fbpx
Desktop Image Mobile Image

מה למדנו מהסופים של 'הסופרנוס', 'שובר שורות', 'סיינפלד' ועוד // לילך וולך

0

52 פרקים מייסרים, מצחיקים, טרגיים ובשום אופן לא חינוכיים, החזיקו את החופשים הגדולים של ילדי ישראל בימים המשונים של הטלוויזיה החד־ערוצית. לסדרה 'הלב' יש כפתור מסוים מאוד שהילחצו משמיע איזו מנגינה נוסטלגית שגוררת עמה שובל פחיות מקרקשות עבור ילדי שנות ה־80. 'הלב' היה מסע כומתה רגשי עבור כל מי שהיה שם בזמן הזה, מעורר חרדה אמיתית לגורלו של הילד שכולנו פחדנו אבל גם רצינו להיות, אולי־יתום עד לסוף הקתרטי, הסוף שבו מרקו שעשה את כל הדרך מאיטליה לארגנטינה מתאחד סוף־סוף עם אמו הגוססת שמואילה להחלים לכבוד הילד האמיץ שלה. זה היה הצייטגייסט הילדי אז, ולא היה מלבדו.

זו הייתה אולי גם הפעם הראשונה שבה הביטוי (היה זה המחזה השייקספירי בעל אותו השם שטבע אותו) "סוף טוב הכול טוב" קיבל סוף־סוף את המשמעות שלו עבורנו. אנחנו נכונים ללכת דרך ארוכה ומלאת התפתלויות ומהמורות עם הדמויות שמולנו, כדי לדעת שלבסוף הכול יהיה טוב. הסוף הטוב הוא זה שהופך הכול לכדאי, הסוף הטוב הוא זה אשר מעניק משמעות בדיעבד. היינו עוד קטנים, ולא ידענו עד כמה החיים והאמנויות שמחקות אותם עוד יפרו את ההסכם הלא כתוב הזה. מי היה יכול לנחש אז שיום יבוא ונתאהב עד מעל לראש במאפיונר שמן וחרדתי, ולא נצליח להאמין איך הוא נגזל מאיתנו אל תוך הלימבו חסר התשובות של מסך שחור.

.

המחבר מת, יחי הצופה // הסוף השחור של 'הסופרנוס'

כמה סיפורים קורעי לב שמעתם על זה שחשב שההורדה הלא חוקית של הפרק הייתה משובשת? על זו שקמה בבהלה מהספה כדי לראות אם החשמל נפל בבית? על כל אלו שישבו בצפייה חגיגית משותפת, סופקים ידיים ומביטים במסך המושחר כלא מאמינים? דיוויד צ'ייס נתן לטוני סופרנו הכול, וגזל ממנו את הסוף; ובהתאמה זה מה שהוא עשה לצופים שלו. 11 שניות ארוכות כמו נצח של מסך שחור שהוא הכול – הוא ירייה, הוא התקף פאניקה, הוא שבץ או התקף לב (זה לא שטוני אדם בריא), זה הלא כלום, זה ההכול, זה החיים שממשיכים במיטבם או החיים שממשיכים במְרעם. וברקע של כל הקריסה האקזיסטנציאליסטית הזו, ממשיכה להתנגן באוזניים המנגינה המטופשת של 'Don't Stop Believin" כמו בשביל להלעיג את הטרגדיה שאירעה לצופי 'הסופרנוס'.

תשע שנים חלפו מאז שימי שני חייו של טוני סופרנו החשיכו בפתאומיות, וחרושת הדעות והאינטרפרטציות עדיין פעילה. אם דיוויד צ'ייס היוצר היה צריך עוד הוכחה לאופן שבו יציר דמיונו הצליח להיכנס ללבבות הצופים, הרי שהוא קיבל זאת לאחר שמעריצים זועמים השתוללו בדף הוויקיפדיה שלו, הוסיפו שם "פרטים" כגון "דיוויד צ'ייס הומוסקסואל", או "דיוויד צ'ייס סובל ממחלת נפש" – לא שיש משהו רע במי מהם כמובן, כל זמן שזה במסגרת הסדרה. צ'ייס עצמו הופתע ממפל התגובות האמוציונליות, אבל סירב ליפול בפח ודבק באליבי של "מות המחבר", לפחות באופן רשמי. בראיון שהעניק למגזין גילדת הבמאים האמריקאים התייחס צ'ייס באופן מעורפל, במתכוון, לבחירה לסיים את הסדרה במסך שחור: "כשזה נגמר, אני חושב שאתה ככל הנראה תמיד נתפס לא מוכן. זה כל מה שאני יכול לומר". בהמשך הראיון הוא ניתח בנדיבות ובפתיחות כל פריים ופריים מסצנת הסיום הטלוויזיונית ה(אולי הכי)מדוברת, אבל כאשר נדרש לשחזר את הבחירה במסך השחור, חזר ללקוניות הצ'ייסית שלו – "בין אם זה הסוף כאן או לא, זה יקרה לכולנו בסופו של דבר. יש לקוות שלא יירו בנו מכנופיית מאפיה יריבה, או משהו דומה. אני לא אומר שזה מה שקרה כאן, אבל ברור שהסיכוי שזה מה שיקרה (לטוני, ל"ו) הוא גבוה יותר מאשר לי או לך, כי הוא שם עצמו בסיטואציה הזו. כל מה שאני יודע זה שהסוף יגיע עבור כולנו". ועם המסר העגמומי הזה, שחבר עם הזמן למותו האמיתי והמכאיב מאוד של השחקן ג'יימס גנדולפיני, כנראה לא נזכה לגאולה אחרת באשר לגורלו המוחשך לפתע של טוני סופרנו. השם ייקום את הקנולי שלו.

—————————————————–

למה דווקא הסוף הוא שמשנה? למה לא ההתחלה? והאמת היא שלפעמים ההתחלה היא שמשנה במקרים רבים, מה שהפסיכולוגיה הביהביוריסטית כינתה "אפקט הראשונות". הדבר דומה לרושם החד־פעמי שנוצר כאשר אדם נכנס אל החדר, ואנחנו מגבשים לגביו עמדה ודעה. אפקט הראשונות הוא זה שניתח רשימת תכונות וקבע שהתכונות הראשונות שמוצגות לנו באשר לאדם מסוים הן אלו שיבנו את הבסיס להתרשמות שלנו. אבל סיפורים, וסדרות טלוויזיה, לא נשענים רק על אפקט הראשונות, וסיפורים שאנו מספרים אפילו לעצמנו או לאחרים ממושמעים על ידי הסוף שלהם.

אפקט האחרונות (על פי חוקר הפסיכולוגיה החברתית נורמן ה' אנדרסון, ב־1965) הוא זה שקובע כי בהינתן מידע לאורך זמן, אפקט הראשונות מיטשטש, והרושם שנותר הוא זה של המידע הרציונלי והרגשי האחרון. כך למשל אנחנו זוכרים ששלגיה נולדה והייתה התינוקת היפה ביותר בממלכה, והיה לה שיער שחור, עור צח כשלג ושפתי דובדבן. היא עוברת תלאות שונות, פוגשת גמדים, מורעלת על ידי תפוח שנתנה לה המלכה הרעה, האם החורגת שלה. אך בסופו של דבר, הנסיך מגיע ומעיר אותה בנשיקה והם חיים באושר ובעושר עד עצם היום הזה. הסוף הטוב הוא זה שממשמע את כל המסע של שלגיה, הכול היה שווה בזכות האושר והעושר המובטחים. הסוף הטוב הוא גם זה שהופך את התלאות כדאיות עבור סינדרלה, רפונזל, עמי ותמי וכל הדמויות שאכלסו פעם את אגדות האחים גרים והיום מחזיקות את מפעלות וולט דיסני ומפעלי הפלסטיק בסין.

כיוון שהעולם המערבי מושתת על נרטיבים, אנחנו מכורים מבלי דעת למבנים של התחלה, אמצע וסוף. מגיל צעיר מאוד אנחנו יודעים שהאופן שבו הדברים מתחילים הוא רק נקודת מוצא למסע – העני יכול להתעשר, הנסיכה יכולה לרדת מנכסיה, הברווזון המכוער ייהפך לברבור. בנכונות שלנו להצטרף אל המסע אנחנו מוכנים שהלב שלנו יתרסק ויאוחה עשרות פעמים, כל זמן שבסוף, בסוף, עלה הכותרת האחרון של הפרח יהיה "אוהבת".

הסוף הטוב, זה שנובע מן האגדות ומבטיח אהבת נצח, אושר וגם עושר, משתנה בווריאנטים קלים מתרבות לתרבות; באגדות אלף לילה ולילה הפרסיות מתור הזהב האסלאמי, הסיום הוא תמיד כוס יין המהולה בטיפת חומץ – "הם חיו באושר עד אשר הגיע האחד שהורס כל אושר" (האחד הוא המוות, כמובן). האגדות הרוסיות נקטו את הפורמולה העגמומית משהו – "הם חיו באושר ומתו יחדיו באותו היום". בקומדיות הוויקטוריאניות ובמקבילות האיטלקיות והצרפתיות שלהן, כל הסיבוכים, אי ההבנות והטעויות הגובלות באסון נסתיימו בחתונה, הוכחה להצלחה הבלתי מעורערת של הכנסייה להטמיע את המסרים הקתוליים שלה.

אולי התבגרנו כחברה שמוזנת היטב מהפילוסופיה, הפסיכולוגיה ותורת הספרות, ועל זה הוסיפה את הפוסט־מודרניזם שטרף את כל הקלפים ובדרך הרג את המחבר – אבל עדיין אפשר להמר שגם בלבו של הציניקן הכי ציניקן ישנו גרעין בלתי נגוע שכמהַֹ לסוף טוב הכול טוב. זה כמובן לא אומר שכאשר הטוב הזה מגיע באופן כפוי ומעושה אנחנו לא מתקוממים, אלא שהתשוקה הנרטיבית הילדית ליישור כל ההדורים וגיהוץ כל המהמורות עדיין קיימת ונלחמת בסופים לא מושלמים, ולא פחות מזה – נלחמת בעצמה. טוב או רע, פתור או פרום, הסוף הוא הדבר שאנחנו לוקחים איתנו כמו אפיטף – אלו המילים האחרונות שנבחרו לדבר בשבחה של היצירה, צוואת היוצר וסוף מערכת היחסים בין הצופים ובין היוצרים. מה הפלא שאנחנו כל כך אמוציונליים באשר לסופים?

.

מעשה חסד אבהי // הסוף ההגון של 'שובר שורות'

לא חסרות פרידות אכזריות; גם כאשר הייתה לנו התחושה הרעה, גם כאשר חששנו מראש (כאילו יש בזה להפחית מעוצמת המהלומה לכשזו תגיע), גם כשלא הייתה אפשרות אחרת בעצם. ולמרות שהבאנו בחשבון את כל אלו ב'שובר שורות' במיוחד, המוות של וולטר ווייט היה מכאיב במיוחד. הוא היה הוגן לצופים, בדרכו הוא היה הוגן אפילו לוולטר – זו תמיד הייתה סדרה עם עמוד שדרה מוסרי סדור היטב והבנה מעמיקה של הכלבה הנשכנית שהיא קארמה. במותו של וולטר הייזנברג ווייט ראינו סיבה ותוצאה, חזינו באדם שחצה את הקווים מהנורמטיבי אל השוליים, ושכמעט הוקל לו שיש בסופו של דבר מחיר.

על הסוף שבו ג'סי נמלט בעור שיניו במעשה אחרון של חסד אבהי מצד וולטר ועל המוות הדפניטיבי של המורה לכימיה שהפך לברון סמים, אמר וינס גיליגן, יוצר הסדרה, "לא חשנו הכרח שוולטר יסיים את חייו בסוף הסדרה, אבל תחושת הבטן שלנו אמרה לנו שזה הדבר הנכון". גיליגן מספר על האפשרויות השונות שהשתעשע בהן עם צוות הכותבים של הסדרה לסיום הגדול של סאגת 'שובר שורות', ביניהן עלו האופציות שג'סי הוא זה שמת בסוף; ועוד אופציה קודרת בה וולטר ווייט הוא השורד היחיד שעומד בודד לחלוטין בין הריסות חייו ומשפחתו המרוסקת. אבל לבסוף, בהשראת סרטי מערבונים שהשפיעו כל כך על הוויזואליה המדברית של 'שובר שורות' ועל הקוד האתי של ההתנהגויות של וולטר ווייט, החליטו יוצרי הסדרה לסיים את חייו באופן הכמעט מכובד שמקבל עליו את הדין. "אני מניח שתחושת הבטן שלנו פשוט אמרה לנו שזה יהיה מספק, עבור וולטר לפחות, להתחיל לכפר על כל הצער והייסורים שהוא המיט על משפחתו ועל החברים שלו", הסביר גיליגן. "וולט לעולם לא יצליח באמת לגאול את עצמו, הוא כבר עמוק מדי בתוך הנתיב המקולל. אבל לפחות הוא עושה כמה צעדים בכיוון הנכון".

הכיוון הנכון לגאולה של וולטר ווייט הוא להיזכר בדבר שהוציא אותו לדרך העקמומית ומלאת הסכנות, פרח לב הזהב שהתכוון לקטוף עבור משפחתו כדי שתוכל להמשיך להתקיים גם אחרי מותו הבלתי נמנע. וולטר אמנם איבד את משפחתו, איבד את מקומו בחברה ואת חליפת הנורמטיביות שלו, אבל הוא מצליח להתחבר אל הסנטימנט האבהי והאוהב הראשוני שלו בשתי דרכים משמעותיות לפני מותו – הוא מציל את חייו של ג'סי, בנו הרוחני; והוא דואג להותיר כסף למשפחה שלו. את שני אלו הוא עושה בעזרת מסכת הייזנברג שעטה על עצמו ב־62 הפרקים שחלפו מאז היה המורה המופנם וחלש האופי, אבל הקרדיט הוא של וולטר ווייט, האיש ההגון.

.

איור: יונתן פופר

רוצים לקרוא את הכתבה המלאה? לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook