עלינו למצוא את הדרך לחזור למצב שבו העובדות מכתיבות את הוויכוח, ולא הוויכוח מכתיב את העובדות.
האתגר הגדול ביותר העומד מול ישראל – ובפני כל הדמוקרטיות הוותיקות – הוא הנזילות (והזילות) של העובדות. אנחנו לא מצליחים להתכנס סביב סט ברור ואחיד של עובדות שעליהן נוכל להתווכח. כל הגורמים שלהם האמנו פעם – הממשלה, התקשורת, בתי המשפט – נמצאים היום תחת מתקפה. העובדות כבר אינן מוחלטות, הן רק עוד גרסה. אם היא לא מתאימה לעמדות של הצד הפוליטי שלנו, סימן שהיא שקר. מותן של העובדות מאפשר לאנשים להתעלם מן המציאות בדרכם למה שהם רוצים שהמציאות תהיה.
אם אנחנו לא אוהבים את הידיעה שיש בגדה מיליוני פלסטינים, או שהכלכלה הישראלית לא תוכל לשאת על גבה את החרדים – יש לנו את האפשרות לאסוף סביבנו המון זועם שידרוש לשנות את העובדות לאלתר, או לפחות להמציא "מציאות אלטרנטיבית" שבה יש עובדות שונות לגמרי שמשמחות אותנו יותר.
למעשה זה אפילו גרוע יותר. אם האמת אינה קיימת, הרי שהדרך היחידה להגיע להכרעות היא באמצעות צבירת כוח פוליטי. חלק גדול מהזעקות של הקיצוניים מימין ומשמאל לגבי "רצון העם" הן בעצם קריאה לשליטה במציאות שמפחידה או מכעיסה אותנו. כל שאלות היסוד שמרכיבות את האמת – מה קרה? כמה? איפה? מתי? – הוחלפו בשאלה אחת: למה? למה אתה מתעקש להציב בפניי עובדות שאינן מוצאות חן בעיניי, למרות שאתה יודע שזה פוגע ברגשותיי?
למול הקינה הזועמת הזו, קל לשכוח שהעובדות אינן תוצר של איזון בין שני צדדים. הן גם אינן מתקיימות במרחב שבו "לכל אחד יש את הצדק שלו". העובדות הן פשוט העובדות.
במציאות הפוסט־עובדתית, הפחד והשנאה הפכו למקורות הידע שלנו. אם אתה מפחד מ־3 מיליון פלסטינים – אל תתמודד עם הפחד, פשוט תודיע שיש רק מיליון וחצי פלסטינים בגדה, והופ! חצי מהפחדים שלך נעלמו. אם אתה מפחד מהרעיון שמיליון חרדים לא יעבדו, פשוט תמציא מחדש את חוקי הכלכלה ותודיע שאם מישהו לא עובד אבל יש לו הרבה ילדים, אז למעשה הוא תורם למשק כי הוא צורך יותר. הקונספט העובדתי הוחלף בקונספט של "עדות אישית", העוסקת ברובה ברגשות. במקום העובדות המשמימות הזרועות בין אלפי עמודיו של כתב האישום נגד נתניהו, יש מי שראה את מנדלבליט בטלוויזיה והרגיש (אבל ממש־ממש חזק) שהוא לא אומר את האמת.
זהו רעיון אורווליאני. הוא מציע לנו חיים שאין בהם בחירות קשות או אפשרויות לא נעימות. העולם החדש והמסוכן מציע לנו תמונת מציאות שבה יש טוב מוחלט (שלנו) ורע מוחלט (שהוא כמובן "שלהם"). פריחתן של תיאוריות הקונספירציה השונות היא למעשה התקפה על הרעיון שיש עובדות שלא מוצאות חן בעינינו.
כל הקונספירציות אומרות בעצם אותו דבר: אם האמת לא מוצאת חן בעינינו, זה מפני שמי שמפרסם אותה הוא שקרן. מה שמוצלח בטיעון הזה הוא המעגליות שלו: אם אתה טוען שהטענה שאתה שקרן היא שקר, אתה מוכיח אותה.
מה שמלבה את התהליך עוד יותר הוא התופעה הקרויה "הא־סימטריה של התשוקה". אנשים שמאמינים בלהט דתי בחפותו של נתניהו או בכך שישראל היא מדינת אפרטהייד, ישקיעו הרבה יותר זמן ומאמץ באיסוף ופרסום של פרטים המצדיקים את עמדתם, בעוד שרובנו פשוט יקראו על הנושא וימשיכו הלאה. לכך יש להוסיף את "מפעלי הטרולים", קווי ייצור שמחזיקות תנועות פוליטיות מסוימות ברשתות החברתיות כדי להשפיע על תפיסת המציאות שלנו.
בהיעדר אמת אחת, אין דרך להתחיל ולסיים עימותים פוליטיים. בלי עובדות מוסכמות לא נוכל להתמודד עם האתגרים שלנו כחברה. בלי אמת מובהקת אין דרך לגבש מדיניות, לנהל דיון, למצוא פשרה מוסכמת.
החיים בדמוקרטיה מתוקנת מכילים את המחויבות להכיר במציאות ולפעול בתוכה. דמוקרטיות מבוססות על הרעיון שהמדיניות אינה משחק סכום אפס. הטוב המשותף מחייב פשרות. החיים לעולם לא יהיו 100% כמו שאני רוצה, או 100% כמו שאתה רוצה. במקום זה עלינו ללכת בדרך הארוכה והמייסרת: לבחון ביושר את העובדות, כולל אלה שאינן מוצאות חן בעינינו, להסכים עליהן, ורק אז להגיע להחלטות מושכלות. עלינו למצוא את הדרך לחזור למצב שבו העובדות מכתיבות את הוויכוח, ולא הוויכוח מכתיב את העובדות.
–
