fbpx

לקחי ביניים בימי קורונה // הטור של נדב איל

כשהדבר הזה ייגמר, נזכור עוד משהו. נזכור שאי אפשר באמת להמשיך לשחק בנדמה לי. זה לא יכול לעבוד ככה. עולם גלובלי דורש אחריות גלובלית.

0

יום אחד כל הסיפור הזה יחזור לשליטה מסוימת. אולי יהיו בדיקות שיגלו שרבים בציבור כבר חלו, החלימו והם מחוסנים. אולי נצליח לבודד הרבה יותר חולים, ושרשרת ההדבקה תואט מאוד. תהיה המון חוכמה שבדיעבד. "אמרנו לכם שזה חמור מאוד"; "אמרנו לכם שזה כמו שפעת". הרבה אנשים יחששו עוד לטוס, אבל המטוסים ילכו ויתמלאו. הבורסה תגאה. יהיה בייבי בום בגלל ימי ההסגר; העיתונים וערוצי הטלוויזיה יכסו אותו בחדווה, יקראו לו כמובן "תינוקות הקורונה". יישפכו מילים, הר של מילים. ספרים. חולים שניצלו. סיפורו של רופא איטלקי. האיש הראשון שהזהיר. האיש הראשון שהזהיר שאין ממה להיזהר. המסקנות הללו, אחרי, יהיו נבונות כמובן; קל להבין את העבר אחרי שחלף, שזו דרך אחרת לומר שקשה לנבא מה יקרה בעתיד, בעיקר כי הוא טרם התרחש.

הנה כמה מסקנות ביניים. לאו דווקא לפי סדר חשיבותן.

הראשונה היא עד כמה בני אדם מתקשים מחשבתית להסתגל למצבים חדשים וקיצוניים. המגפה הזו הייתה הדבר הכי צפוי בעולם. כל מכון מחקר שמכבד את עצמו ניהל משחק תרחישים סביב פנדמיה. לרוב היה מדובר בווירוס מסוג קורונה; זה מה שהמומחים חששו ממנו. הווירוס הנוכחי (קוביד־19) הוקדם בידי גרסאות אחרות, הסארס והמֵרס, שניהם נגיפי קורונה קטלניים למדי. חוקרים העריכו כי זה רק עניין של זמן עד שמשפחת הקורונות תצמיח צאצא קטלני במידה, מידבק במידה, דוגר במידה, כדי שיהפוך לבעיה גלובלית. לא רק שהם העריכו שזה יקרה, הם גם הציעו המון הצעות ליישום. ואז פרצה המגפה בווהאן, סין, והמומחים הביטו במיקרוסקופ ושמעו את הדו"חות הקליניים, ופסקו – זה יתפשט בעולם. זה יהיה פנדמיה.

הם אמרו את זה בינואר.

ובמשך שבועות, ואז חודשים, ברוב העולם לא ממש הקשיבו להם. או הקשיבו ולא יישמו. וכשאני כותב "מומחים", אני באמת מכוון לאנשים המובילים בעולם – ניל פרגוסון מאימפריאל קולג' למדעים בלונדון, מרק ליפשיץ מאוניברסיטת הרווארד האמריקאית, ועוד רבים. הם היו חד־משמעיים, הם היו קודרים. זה לא שהתעלמו מהם. הם נשמעו, הם הסבירו, אבל זה לא חלחל. אירוע צפוי בטווח הארוך, אירוע שכאשר הוא מתפרץ המומחים מיד אומרים כיצד יתפתח. אבל לאנשים ולמקבלי החלטות קשה להסתגל לזה ולהפנים. אם היו מפנימים, הרי הגבולות היו נסגרים בתחילת פברואר. איטליה לבטח הייתה שמחה על כך. אבל כאשר מין סרט אסונות כזה באמת קורה, למרות שראינו אותו בקולנוע אלף פעם, קשה לנו להבין שזה באמת קורה.

מסקנה שנייה קשורה לניצחון העובדות והמדע. ברגעים המכריעים האלה, אחרי הכל, מדינות בחרו אחת אחרי השנייה ללכת אחרי המומחים. הפופוליזם נאלם דום לכמה דקות היסטוריות. אני כותב נאלם, כי אין שום ספק שהוא עוד יתעורר. פתאום מדענים ורופאים כבשו את מרכז הבמה. כמובן, התברר שהם מאוד שונים זה מזה: אלה שהטיפו לתת לאנשים זקנים למות, אל מול אלה שהזהירו שצריך לבלום את המחלה בכל מחיר. אבל הנקודה היא שאנשים מומחים, בעלי הסמכה וניסיון, היו אלה שהקשיבו להם שוב. לא מי שצועק הכי חזק. לא מי שמדבר בצורה הכי צבעונית. הפקידים המנוסים, הרופאים המבוגרים, האנגלה מרקלים של העולם המדעי; הם לפתע הזדהרו.

ברגעי המשבר האלה אנשים התפללו, אבל נשאו עיניהם אל תרופה, חיסון, מודל מתמטי יעיל. ההצלחה היא הקסם המכשף של הקדמה. וברגעים של איום קמאי כל כך, מגפה, איום שטבוע בנו אבולוציונית, פנינו שוב אל המדע.

——

בישראל הפתיעה אותי מאוד היכולת הלוגיסטית והארגונית הלקויה. הממשלה לענפיה הבינה די מוקדם את חומרת האיום; אנחנו טובים בזיהוי איומים. היא גם שחררה צווים לציבור בקצב מעריכי וגובר, מחנכת אותו על טישו ועל ריחוק חברתי. אבל איפה הייתה הממשלה בעצם הפעולה שלה? בגיוס בני אדם? ברכש? בהפעלה של מנגנונים מורכבים של איתור ובדיקה? התשובה היא שהיא נחשפה כקלושה ממה שציפינו.

שרירי שעת החירום של מדינת ישראל היו כה חזקים למלחמות בעבר, ונחשפו כחלשים לפתע בהתמודדות עם פנדמיה. הרבה מאוד הופעות בתקשורת רשם ראש הממשלה ורשמו הפקידים, אבל תוכנית מלאה לא הוצגה. יעד שאפתני, יותר או פחות, לא שורטט ולו ברמז בפני הציבור.

ברגע המשבר בחרה ישראל בתגובה אוטומטית שהועתקה ממקומות אחרים, הסגר בהיקף כזה או אחר. תגובה חיונית אולי, אבל כזו שלא לוותה באסטרטגיה כוללת. החמ"ל לא הוקם בתחילה כלל, ואז כשהוקם, הוגדר כחמ"ל רכש בלבד. שעת חירום לא הוכרזה, ועדת השרים לשעת חירום לא כונסה. התברר שהכסות המנצנצת של המשק מסתירה הרבה מאוד עבודה זמנית ולא יציבה. תופעה קלאסית של כלכלה המבוססת על שירותים, עם דעיכה של ארגוני עובדים המייצגים אותם.

בדחיפה אחת חזקה, המשק פתאום מצא את עצמו עם מאות אלפי דורשי עבודה. החולשה הלוגיסטית והתכנונית, כמו גם החולשה ביציבות כלכלית, צריכות להטריד אותנו יותר מכל וירוס. אם ישראל לא יכולה לקפוץ ולהימתח במהירות למצב חירום, לאלתר פתרונות ולהתחיל מחדש בעמדה טובה יותר, זו איננה ישראל שניצחה מלחמות. כאשר השורות האלה נכתבות מתחיל תהליך של שינוי בגישה אצלנו, ואפשר לקוות שיצליח.

——

וכשהדבר הזה ייגמר, נזכור עוד משהו.

נזכור שאי אפשר באמת להמשיך לשחק בנדמה לי. לרצות עולם גלובלי, שבו אנשים יכולים בהינף אצבע לטוס ממקום למקום, שסחורות נעות במהירות שיא, שכולנו מחוברים – אבל אין בו אחריות משותפת. עולם שבו הכלכלה של אומה אחת יכולה לרסק כלכלות אחרות, אבל היא איננה חייבת בשקיפות לעולם.

אי אפשר שכולנו נדבר, נתקשר, נטוס ונדמיין כפר גלובלי, אבל אם לפתע בוקעת בקצה הכפר איזו מגפה, פתאום יסגרו עצמם באי הבית ויסתירו במחיצות גדולות את מה שקורה בו, וכל השאר ימתינו בסבלנות עד שהמחלה תגיע אליהם. זה לא יכול לעבוד ככה. עולם גלובלי דורש אחריות גלובלית.

איך זו תיראה? לדוגמה, שארגון הבריאות העולמי יהיה בעל סמכות על־ריבונית (אין דבר כזה כרגע) להיכנס במהירות לאתר של מגפה, לאסוף דגימות ולנהל חקירה. שנממן מעבדות בינלאומיות שזה תפקידן, ולא נסתמך רק על מוסדות המחקר. שמי שיעסקו בכך הם לא רק מיליארדרים נבונים ושוחרי טוב כמו ביל גייטס, אלא גופים בינלאומיים עוצמתיים.

העידן של חוסר אחריות איננו באמת בר קיימא; אם זו לא תהיה מגפה, זו תהיה מלחמה. אם לא מלחמה, אז משבר כלכלי עצום. או כולם יחד. כולנו תלויים זה בזה, חלק ממרקם נושם של הדדיות, כפי שכתב לפני שנים רבות מרטין לותר קינג. האתגרים שלנו, העמוקים ביותר, אינם לאומיים אלא גלובליים – והם דורשים פתרונות גלובליים. לפעמים צריך וירוס זעיר כדי להזכיר לנו את האמיתות האלה, והלוואי שהווירוס הזה יעשה זאת.

טורים נוספים מאת נדב איל:

•••
•••
LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook