הייתה דרמטית וקיבלה כותרות: אִילון מאסק, אחד היזמים המפורסמים בעולם, מייסד חברת המכוניות החשמליות טסלה, וחשוב יותר לצורך מאמר זה, גם מייסדה של חברת ספייס אקס, הודיע שהמושבה האנושית העתידית על כוכב מאדים לא תציית לחוקי כדור הארץ. מאדים יהיה פלנטה חופשית, שתישלט בידי חוקיה שלה. ההודעה הזו נמצאת בתנאים של חברת סטארלינק, חברה בת של ספייס אקס, המתכננת לבנות עשרות אלפי לוויינים שיהוו בסיס למערכת תקשורת חדשה. שלא תהיינה אי־הבנות – חברת ספייס אקס ממשיכה לשמור על חוקי כדור הארץ כאן וגם בירח – אבל לא מעבר לכך. וכשסטארלינק תקים מערך לוויינים המקיף את הכוכב האדום, כשתקים עיר חלל המרחפת מעל מאדים, ובכן, התושבים שם לא יהיו מחויבים עוד לחוקי כדור הארץ.

אילון מאסק עם חללית ספייס אקס - צילום Saul Martinez, Getty Images IL

אילון מאסק עם חללית ספייס אקס – צילום Saul Martinez, Getty Images IL

אז יהיה כאוס? כל דאלים גבר? לא, מבהירה סטארלינק, עקרונות הממשל יהיו עקרונות ממשל עצמי, שיעצבו המתיישבים תוך אמון וכבוד הדדי. איך זה יתבצע בדיוק? האם למשל המתיישבים הראשונים ינסחו חוקה והאחרים שיצטרפו ייאלצו לקבל את חוקיהם וכלליהם? מה תהיה צורת השלטון? ובכן, ימים יגידו, כמאמר הקלישאה העיתונאית העתיקה.

אני רואה בעיני רוחי, ולמען האמת גם מבין, את חיוך הלגלוג – נו באמת, את מי מעניין הדיון הזה? תיאורטי יותר ממנו הרי אין.

אולי. אבל מאסק בונה את סטארשיפ – שמה הלא מאוד מקורי של ספינת החלל, מתוך כוונה מוצהרת להתחיל מסעות למאדים כבר ב־2024, ולהביא לשם מיליון מתיישבים בתוך שנה. תיאורטית: שלוש טיסות ביום, 100 איש בכל טיסה. ציוויליזציה חדשה. ורחוקה. ונזכיר שמכל החולמים בעולם היום, כל היזמים ואנשי החזון, מאסק הוא הרלוונטי ביותר לנושא הזה: מייסד פייפאל, משקיע ובעלים של מספר חברות המשלבות טכנולוגיה חדשנית, הון ויזמות, אדם שבמהלך מגפת הקורונה הצליח להעצים את הונו פי חמישה – וכעת שווה יותר מ־100 מיליארד דולר. האדם השלישי בעושרו בעולם, כל זאת בטרם מלאו לו 50.

לא רע.

ועדיין – מדוע בעצם סעיף במסמך משפטי של חברה, שמדבר על עניין תיאורטי לחלוטין בשלב זה וגם בעתיד הנראה לעין, מקבל תשומת לב רבה כל כך?

כי זו הפעם הראשונה, מחוץ לספרי המדע הבדיוני, שאנו מתחילים לחשוב ברצינות על יציאה אל הכוכבים כעל פרויקט שיקרה. ומתחילים לחשוב על אותם הדברים שחובבי המדע הבדיוני חושבים עליהם מאז החלו הספרים בז'אנר. מאז התחלנו להשקיף בערגה – גם בפחד – אל המאדים, ולשאול את עצמנו: איך בעצם ייראה העתיד הזה?

שלום עושים עם חייזרים

דוגמה קטנה. הסדרה 'הרחק' עם הילרי סוונק (כן, כן, גם עם מארק איווניר) ובה תיאור קורותיו של צוות היוצא אל המאדים. משלחת רב־לאומית, במשימה שתמתח את יכולותיהם. בין השאר הם מדברים עם משפחותיהם כאן, בכדור הארץ, או בירח, הבסיס הקדמי. והשיחות קולחות, וזורמות, ומלאות משמעות. עניין אחד קטן – הן לא תהיינה. כי יש פערי זמנים. מה לעשות. עניין של פיזיקה. משפט שתאמר מפקדת המשימה לבעלה, למשל, יישמע על ידו אחרי 16 דקות. ואז הוא עונה. והיא תשמע את דבריו אחרי עוד 16 דקות. לא בדיוק שטף של שיחה. אז בסדרה הם מדברים ביניהם ממש כמו שאנו מדברים כאן, בעולמנו. אבל לא זה מה שיקרה בעתיד. כמה מאיתנו ישתתפו בשיחה שבה בין משפט למשפט שייאמרו יהיו 32 דקות?

ואם נחשוב קדימה עוד טיפה ולא נרחיק עד מאדים, עד הירח מספיק: בעוד כמה דורות, לא רבים, מי שנולד על הירח לא יוכל למעשה לחיות על פני כדור הארץ. כוח המשיכה יהרוג אותו. פיזית. בואו נוסיף לכאן קצת את האבולוציה וההישרדות המתאימים ביותר מבית מדרשו של דרווין, ואם אתם במצב רוח ממש מד"בי – או שילוב של אימה ומד"ב – אז גם את עקרונות התורשה שגילה לנו הנזיר הצ'כי מנדל, והמשמעות די ברורה – המין האנושי, אפילו כאן במערכת השמש שלנו, יחיה באיים. זו לא תהיה אימפריה אחת שתישלט, נניח, מוושינגטון (או סביר לא פחות, מבייג'ינג). יהיו בני אדם ההולכים ומתרחקים זה מזה באופן החשיבה, בגיאוגרפיה המקיפה אותם, בהיסטוריה שלהם, ולימים, כמובן, גם בגופם. ומהרגע שבו לא יוכלו יותר להעמיד יחד צאצאים – אותם בני אדם מכדור הארץ ונניח בני האדם ממאדים, כבר לא יוגדרו כבני אותו מין. הם יהיו קרובים, הולכים ומתרחקים – הסוס והחמור אם תרצו, או הבונובו והגורילה. כמה מחויבים יהיו זה לזה? כמה ישתפו פעולה? במלחמה, נניח, נגד גורם שלישי?

להציל את מארק וואטני

להציל את מארק וואטני

הנושא התדיר ביותר, הקלישאתי ביותר בספרי, סרטי וסדרות המדע הבדיוני, הוא מפגש בין בני אדם לחייזרים. הוא יכול להיות היצור החייזרי הקשיש שננטש בידי בני עמו ומוצא מקלט בקרב משפחה כל־אמריקאית, שילדיה מסתירים אותו מפני השלטונות. בני מאדים הפולשים לכדור הארץ. בני אדם הנלחמים נגד חייזרים – חרקים מעוררי אימה המצליחים לשלוט במחשבותינו. חרקים מעוררי אימה ותבוניים המאיימים לחסל אותנו, ותקוות האנושות היא נער אחד שהוא גאון במשחקי מלחמה, מה לא.

לעיתים אנו נלחמים בהם, לעיתים אנו חיים איתם בשלום קר או חם. סדרות 'מסע בין כוכבים' הן דוגמה טובה לאופטימיות ששררה פעם – של רצון טוב שיביא לכך שניפגש עם בני הכוכבים, אמנם לא עם כולם נסתדר, עם חלקם נתכתש, אבל בסופו של דבר אנחנו בעלי כוונות כל כך טהורות שברור שהסוף יהיה טוב. וכמובן – כל בני האדם על סיפונה של ספינת צי הכוכבים אנטרפרייז מייצגים נאמנה את הטוב שבאדם (ובוולקני למחצה), ועובדים בהרמוניה תחת פיקודו של הקפטן, שהלוואי ולכולם היה מפקד כזה.

'מסע בין כוכבים'

'מסע בין כוכבים'

אל תבנו על האחדות האנושית

גם בספרים של לארי ניבן על היקום המוכר, ב'מלחמה לנצח' של ג'ו הולדמן, וב'המשחק של אנדר' מאת אורסון סקוט קארד, ישנם בני האדם והחייזרים. ובני האדם הם ישות פוליטית אחת. לעיתים אנו רואים כיצד האיום החיצוני מכריח אותנו להתאחד – בסרט 'היום השלישי', למשל, שלא מיותר להזכיר ששמו המקורי באנגלית הוא 'יום העצמאות' (והכוונה כמובן ל־4 ביולי, יום העצמאות האמריקאי). המין האנושי מתאחד בסרטים האלה, ובדרך כלל משמעות הדבר היא שכולם הופכים אמריקאים, ותפקיד שאר העמים הוא להריע כשאותם אמריקאים מסירים את האיום מעל האנושות. טוב, הסרטים האלה נוצרים בהוליווד, למה ציפיתם.

ומכיוון שזו ההתניה של סדרות טלוויזיה רבות כל כך (מזכיר לכם שסדרת 'מסע בין כוכבים' לבדה הולידה סדרות בנות שיכולות למלא את שביל החלב), של ספרים רבים כל כך – כדור הארץ נגד הפולשים, פדרציית המין האנושי נגד חייזרים, אימפריות האדם הטרנס־גלקטיות; 'המוסד' של אייזק אסימוב, אפילו הקיסרות של 'חולית' – אז די ברורה התמיהה, אפילו הזעם במחשבה שהמאדימאים העתידיים לא ינהגו לפי חוקי כדור הארץ.

אבל במחשבה שנייה – למה, בעצם? מה בדיוק בתולדות האנושות נותן לנו להבין שאם יגיעו חייזרים כולנו נתאחד נגדם? בואו נניח לרגע שמחר מופיעות מעלינו ספינות חלל. האם באותו רגע יניחו את נשקם אנשי דאעש, רוסיה תעמיד את כוחותיה תחת ארה"ב, ביהודה ושומרון יתאחדו מתנחלים ופלסטינים, בהודו מוסלמים והינדים יעמדו כתף אל כתף? הרבה יותר סביר שבארה"ב, זו שאמורה להוביל את המאבק האנושי בכל הסרטים, יקומו כתות יום הדין ויסבירו שהנה הגיעה העת לחזון יוחנן.

היום השלישי

היום השלישי

עוד עניין קטן, אם אני כבר במצב רוח סקפטי: בכל תולדות האנושות לא היה מקרה של עם שכולו, מהראשון עד האחרון, קם נגד הכובש. אם מתוך הזדהות וחשש מהקנאים, אם מפחד, אם ממחשבה להיות בצד המנצח, יש שורה של מניעים. יוונים לחמו לצד הפרסים, יהודים לצד הרומאים, אינדיאנים לצד הספרדים והאנגלים, הודים לצד האנגלים, אירים לצד האנגלים, וייטנאמים לצד האמריקאים (והצרפתים קודם לכן), מה לא. מדוע בעצם שבני אדם לא יילחמו לצד החייזרים נגד בני אדם אחרים שהם שונאים? מדוע שהמאמינים באפוקליפסה – ולא משנה אם היא נוצרית, מוסלמית או אחרת – לא יאמינו שבני הכוכבים הם עושי רצון האל ומי שמתנגד להם רק מרחיק את גן העדן, המשיח, הנירוונה?

אני נטעתי עץ בארץ מאדים

ויש גם היסטוריה שאפשר ללמוד ממנה על היחסים בין המרכז לפריפריה, בין הבירה למושבה הרחוקה. האונייה 'מייפלאואר' האנגלית הגיעה ליבשת אמריקה בשנת 1620. היא יצאה מנמל פלימות' והגיעה ל… פלימות'. יצאה מאנגליה והגיעה לאנגליה החדשה. 150 שנה אחר כך, צאצאי המתיישבים האנגלים יתמרדו נגד מלכם. וזאת כשמדובר באנשים בעלי זכויות, בשר מבשרה של האימפריה, ולא נניח ילידים חסרי זכויות או עבדים.

הספרדים, הפורטוגלים, המושלים בקולוניות הרחוקות היו עצמאים למעשה. כך גם הפאשות באימפריה העות'מאנית, ושורה של מלכים וסאלים של שליטים רחוקים שברגע שחשו כי השלטון המרכזי מעט רופף הכריזו על עצמאותם. נלחמו נגד השלטון המרכזי ולעיתים הפילו אותו. דרך העולם – תמיד־תמיד יש מתח, בצבא, בחברה עסקית, בין המטה לשטח. תמיד יש מתח בתנועת גרילה וטרור לאומית, בין ההנהגה הגולה לבין הלוחמים בשטח.

אז למה נתפלא על כך שבעתיד, אולי אפילו הקרוב, מתיישבי הכוכבים לא בדיוק יצייתו לשולחיהם מכדור הארץ? שיש סיכוי טוב שהנתק – והנתק הפיזי, הטכני, התקשורתי, יהיה גדול – יביא לנתק פוליטי?

חולית

חולית

בספר 'לבד על מאדים' מאת אנדי ווייר, שגם עובד לסרט בכיכובו של מאט דיימון, מתוארת להפליא הסאגה של מארק ווֹטני. אסטרונאוט שננטש על מאדים, כשאנשי הצוות שלו משוכנעים שהוא מת והם מחלצים עצמם, והוא מתכנן כיצד לשרוד. הספר אגב מדויק עד כמה שניתן מבחינה מדעית – ומצליח גם להיות מרתק. אבל לא זו הנקודה. הנקודה היא שבשלב מסוים הוא מצליח ליצור קשר עם כדור הארץ, ומתחיל לקבל תשדורות שבאחת מהן מוסרת לו אוניברסיטת שיקגו שברגע שאדם מגדל יבול במקום כלשהו הוא מיישב אותו רשמית: מכאן שהוא יישב את מאדים, ויש לו זכויות במקום.

תאכל את הלב, ניל ארמסטרונג! הוא מדגיש וממשיך הלאה בניסיון ההישרדות. תאמרו שזו אנקדוטה משעשעת וחסרת משמעות? ובכן… נחזור אל הפוריטנים האנגלים, אנשים יראי שמיים ושומרי חוק. כאשר הם מגיעים אל העולם החדש הם לא מוצאים כזכור אנטארקטיקה. הם מוצאים ילידים היושבים על אדמתם. מושל מושבת מפרץ מסצ'וסטס, ג'ון וינתרופ, מנמק את תפיסת אדמות האינדיאנים בכך שהאינדיאנים לא יישבו את המקום אלא חיו בו, ומכאן שיש להם עליו רק זכות טבעית ולא אזרחית – ולזכות טבעית אין מעמד משפטי. ועל כן ניתן – וצריך – לגרש את הילידים. קולומבוס הדגיש את חזקתו, חזקתה של ספרד, על המקומות שאליהם הגיע בכך שהוא השמיע הכרזה כדין – הדין הספרדי, כמובן.

וכן, אפשר להשוות. אמריקה הייתה מוכרת לספרדים פחות מכפי שהירח למשל יהיה מוכר למתיישבים בו. ואנו, בני האדם, בין אם צאצאינו יחיו על פני כדור הארץ ובין אם ייצאו לעולמות רחוקים, אנו יודעים למה אנו מסוגלים באכזריות, לאילו פרצות משפטיות אנו יכולים להסתנן כדי להחליט שאנו שולטים בכוכב מרוחק – או שמתיישבים יוכלו להשתמש בתקדימים תקפים באותה מידה, אם לא יותר, כדי להוכיח באותות ובמופתים שיש להם זכות מלאה לשלטון עצמי. ושלא תהיינה אי־הבנות: אם נגיע לכוכב מרוחק ונמצא בו בעלי חיים וצמחים – נשתמש בהם. ואם יהיו שם יצורים תבוניים אבל בעלי רמת טכנולוגיה נחותה משלנו משמעותית – אנחנו ניישב את המקום הזה. לא כי זה הדבר הנכון, לא כי זה הדבר המוסרי. להפך. כי זה מה שעושים בני האדם מאז ומעולם, בכוכב שלנו, לאחינו בני האדם – והעכבות המעטות מאוד שלנו, שגם הן נוצרו בעיקר בשנים האחרונות בלבד, לדעתי לא יעצרו את צאצאינו בעתיד.

יש מלחמה ויש מלחמה

ובהתחלה יהיו יחסים טובים בין המתיישבים האנושיים הרחוקים לבין שולחיהם מכדור הארץ. ודאי אם מדובר במערכת השמש (לצערי הגדול מאוד, נראה שאנו כלואים כאן – מסע אל הכוכב הניתן ליישוב הקרוב ביותר ייארך בטכנולוגיה הקיימת כמה מאות אלפי שנים). אבל בהמשך? רוברט היינליין, מהאבות המייסדים של ספרות המד"ב, כתב בין השאר ספר ושמו 'עריצה היא הלבנה', ובו הוא מתאר את תולדות מלחמת העצמאות של מושבת לונה – הירח – מול כדור הארץ ושליחיו. מושבת לונה היא שילוב של המתיישבים באמריקה – ובאוסטרליה. מושבת עונשין של גברים ונשים קשוחים ובראשם מושל עריץ, ויש אירוע המקביל למסיבת התה של בוסטון הגורם למלחמת העצמאות, ויש הצהרת עצמאות שהם שולחים לכדור הארץ. התאריך בספר סמלי באופן בוטה: "בעצרת הקונגרס, ב־4 ביולי 2076…".

'מלחמת העולמות'

'מלחמת העולמות'

ויש מפגש של המורדים: "אזרחי לונה החופשית, ידידים, קומראדים – הרשו לי להציג את עצמי בפני אלה מכם שאינם מכירים אותי. אני אדם סאלאן, יושב ראש ועדת החירום של הקומראדים למען לונה החופשית… עתה של לונה החופשית, סוף־סוף, חופשיים אנו". אגב, אדם סאלאן – סליחה על הספוילר – אינו קיים למעשה. הוא מחשב בעל תבונה והחלק הקריטי במהפכה, יחד עם מספר הסיפור מנואל גרסיה או'קלי, נערתו (ואל תיתנו לי להתחיל עם נושא המשפחה והאהבה בספרי היינליין – בואו נסתפק באמירה: איטס קומפליקייטד) וויומינג נוט, המכוּנָה וויי, ופרופסור רב־ידע ולהט. הם מתחילים את המהפכה אל מול כוחות כדור הארץ – שאגב מחולקים בספר בין החשודים המיידיים: ארה"ב, רוסיה, סין, הודו – ומצליחים בה. ויש למהפכנים, בעצם ללונאים, סיסמה די ידועה: אכדאח – ראשי תיבות של "אין כזה דבר ארוחת חינם".

למי שמחפש תמיכה בדמוקרטיה – הרי מפילים שלטון עריץ, לא? אז לא. לא אצל היינליין. אבל הספר הזה, שנכתב כבר ב־1966, מזכיר לנו שלא, בני האדם לא מאוחדים. לא היו, לא בהווה וכנראה גם לא בעתיד.

יהיו מורדים. למשל בספר 'חולית' והמשכיו מאת פרנק הרברט, או בסדרת 'מלחמת הכוכבים' וכל השאר, אנו רואים את אחת העלילות הקלאסיות המופיעות שוב ושוב, גם ב'שר הטבעות' ובשלל ספרי פנטזיה, בספרי הרפתקאות, דרמות, אפילו אופרות – הפלת העריץ. מהפכנים, מורדים, אידיאליסטים, היוצאים נגד סיכויים בלתי נתפסים כדי להפיל את שלטון הרשע. ומצליחים, לבסוף. אבל, וזה אבל גדול, בתום המרד הם ישלטו באימפריה הגלקטית, בעולם בני האדם והאלפים או מה שלא יהיה. השלטון הרע יוחלף בשלטון מיטיב, תיאורטית לפחות. אין דין מלחמת עצמאות כדין מלחמות מתמשכות.

חבר הקונגרס יתעכב בכמה שנים

אז לא נורא, תאמרו. מלחמת עצמאות – סביר, הגיוני, ואחרי המלחמה חוזרים לחיים תקינים ולשיתוף פעולה. הרי בריטניה וארה"ב, בריטניה ואוסטרליה, בריטניה ודרום אפריקה, אחרי "אי־נעימות" התחלתית לחמו יחד, כתף אל כתף? משתפות פעולה?

אולי. אבל ממש לא מחויב המציאות. בואו נניח שכדור הארץ, שבו מיליארדי בני אדם, רוצה מעצם ראשוניותו, עוצמתו, מספר תושביו, לשלוט בתושבי הפלנטות. תושבי חגורת האסטרואידים. בהתחלה כך יהיה, בלי ספק. ולו בגלל שליטת כדור הארץ באמצעי התחבורה בין הכוכבים והאסטרואידים למרכז האספקה, למקום שבו נמצאות המשפחות, מרכז הכלכלה, המסחר ומן הסתם בהתחלה גם התרבות. ויש קשרים – האם ישראלים, למשל, שימריאו לחלל יפסיקו מיד להיות ישראלים? מתי מגיע השלב שבו אתה מפסיק לחשוב על תל אביב, בומביי, שיקגו, שנגחאי, כעל הבית ומתחיל לחשוב כך על המקום שבו אתה נמצא, מקום זר ומוזר, שבו אתה צריך חליפת חלל כדי לצאת לגינה, ואין גינה? אבל אחרי זמן זה יבוא. ומה קורה אז? דרישה בנוסח המהפכנים האמריקאים – בתחילה – אין מיסוי בלי ייצוג? ומי ייצג בדיוק, כשמסע לווסטמינסטר – או לגבעת הקפיטול – אינו טיסה של ארבע שעות, או הפלגה של חודש, אלא שנה ויותר?

ותהיינה מלחמות. אל תהיו מזועזעים – בני אדם נלחמים זה בזה מאז ומעולם. נכון, כיום פחות. הלוואי והמגמה הזו תימשך. אבל מלחמות ואלימות תמיד היו – אז מדוע אנו מדחיקים את האפשרות שבני אדם יילחמו זה בזה לא רק במדבריות המזרח התיכון ובג'ונגלים של האגמים הגדולים בלב אפריקה ובעריה הכה מתורבתות של אירופה, אלא גם בין כוכבים?

'בלייד ראנר'

'בלייד ראנר'

אחד הספרים הקלאסיים בסוגת המדע הבדיוני נקרא 'טיגריס! טיגריס!' (מילות פתיחה של שיר נודע מאת בלייק) מאת אלפרד בסטר (יצא לאור בעברית בהוצאת עם עובד גם בשם 'פני מועדות לכוכבים').

הספר (המאוד מומלץ) מספר על גולי פויל, מעין אדמונד דאנטס, הוא הרוזן ממונטה כריסטו עתידי, היוצא לנקום נקמה נוראה. בדרך הוא יהפוך מחדל אישים, עוזר למכונאי בחללית, לאדם המתוחכם, והחשוב, לא רק בדורו אלא גם בהיסטוריה. ספר מורכב, על רקע מלחמה. המלחמה פרצה בשל תגלית העומדת בבסיס הספר: גניטה. שהיא בעצם טלפורטציה, שאותה ניתן ללמד כל אדם. ומדוע שתפרוץ מלחמה בגלל טלפורטציה? קטע מההקדמה:

"בתוך שלושה דורות נכנסה מערכת השמש לגניטה מתמדת. התמורה הייתה מרהיבה יותר מן המעבר מסוס וכרכרה למכונית הבנזין, ארבע מאות שנה קודם לכן. בשלושה כוכבי לכת ובשמונה לוויינים טבעיים נופצו מבנים חברתיים, משפטיים וכלכליים, ובמקומם צצו כפטריות מנהגים וחוקים חדשים, שנתחייבו מן הגניטה הנפוצה כל כך.

"היו מהומות המקרקעין, כאשר נטשו העניים בגניטה את משכנות העוני ותפסו לעצמם נחלאות במישורים וביערות, והחלו לפשוט על בעלי חיים מבויתים ופראיים כאחד. התחוללה מהפכה בבניית בתים ומשרדים: היה הכרח להשתמש במבוכים ובמתקני חציצה כדי למנוע כניסה בלתי חוקית בגניטה. כשהתמוטטו התעשיות שלפני־גנט היו התרסקויות ובהלות ושביתות.

"מגפות ומחלות מקומיות החלו להשתולל, שכן הנוודים הגונטים נשאו עמם חיידקים וטפילים לארצות חסרות מגן. הקדחת הצהובה, הפיילת וקדחת דנגי הגיעו צפונה עד גרינלנד. הכלבת שבה לאנגליה אחרי היעדרות בת שלוש מאות שנה. החיפושית היפנית, כנימת המגן, שידפון הערמונים וייקרונית הדולב התפשטו לכל קצווי עולם, וממאורת נגעים נשכחת אחת בבורניאו הגיחה שוב הצרעת, שהכל דימו כי חלפה מן העולם לנצח.

"גלי פשיעה סחפו את כוכבי הלכת ואת הלוויינים כאשר החל העולם התחתון לגנוט עם הלילה סביב, ומעשי אלימות אכזריים התרחשו כאשר יצאו המשטרות למלחמת חורמה בהם. חלה שיבה מבחילה לכללי הצניעות הגרועים ביותר של העידן הוויקטוריאני, משהחלה החברה להיאבק בסכנות המיניות והמוסריות שנשקפו מן הגניטה, באמצעות כללי טקס וטאבו. פרצה מלחמה אכזרית ושלוחת רסן בין כוכבי הלכת הפנימיים – נוגה, ארץ ומאדים – לבין הלוויינים החיצוניים…

"בטרם בוא עידן הגניטה, חיו שלושת כוכבי הלכת הפנימיים (וכן הירח) בשיווי משקל כלכלי עדין מול שבעת הלוויינים החיצוניים המאוכלסים: איו, אירופה, גנימד וקליסטו לווייני צדק, ריאה וטיטאן לווייני שבתאי, ולאסל לוויינו של נפטון. הלוויינים החיצוניים סיפקו חומרי גלם לבתי החרושת של כוכבי הלכת הפנימיים, ושימשו כשווקים למוצריהם המוגמרים. בתוך עשר שנים נהרס שיווי המשקל הזה, מחמת הגניטה.

"הלוויינים החיצוניים, עולמות צעירים וגולמיים שעדיין לא עוצבו עד גמר, רכשו שבעים אחוזים מציוד התחבורה שיוצר בכוכבי הלכת הפנימיים. הגניטה שמה קץ לזאת. הם קנו תשעים אחוזים ממוצרי התקשורת שיוצרו בכוכבי הלכת הפנימיים. הגניטה שמה קץ גם לזאת. עקב כך התמעט, בהתאמה, יבוא חומרי הגלם של הכוכבים הפנימיים מהלוויינים החיצוניים.

"בהתמוטט סחר החליפין, לא היה מנוס מהפיכת המלחמה הכלכלית למלחמה של ממש, מלחמת יריות. הקרטלים התעשייתיים של כוכבי הלכת הפנימיים סירבו לספק ציוד תעשייתי ללוויינים החיצוניים, בניסיון להגן על עצמם מפני תחרות. הלוויינים החיצוניים הלאימו את מפעלי התעשייה שכבר פעלו בתחומם, הפרו את אמנת הפטנטים, התעלמו מהתחייבויות לתשלום דמי זיכיון… והרי לכם מלחמה".

המלחמה כאן היא ברקע האירועים, המורכבים בהרבה מהתיאור הזה שלא עושה עמם צדק – אבל קיימת, נוכחת, רצחנית, בלי חוקים, בלי מוסר. מלחמה בגלל חומרי גלם, בגלל מסחר, בגלל כלכלה. כן, מלחמות רבות מאוד, מאוד, פרצו בגלל הגורם הזה. וגם בגלל חוסר הבנה, יוקרה אישית, גאווה לאומית – כל הגורמים האלה יהיו בין גורמי הכוח בכדור הארץ לבין מתיישבי מאדים, האסטרואידים לעתיד לבוא. ויהיו בריתות, ויהיו שאלות אם נניח מאדים הוא מדינה בתוך האו"ם, או שהוא כוכב לכת – ואז יש לנו מאדים מצד אחד וכדור הארץ מצד שני.

מלחמת הכוכבים

'מלחמת הכוכבים'

קטלוג הטובים והרעים

יש ז'אנר שלם, תת־ז'אנר למען הדיוק, הנקרא אופרת חלל. הכוונה לסרטים בעיקר, המתארים הרפתקאות מפוארות, מלחמות, מעשי גבורה. סאגת 'מלחמת הכוכבים', שוב, כדוגמה טובה. ועם השנים איבדה הסוגה הזו מזוהרה, אבל היא עדיין קיימת. אחד הסופרים הטובים כיום בסוגת המד"ב הוא ג'ון סקאלזי, שכתב סדרת ספרים שהראשון בהם נקרא 'מלחמת האדם הזקן' (יצא לאור עם שני המשכיו, 'בריגדות הרפאים' ו'המושבה האחרונה' בהוצאת אופוס). סדרה מעולה. והדבר המעניין בה לצורך מאמר זה הוא ההיפוך: אנו בעולם עתידי, שבו המין האנושי התפשט לפחות למרחב של כמה עשרות שנות אור בשכונה שלנו. אלא שהאזור הזה מיושב בגזעים נוספים, כולם לוחמים על אותו נדל"ן. מי הלוחמים שלנו? טוב ששאלתם. מי שיצא אל הכוכבים הם צאצאי המדינות שנוצחו במלחמה הגדולה האחרונה שהייתה כאן. הם מיישבים את הכוכבים. החיילים הלוחמים הם מקצוענים – אמריקאים, בעיקר, שמגיעים לגיל 70 ומעדיפים להתגייס, לקבל גוף חדש ולראות יקום – כשסביר מאוד־מאוד שהיקום יהרוג אותם. כתוב מעולה, יש הומור, גבורה, מלחמות נגד חייזרים, אחוות לוחמים, הכל טוב.

בספר השני מתברר שיש בוגד. בוגד אנושי הרוצה להשמיד את כל הלוחמים האנושיים. הוא טוען שבעצם הלוחמים יוצרים את המלחמות, שהם הפכו לבירוקרטיה המזינה את עצמה, ומכיוון שכל מה שהם יודעים לעשות הוא להילחם – הם מנציחים את המלחמה כפתרון לכל (כן, ברור, אני מרדד את הנושא ולא מתייחס כלל לרפאים בשם הספר 'בריגדות הרפאים', זה מאמר ולא יומן קריאה!). ובספר השלישי כבר לא לגמרי ברור מי הטובים ומי הרעים – האם ייתכן שבעצם בני האדם, או חלקם, הם הרעים והחייזרים הם הטובים? האם ייתכן שתהיה קואליציה בין בני אדם וחייזרים לקואליציה אחרת של בני אדם וחייזרים? התשובה היא כן, ודאי. בספר, ולדעתי גם במציאות העתידית.

כי בסופו של דבר יש אינטרסים שונים. בסדרת 'מלחמת האדם הזקן' ישנו איחוד המושבות השולט בכוכבים ומתמרן את אנשי כדור הארץ, שהם עדיין רוב האנושות אבל מנותקים מכל מידע על מה בעצם קורה שם למעלה. וישנם הלוחמים, המקבלים יכולות־על. אז הם גיבורים, כן – אבל הם הגיבורים שחוששים מהם. שלא יודעים לאן יפנו. ועל כן יש להם תאריך תפוגה, ממש כמו האנדרואידים בסרט 'בלייד ראנר', ומאותה סיבה. אנחנו יכולים ליצור אותם, או נוכל – אבל האם נוכל לשלוט בהם? באותם אלה שיהיו מהירים יותר, חכמים יותר, חזקים יותר מאיתנו?

חיים ומוות ביד הקפטן

וגם אם נישאר בתחום שלנו, בני האדם – באופן הכי־הכי טבעי, כשנגיע למאדים המיתולוגי, כשנקים עליו מושבה. לא, לא מיד בהתחלה, כשהכוכב האדום יהיה תלוי בכוכב הכחול עד רמת המזון, וכל דבר יצטרך להיות מיובא במעלה ובמורד באר הכבידה; אחרי זמן. אחרי כמה דורות. כשייוולדו תינוקות, ילדים. כשיהיו אנשים על פני המאדים שמבחינתם הביתה משמעו הכיפה הגיאודזית במישור ארס ולא תל אביב. שלא יגיעו כלל לכדור הארץ, שיסתכלו עליו בלילה בטלסקופ לא בערגה אלא כעובדה. ששיעורי הגיאוגרפיה וההיסטוריה שלהם יהיו על הכוכב שלהם, על תלאות ההתיישבות בו.

כשיוכלו לפרנס את עצמם, כשמהגרים ירצו להגיע אל העולם החדש הזה – ממש כמו שאבות המהגרים האלה חלמו להגיע מתחום המושב אל המדינה המוזהבת שהכניסה אליה עומדת בסימן פסל החירות – מה אז? איזו משמעות תהיה לדרכונים הישנים שלהם? להזדהות שלהם עם מדינות הנמצאות במרחק 57 מיליון קילומטרים ויותר, מהמקום שהם קוראים לו כעת בית?

ומהצד השני… כדור הארץ, ארה"ב, או אולי חברת ספייס אקס או חברה אחרת: כמה הם ישמחו בדיוק שאחרי כל ההשקעה, חבורת חצופים מעטים מכריזה לפתע על כוכב לכת שלם – כי זה הרי מה שיקרה – כעל נחלתם? מעתה ואילך יש להם דוקטרינת מונרו, והם ורק הם ישלטו במקום? הם יחליטו מי יהגר, מה החוקים, מה יהיו הכללים? האם יהיו דיונים שבהם מצד אחד תהיה מושבת מאדים בת נניח 10,000 בני אדם – וייקח זמן רב עד שזה יגיע גם למספר הזה – מול כדור הארץ שבו מיליארדים? הסביר יותר הוא שבמקרה כזה יישלחו לוחמים, שכירי חרב או מה שלא יהיה כדי להשכין סדר – מילה מכובסת למאסר או חיסול עושי הצרות, והחזרת המושבה הסוררת למסלול תקין של היותה מושבה. כן, ממש כמו המושבות של פעם.

ובדרך? נניח שהדרך מכדור הארץ אל מאדים קצרה, יחסית. אבל אל קצה מערכת השמש אנו מדברים כבר על עשרות שנים, בטכנולוגיה של היום. ואם אנו מדברים מעבר לכך אז אנו כבר במאות, סביר יותר אלפים. אנחנו במאמר על מד"ב אז נניח שהמתיישבים לעתיד נמצאים בהקפאה, ומחשבים מנהלים את המסע. אבל אתם זוכרים איך קוראים לחלליות האלה? נכון, ספינות חלל. 'מסע בין כוכבים' צודקים – המושגים לעתיד יהיו, בעצם כבר, שאובים מההיסטוריה, כן, על פני כדור הארץ. לא רק מושבות – אלא ספינות המובילות מתיישבים לעולמות החדשים המתגלים. צי חלל. יומן הקפטן. כל אלה מושגים מעולם הים. יודעים איזה עוד מושג יש מעולם הים? השלטון המוחלט של הקפטן. מפקד הספינה. יש לו סמכויות – כלומר היו לו וסביר מאוד שיהיו לו – החל מהוצאה להורג ועד עריכת טקס נישואים. מה קורה בדרך? הרי הראשונים שיצאו להקיף את עולמנו – והם הפליגו חמש שנים ולא 50 או 500 – מגלן ודרייק, דיכאו מרידות באלימות נוראה. והיו מרידות נוספות, נגד הדסון מגלה הנהר הידוע, קפטן בליי במרד הנודע על הבאונטי, ועוד רבים.

נכון, מגלי העולם, קברניטי ספינות שודדי ים וספינות הצי, ספינות סחר העבדים וכל השאר, התמודדו עם ספנים מקב"א לא מי יודע מה, לא בדיוק מתנדבים אלא מנודבים, וסביר מאוד להניח שהראשונים שייצאו לכוכבים יהיו אוכלוסייה שונה לחלוטין, אבל עדיין: נניח שיש תקלה. נניח שמפקד המשלחת, מנהיג המושבה, גרוע, מנהלן נורא, לא מתפקד במצבי לחץ – האם המושבה העתידית תתנהל על פי חוקי צבא, חוקה אמריקאית, הצבעות דמוקרטיות, או אולי כללים שינוסחו במקום? וזאת במקום שבו שולי הביטחון כמעט אפסיים: כשכוכב יעבור "הארצה", מה יהיה העונש על קטיפת פרח והשחתת צמחייה? על פני כדור הארץ מדובר בקנס. לא מופרך לחשוב שבמאדים העונש יהיה מוות. כך גם לגבי פתיחה לא זהירה של מנעלי אוויר, רשלנות היכולה להביא להרג המושבה כולה. האם דווקא בעולמות החדשים, שבהם ניתן להתחיל מהתחלה בלי לעשות, לכאורה, את הטעויות שנעשו כאן על פני האדמה, ההתחלה תהיה אכזרית וקרה – מתוקף הנסיבות?

אופטימיות בדיונית זהירה. סוף דבר

ההתרחקות בין תושבי כדור הארץ לבין המתיישבים הרחוקים היא בלתי נמנעת. היא לא חייבת להסתיים כמובן במלחמה – מה גם שהמרחק הפיזי יהיה משמעותי, גם בהתרחקות בין בני האדם שיתפזרו על פני מיליוני קילומטרים בחלל, דבר שיפחית את החיכוכים והגורמים למלחמה, תיאורטית. אולי עם ספינות חלל מהירות הקשרים יהיו קרובים, וכך למשל מציאת משאבים נדירים ויקרים בחלל תביא להרהורים למי בעצם שייך האוצר – למי שמחזיק בו כרגע או למי שיכול לכבוש אותו…

ההיסטוריה שלנו לא מבשרת טובות בדבר יכולתנו להגיע לפתרון ההגיוני לכאורה, פתרון של שלום. וזכרו שלא רק אויבים מרים לחמו זה בזה, ציוויליזציות שונאות, דתות שלא יכלו לקבל דתות אחרות: ישראל ויהודה לחמו זו בזו. שבטי ישראל לחמו זה בזה לפני כן. בירושלים הנצורה בידי הרומאים לחמו הקנאים זה בזה ורצחו את המתונים. וזו דוגמה ממש לא חריגה. אבל אולי בחלל זה יהיה שונה; שם נלמד, מחוסר ברירה, להסתדר יחד, גם אם לא בהכרח לאהוב איש את רעהו. אולי.

קולומבוס ומלחיו נוחתים באיי הודו המערבית - ציור ג׳ון ונדרלין

קולומבוס ומלחיו נוחתים באיי הודו המערבית // ציור: ג׳ון ונדרלין

אבל אם אתם מחפשים אופטימיות, אפשר למצוא אותה במקום אחר – במחשבה נוספת לא ברור אם אופטימיות או פסימיות: עד כה המדע הבדיוני לא מצליח בחיזוי העתיד. פלישות החייזרים לא באו, עולמנו לא חרב במלחמה גרעינית, הבינה המלאכותית לא התפתחה ומרדה בנו ומנסה להשמידנו, לא יישבנו את הכוכבים, והמחשבים שלנו נכנסים לכיס, אינם בגודל עיר. אנו לא בשליטת דיקטטורות נוראות, תינוקות נולדים, האלמוות עדיין חלום – או סיוט – רחוק. סרטי המדע הבדיוני, ספרי המדע הבדיוני ושאר הספרות הספקולטיבית נהדרים בחלקם, מגרים מחשבה, אבל בניבוי מציאות – לכאורה המשימה המרכזית שלהם – לא בדיוק. מאז 'מלחמת העולמות' של ה.ג' וולס ו'אל הירח' של ז'ול ורן, דרך ספרי אסימוב, ארתור סי. קלארק, היינליין ועד ימינו, הסוגה התפתחה, השתנתה – אבל היא משקפת את המתרחש כיום, כאן על פני האדמה, לא את חזון המלחמות העתידיות שלנו נגד גזעי חרקים צמאי דם ואינטליגנטים, מרידות של תושבי אסטרואידים רחוקים באימפריה אנושית כוחנית או שיתוף פעולה במסגרת פדרציה, או אימפריה, בין גזעים שונים המשתפים פעולה לטובת כולם. זה יכול לקרות, כמובן. או שלא. תלוי בנו. למען הדיוק – בצאצאינו.

שיהיה להם בהצלחה.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook