fbpx

עור שחור, שפה לבנה | מאת רוני (פנטנש) מלכאי

בין טוני מוריסון לג'ון רולס

0

"'היה הייתה אישה זקנה. עיוורת, אבל חכמה'. או שאולי זקן? גורו, אולי. או מסַפֵּר סיפורים המרגיע ילדים חסרי מנוחה… היה הייתה אישה זקנה. עיוורת. חכמה".

במילים הללו מתחיל נאומה המכונן של טוני מוריסון בטקס זכייתה בפרס נובל לספרות בשנת 1993. לא "עיוורת אבל חכמה", אלא "עיוורת. חכמה". והיא מדגימה: האישה הזו בת עבדים, שחורה, אמריקאית. יום אחד מבקרים אותה כמה צעירים, הנחושים להוקיע אותה כנוכלת, ושואלים אותה שאלה שהתשובה עליה תלויה בשוֹנוּתה מהם – עיוורונה. "'אישה זקנה, אני מחזיק בידי ציפור. אמרי לי אם היא חיה או מתה'", הם שואלים, ולאחר השתהות ושאלה חוזרת היא עונה: "'איני יודעת אם הציפור שאתה מחזיק מתה או חיה, אבל אני יודעת שהיא בידיך… האחריות שלך'".

בנאומה בוחרת מוריסון לראות בציפור שפה, ובעיניי בחירתה באישה עיוורת אינה מקרית. בכך היא כמו מבקשת לומר לנו שהשפה חייבת להיות עיוורת, ועל בחירת המילים שלנו להיות נקייה מרעשים, מהפרעות ומדעות קדומות. זאת משום שהשפה מעצבת את מחשבותינו ואת האופן שבו אנו מבינים את סביבתנו, ועלינו לזכור את המושתקים, אלה שאינם לוקחים חלק בעיצובה.

כאשר השפה העברית משופעת ביטויים כמו "יום שחור", "חתול שחור", "רואה שחורות", "שחור משחור", "עבודה שחורה", "השבת השחורה", "הון שחור" ועוד ועוד, לא מדובר רק בשימוש בצבע לצורך תיאור, אלא ביצירת תפיסה חברתית כלפי האדם השחור.

במפגש של הזקנה החכמה עם הצעירים, היא אינה יודעת מה צבעם, מינם או היכן נולדו. היא מתמקדת בדבר אחד בלבד – השאלה שנשאלה. עליה היא משיבה באופן נקי, ללא הסחות דעת או השפעות חיצוניות.

וכמו אצלה, גם אצלנו: יצירת השפה צריכה להיעשות בעיניים עצומות, באופן צלול. עלינו להתעלות מעל תעתועי העיניים, מעל תפיסות חברתיות שגויות. לזכור כי בכוחה של השפה להעניק מחסה לחסרי הקול, אך גם לפגוע. עלינו מוטלת המשימה לחשוף את השפה המנכרת ומסתירה אפליה.

לעיתים זו נראית כמשימה בלתי אפשרית כמלחמתו של דון קישוט בטחנות הרוח. אך המאבק הזה לשינוי השיח הוא חלק מהמאבק בגזענות ולמען זכויות ושוויון, משום שלא מדובר רק במילים, אלא במשמעותן ובדרכן לחלחל למציאות.

בנאום ההיסטורי של ד"ר מרטין לותר קינג, "יש לי חלום", ניכר כוחן ועוצמתן של המילים בכל משפט ומשפט, ואף הוא נושא את המסר ששפה יכולה להוות כלי לפגיעה בזכויות.

סיפור הזקנה העיוורת של טוני מוריסון מתחבר בעיניי לתיאוריית "מסך הבערות" של ג'ון רולס. שניהם מצויים מאחורי וילון שאינו רואה את צבעו של האדם העומד לפניו, את מעמדו ומגדרו.

נראה כי כאשר אנו עומדים מאחורי "מסך הבערות", חוויות האי־ודאות לגבי מעמדנו ומקומנו בחברה יגרמו ליצירת שפה שוויונית ולא מפלה – מתוך הנחה וחשש שאולי כל אחד מאיתנו יהיה במעמד החלש, זה שיושב בפינה החשוכה, הבלתי נראית. ומתוך הבנה שמילים הן נשק, כוח, ויכולות לשמש להגנה או להתקפה. ביכולתן לשנות סדרי עולם, גם את עולמם של הבלתי נראים.

"יש לי חלום שארבעת ילדיי יחיו יום אחד באומה שבה הם לא יישפטו על פי צבע עורם, אלא על פי טיב אישיותם", אמר ד"ר קינג בנאומו הנפלא, שהיווה מעצם היותו השראה למאבק באי־צדק.

הזקנה העיוורת והמסך הבלתי חדיר מבקשים ללמד אותנו לראות בלי תמונות. לראות את אישיותו של האדם ולא את צבע עורו. להתעלם מהמטען החורג והדעות הקדומות שאנו נושאים לכל מקום. משום שלא יכול להתקיים שוויון אמיתי כאשר השפה אינה שוויונית. "עבודת המילים היא נשגבת, חושבת הזקנה, כיוון שהיא מולידה ויוצרת משמעות המבטיחה את ההבדל האנושי", מסכמת מוריסון, "ההבדל שבגינו איננו דומים לשום צורת חיים אחרת".

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook