fbpx

לקות ראויה // מאת רותה קופפר

כך זכה הייצוג של בעלי מוגבלויות בטלוויזיה לפריחה מפתיעה

0

ריאן הוא שמו של גיבור הסדרה 'ספיישל' (מיוחד). ריאן הוא צעיר הומוסקסואל בן 20 ומשהו, ולו פרטי ביוגרפיה כמעט זהים לאלה של בורא הסדרה, ריאן אוקונל. הוא, כמו היוצר, הומו גאה. זה גלוי וידוע מאז היה נער. הסוד שהוא שומר מפני כולם הוא שיש לו שיתוק מוחין. פיזית זה לא משהו שקל להסתיר, הרי יש לזה סימנים בולטים לעין. אבל הוא מסתתר מאחורי סיפור כיסוי.

זמן קצר לפני שריאן מגיע למקום העבודה החדש שלו, הוא נפגע בתאונת דרכים. מכונית מתנגשת בו. מאותו הרגע הוא מספר לאנשים שהוא פוגש בעבודה שצליעתו והפגיעות האחרות שלו נובעות מהתאונה. "אוי, זה משהו שיכול היה לקרות לכל אחד מאיתנו", מעירה באמפתיה חברה לעבודה. יש בהערה הזאת כל מה שאוקונל רוצה לומר. הבו לי אמפתיה וקבלה, ולא רחמים המלווים בדחייה.

"זה היה חתיכת מסע לשכנע מישהו להפיק את הסדרה הזאת", סיפר אוקונל ל'וראייטי' עם עליית הסדרה. "זה אולי ידהים אתכם", אמר למראיינת, "אבל למכור סדרה שהגיבור שלה הוא הומו נכה לא היה הדבר הכי קל בעולם. זה דרש זמן, התמדה וטיפ־טיפה של חיים באשליה".

ואיזה מזל שהיא נעשתה. 'ספיישל', סדרה בת שמונה פרקים, שכל פרק שלה הוא בן 15 דקות, מבוססת על ספר שכתב אוקונל בשם 'אני מיוחד, ועוד שקרים שאנחנו מספרים לעצמנו'. היא עלתה באפריל בנטפליקס, והיא מצחיקה, מרגשת, חכמה, נועזת ומספקת חוויות מעוררות מחשבה, מפתיעות ובאמת מיוחדות. ריאן מסתתר מאחורי סיפור התאונה מתוך הבנה שהיחס של החברה "הבריאה" (נשתמש במילה זו, באין שם מדויק יותר) לפגיעה שאירעה לאדם בריא והטילה בו מום הוא שונה לגמרי מהיחס לנכה מלידה. כן, גם בעולם הזה, יש היררכיה.

 

'מנודים'

ייצוג לקוי בחסר

בתרבות הפופולרית הגילומים של נכים ובעלי מוגבלויות הם מעטים מדי. אבל שמור מקום מסוים לאלה שהיו פעם בריאים ונפצעו, מ'השיבה הביתה', דרך 'נולד בארבעה ביולי', וגם 'לא שם זין' הישראלי – סרטים שבהם הגיבורים נעשו משותקים בעקבות פציעה במלחמה; או סדרת הלהיט 'האוס', שבה גיבורה ד"ר גרגורי האוס נעזר במקל הליכה כתוצאה מפציעה.

 

אדם נכה שהיה פעם בריא ונפצע – בתאונה, באירוע ספורט כלשהו, בקרב או בפעילות משטרתית – הוא עניין שמוצג כמצער אך גם כקצת הרואי. הוא קורבן של עולם אכזר. מה שמציג כמובן נכות באור אסוני ולא כחלק אינטגרלי, ובמובן מסוים נורמלי, מהחיים.

 

מה שמשלים את התמונה הזאת הוא מה שנעדר ממנה – עד כמה קשה למצוא ייצוגים של אנשים בעלי נכות מולדת על המסך. זה עניין מצער, משום שאנשים אוהבים לראות גילומים של עצמם על המסך, וגם לבעלי מוגבלויות מגיע, בפרט כשהם חלק לא קטן מהאוכלוסייה. זה מצער גם כי זה מונע מאנשים שאין להם מוגבלויות לראות עולם מלא, מורכב ומעניין יותר; ובהחלט גם מכיוון שיש כאן אפיקים אמנותיים וסיפוריים מרתקים שפשוט מפוספסים, בעידן הגדול של היצירה הטלוויזיונית.

 

לאחרונה חל שיפור מסוים בייצוג הזה. מה שבטוח זה שגיבור של סדרה שהוא גם הומו, גם נכה, גם מגולם על ידי שחקן בעל מוגבלויות (עניין בכלל נדיר), גם מתאהב, גם נראה מקיים יחסי מין על המסך ומנהל חיים מלאים ולא מושלמים אבל די מספקים – זה לא היה בכלל לפני 'ספיישל'.

 

——

 

קצת נתונים: מסקר שפורסם בחודש מרץ השנה עלה שאחד מכל ארבעה אמריקאים סובל ממגבלה כלשהי, אך לפי סקר של GLAAD, ארגון המנטר ומעודד את הייצוג של השונה בטלוויזיה האמריקאית, ב־2018–2019 רק 2.1% מהדמויות הקבועות בפריים טיים האמריקאי, ברשתות הארציות, היו בעלות מגבלה. כלומר בתוך שלל הדמויות הקבועות על המסך, רק 18 היו של אנשים שלהם מגבלות פיזיות. מחקר נוסף מצא שמתוכן רק 5% שוחקו על ידי שחקנים בעלי מוגבלויות. 95% היו שחקנים ללא מגבלות פיזיות.

'סיינפלד'

'סיינפלד'

מחקר מקיף של קרן רודרמן על העסקת שחקנים בעלי מוגבלויות בטלוויזיה, הוכיח שהייצוג שלהם הוא הנמוך ביותר בהוליווד. המחקר מלמד כי אנשים בעלי נכויות לא צורפו לשיח על משבר הייצוג בהוליווד, שהעלה לתודעה בעיית ייצוג קשה של קבוצות מיעוטים אחרות, ובעקבות זאת חל שיפור מסוים בייצוגן וכן בשאיפה לשוויון בשכר של נשים, למשל. את המחקר כתבו השחקן דני וודברן (שהתפרסם בדמות של מיקי בסדרה 'סיינפלד'), שחקן קטן קומה, לצד מומחית מטעם הקרן לענייני תוכן, קריסטינה קופיץ'.

"לתעשיית הבידור יש השפעה משמעותית על האופן שבו החברה תופסת קבוצות מיעוטים. בגלל הסטיגמה של הוליווד נגד העסקת שחקנים בעלי נכויות, הקהל נחשף אליהם רק לעיתים רחוקות", אומר בצער ג'יי רודרמן מהקרן.

 

נכה יכול להיות מניאק

הבודדים שנמצאים במקום הזה, שמוצאים את עצמם בחוד החנית, הגיעו לאחר מאמץ ומוצאים עצמם כמייצגים סקטורים שלמים, דבר שלא מתבקש משחקנים של קבוצה ללא מוגבלות. כך בוודאי המקרה של ריאן אוקונל, שהוא כוכב ויוצר הסדרה שלו. "מעולם לא רציתי להזדהות כקורבן וחשוב לי מאוד שזה יעבור בסדרה", אומר אוקונל בן ה־32 בריאיון ל'וראייטי', ובכל זאת יוצא באמירה כוללת: "אני רוצה שאנשים יפסיקו לרחם עלינו ולהתייחס אלינו בכפפות של משי".

מייקל ג'יי פוקס, מכוכבי הקולנוע הגדולים של שנות ה־80, ושל הטלוויזיה בשנות ה־90, אובחן כחולה פרקינסון כבר בתחילת אותו עשור, שבו כיכב למשל בסיטקום הפופולרי 'ספין סיטי'. נוכחותו הטלוויזיונית תרמה רבות לנראות של אנשים בעלי מוגבלויות על המסך. אגב, לא תמיד נאמר בפירוש שיש לו פרקינסון, ולא תמיד זאת התסמונת שהדמות לוקה בה, אבל היה ברור שמדובר באדם שיש לו מגבלה פיזית. כמו למשל ב'האישה הטובה', שם הוא גם לקח את האמירה הזאת צעד אחד קדימה. הוא רוצה שיידעו ש"אנשים בעלי מוגבלויות יכולים להיות חארות". וכך הוא גם "ניצל" את מצבו, בהופעת אורח בתפקיד עצמו ב'תרגיע' של לארי דיוויד.

 

'סקראבס'

הדמויות שפוקס גילם גם בקומדיה 'סקראבס' ובמיוחד ב'האישה הטובה' בהחלט ענו על ההגדרה הזאת, רופא ועורך דין מעצבנים בהתאמה. ב'האישה הטובה', בתור עורך הדין לואיס קנינג, הוא משתמש בדעות הקדומות של החברה נגד נכים לטובתו. הוא נראה מנצל את הדעות הללו כדי לקדם את הלקוחות שלו, שהם לרוב תאגידים גדולים וחזקים. השאיפה של פוקס ל"חראיות" מובנת, כי כאשר כבר מציגים נכים על המסך, יש איזו הילה של קדושה, המהולה ברחמים בייצוג הזה.

 

פעילים לזכויות נכים טבעו מושג שנקרא "נכה־על" (super-crip) לייצוג הזה. הכוונה היא לתאר את דמות הנכה כשאפתן תמידי, דמות שעושים לה אידיאליזציה ושואבים ממנה השראה, ולעיתים אף נדמה שיש לה כוחות־על, נכתב ב'באזפיד'. "במקום להכיר באנושיות הבסיסית של הרגשות שלנו", מצטטים שם את פעיל זכויות הנכים דאיי תומפסון ממאמר שכתב ב־1985, "אנשים ללא מוגבלויות נוטים לראות אותנו לחלופין או כמשהו חסר ישע שיש לרחם עליו או כנכה־על שנאבק בכל רגע כדי להתגבר על הקשיים האינסופיים הנקרים בדרכו".

 

'איירונסייד'

 'איירונסייד'

הכתבה מציינת את אחד מנכי־העל הראשונים על המסך – 'איירונסייד' – הסדרה המיתולוגית (שהייתה פופולרית גם בימי הערוץ הבודד של שנות ה־70 בישראל) על מפקד המשטרה האמיץ איירונסייד (ריימונד בר), ששימש כיועץ מיוחד למשטרת סן פרנסיסקו לאחר שנורה על ידי מתנקש ונהיה משותק. הסדרה, שעלתה ב־1967 בארה"ב, הייתה הצלחה ושודרה במשך שמונה עונות. הרימייק שלה מ־2013, לעומת זאת, בגילומו של בלייר אנדרווד, בקושי שרד שלושה פרקים לפני שבוטל. בביקורת ב'ניו יורק טיימס' נכתב עליה, בגסות המדגימה את פרדוקס הנכה על המסך, "אף אחד לא רוצה להתחבר עם מישהו שמנפנף בנכות שלו כמו בדגל וכל הזמן מנסה להוכיח שהיא לא עוצרת אותו מלהתקדם בחיים בשום דרך".

באתר Brave in the Attempt התפרסם מאמר ושמו "נכויות ותרבות פופולרית" ובו נכתב על הקושי שבין לתת כבוד לאדם שחייו קשים יותר מאלה של אנשים ללא מגבלות, לבין הצגתם באור נגוהות. "עצם הנוכחות של אדם עם מגבלה המנסה להשיג איזושהי רמה של נורמליות לא אמורה לרגש בפני עצמה. מישהו שיושב בכיסא גלגלים יכול להיות מעצבן. כשעצם הנוכחות שלהם היא קסומה, היא נהפכת ל'פורנו של השראה'. נכון, יש קו דק בין כבוד להערצה מוגזמת, אבל ניהול שיחה מורכבת על מיעוטים, מגדר ונכות תמיד יצריך הליכה על חבל דק".

בקיצור, אפשר להבין את פוקס ואת כמיהתו לגילום "שלילי" – אף על פי שאפשר לתהות על התועלת שבדילוג ישירות מהיעדר ייצוג על המסך לייצוג שלילי של נכים.

 

המסר החברתי

בסדרה המתכתבת באופן מסוים עם חייו, 'מייקל' (2013), גילם פוקס את מייק הנרי, כתב ומגיש חדשות שלקה בפרקינסון, וחוזר לעבודה על המסך עם תסמיני המחלה. השיבה הזאת לא הייתה רק צעד משמעותי בשבילו, אלא כמו שנאמר, הונח על כתפיו ייצוג של קהילה שלמה. עם עליית הסדרה נטען כי קהילת הנכים קיוותה שהתוכנית הזאת תוכיח כי יש להם מקום במעגל העבודה. זאת משום ש־70% מהאמריקאים בעלי המוגבלויות אינם עובדים. למרבה הצער, התוכנית סבלה מכתיבה סכרינית והומור תפל, וירדה משידור אחרי עונה אחת בלבד ברשת NBC.

'ספיישל', שכאמור מבוססת על חייו של היוצר, כבר נחשבת להצלחה. היא גם לא מוגבלת על ידי תכתיבי הז'אנרים של רשתות השידור, כמו שהוגבל אותו הסיטקום של מייקל ג'יי פוקס. "כאשר עברתי לניו יורק כולם הניחו שהצליעה שלי היא מתאונת הדרכים שעברתי, ולא תיקנתי אותם", מספר ריאן אוקונל על התאונה שלו, שבמציאות הייתה קשה בהרבה מאיך שהיא מתוארת בסדרה, והצריכה ניתוחים מרובים ושיקום קשה.

אוקונל כבר מזמן לא מתבייש במצבו. להפך, הוא גאה ושמח שבאמצעות נטפליקס יגיע לצופים בכל העולם. ל'ניו יורק מגזין' אמר כי חשש שהסדרה תשודר רק על "איזו אסדת גז מרוחקת שיצטרכו דגימת דנ"א כדי לצפות בה, בעוד שאני רוצה להגיע לכמה שיותר אנשים".

הוא גם מאמין ש'ספיישל' שלו תועיל לשחקנים בעלי מוגבלויות ולייצוג של נכויות, ממש כפי ש'טרנספרנט' היטיבה עם ייצוג קהילת הטרנסג'נדרים כאשר הסדרה ההיא עלתה לפני חמש שנים באמאזון והפכה להצלחה גדולה.

"אם הסדרה שלי הייתה משודרת כשהייתי נער, היא הייתה יכולה להציל אותי. כשאתה לא רואה השתקפות שלך על המסך, המסר שאתה מקבל הוא שאתה לא חשוב, שהחיים שלך לא חשובים, שלא מעניין לדבר עליהם, לא מעניין לדון בהם. וזה דופק אותך בצורה עמוקה. ואגב, אתה לא חייב שיהיה לך שיתוק מוחין כדי להזדהות עם הסיפור שלי".

 

לא מתמודדים רק עם המגבלה

פיטר דינקלג' ב'משחקי הכס'

 פיטר דינקלג' ב'משחקי הכס'

אחת מהסדרות שמשלבות דמות של אדם בעל מגבלה באופן המיטבי היא 'משחקי הכס'. טיריון לאניסטר (פיטר דינקלג', שזכה על גילומו בפרסים למכביר), הוא אדם קטן קומה, ועובדה זו לא נשכחת ומשתמשים בה לרעתו. ידוע כי אביו לא חפץ בו בגלל נכותו, אבל הוא דמות מרתקת וחכמה, והוא משתמש בבינתו ובשנינותו באופן שאחרים בסדרה לא השכילו לעשות. כל זאת כשהוא שומר את ראשו על כתפיו, תרתי משמע. ואילו בראן סטארק (זהירות, ספוילר), שהופך לנכה כבר כילד בפרק הראשון של הסדרה, הופך במפתיע למלך ווסטרוז בפרקה האחרון, תחת הכינוי "בראן השבור", נישא על כיסא גלגלים מעץ, בממלכה ימי ביניימית שלבעלי המוגבלויות אין בה באמת מקום או תמיכה.

בפרק האחרון של 'ויפ', סדרה סאטירית על הפוליטיקה האמריקאית, שוקלת גיבורת הסדרה, המועמדת לנשיאות סלינה מאייר (ג'וליה לואי דרייפוס), לצרף אליה כסגן נשיא את מושל אוהיו, בעל נכות, צולע הנעזר במקל הליכה. הוא פצוע מלחמה, וברור שלמאייר ולצוותה אין סבלנות אליו, בגלל האיטיות שבהליכתו. הוא אמנם לא דמות קבועה, אבל שילובו נועד להזכיר לצופים באיזו מציאות הם חיים. מאייר וצוותה – מהפוליטיקאים הבדיוניים הפסולים שנראו על המסך – צוחקים על האדם הנכה הזה שלא בפניו ומשתמשים בו באופן מניפולטיבי, ומזכירים לצופים את הקושי בעשיית סאטירה כיום, כאשר נשיא ארה"ב האמיתי לעג לעיתונאי בעל נכות לפני קהל גדול וחזר ולעג לגיבור מלחמה אמריקאי, ג'ון מקיין, שעונה ונפצע קשה בשבי, גם כאשר היה חולה וגם לאחר מותו.

סדרה נוספת המשודרת בהצלחה כיום היא 'עולם חדש' (The Society) בנטפליקס, ובה דמות של נער חירש (השחקן מוכר מסדרה אחרת שעסקה בחירשות 'הוחלפו בלידתן') המדבר בשפת הסימנים, והוא אחד מיני בני נוער רבים בסדרה. החירשות אינה התכונה היחידה שלו, ולא הדבר שמציק לו יותר מכל. לדמות חירשת כבר היה תקדים ותהודה גדולים יותר, בסדרת המופת 'הבית הלבן', עם דמותה החצי־קבועה של ג'ואי לוקאס, יועצת מבריקה וחירשת, שסגן ראש הסגל ג'וש ליימן מאוהב בה (רוב הזמן בסתר). את דמותה גילמה מרלי מטלין, שחקנית חירשת מינקותה, שזכתה באוסקר ובגלובוס הזהב לשחקנית הטובה ביותר בגיל 21 בלבד, על תפקידה ב'ילדים חורגים לאלוהים'.

'עולם חדש'

לפני שנה שודרה 'ללא מילים' עם מיכה פאולר, שחקן בעל שיתוק מוחין (ממש כמו אר.ג'יי מיטי, שגילם את בנו של וולטר ווייט ב'שובר שורות'), המגלם את הנער ג'יי.ג'יי שיושב בכיסא גלגלים ממונע. הסדרה עוסקת בנושאים כמו נגישות ושילוב נכים, אבל גם מציבה אותו בסיטואציות טיפוסיות של נער בתיכון. הבחירה בשחקן נכה ולא שחקן בריא המעמיד פני נכה, כמו במקרה של ארטי מ'גלי', היא כמובן מבורכת (וכך גם נמנע מהקהל חלום שבו הנכה קם מכיסאו – כאילו היה זה החלום האחד והיחיד שלו – ומתחיל לרקוד, כדי שהצופים הבריאים יירגעו ויידעו שהשחקן לא מסכן כמו דמותו, כפי שקרה ב'גלי').

 

'על הספקטרום'

 'על הספקטרום'

בעונה הבאה של 'לא טיפוסי', סדרה על נער על הספקטרום האוטיסטי, הוסיפו חמישה שחקנים הלוקים באוטיזם. 'על הספקטרום' הישראלית אמנם לא השתמשה בשחקנים בעלי אוטיזם, אך הקדישה להם את הסדרה כולה, זכתה בפרסים רבים, וכעת צפויה לה גרסה אמריקאית.

 

הסנסציה שבשונה

באופן אולי לא מפתיע, גם בעולם של אנשים בעלי מוגבלויות – יש יותר גילומים של גברים עם נכויות מנשים כאלה, וכמעט תמיד מדובר בנכים לבנים.

"המצב השתנה מאוד מהתקופה שבה זיהו מוגבלות פיזית עם רוע – כמו במקרה של החברה של היידי בת ההרים, שמרותקת לכיסא גלגלים ונחשבת לממורמרת בשל כך, או באופרות סבון כאשר אישה נענשת בשיתוק או בעיוורון, שמהם היא גם מחלימה בדרמטיות", אומרת ד"ר דליה לירן־אלפר, מרצה וחוקרת בבית הספר לתקשורת של המכללה למינהל. "כיום יש יותר דגמים פיזיים ונפשיים. הנושא של האוטיזם מקבל נראות בסדרות כמו 'על הספקטרום' ו'הרופא הטוב', שבהן האנשים בעלי המגבלות הם הגיבורים. כמו כן הצגת הנכה היא מורכבת, לא רק מסכן, אבל גם לא נכה־על.

"חלק מריבוי הייצוגים נובע מחיפוש אחר סנסציות, במיוחד בריאליטי, שיש בו אלמנט מציצני והוא גם נותן לצופים ה'רגילים' תחושה טובה, שהם לא כאלה. אבל גם נדמה שהמודלים השתנו, וזוג בני 20 ומשהו שקשה להם לשלם שכר דירה בשינקין כבר לא מספיק מעניין, לכן רוצים סדרות כמו 'פלפלים צהובים' בדרום, 'להעיר את הדוב' בצפון או 'ספיישל' בארה"ב".

הייצוגים בטלוויזיה הלא מתוסרטת – הריאליטי, הדוקו והשעשועונים – של אנשים בעלי מוגבלויות באים בכל מיני צורות. לפני עשור עלתה בצ'אנל 4 הבריטי סדרת טלוויזיה ששמה 'מנודים', והיה מי שחשב שהיא תשנה את פני הטלוויזיה או תנסח מחדש את החוקים בכל הנוגע לשילוב אנשים בעלי צרכים מיוחדים. זאת הייתה סאטירה מוקומנטרית על שישה בעלי מוגבלויות הנשלחים לאי בריטי מרוחק כדי לראות אם ישרדו בכוחות עצמם במעין ריאליטי קיצוני. את גיבורי הסדרה גילמו שחקנים בעלי מוגבלויות: שניים נמוכי קומה, אחד מרותק לכיסא גלגלים, אחת לקתה במחלת "איש הפיל" ואחר נולד כתינוק "תלידומיד", שידיו לא התפתחו.

הסאטירה הייתה בין היתר על סדרות ריאליטי כמו 'האח הגדול' ששילבו אנשים בעלי מוגבלויות. כאשר 'האח הגדול' הישראלי בחר לעשות זאת לפני כעשור, הדעות היו חלוקות. היו רבים בקרב קהל הצופים ללא מגבלות שראו בזה "פריק שואו". אבל נציגים מעמותות של חירשים ואנשים הלוקים בטורט ראו זאת אחרת – בעיניהם הם לא פריקים, והם פשוט שמחו לראות מישהו כמוהם על המסך.

 

ליהוק לא שגרתי

ארז דה דרזנר ב'האח הגדול'

 ארז דה דרזנר ב'האח הגדול'

בכתבה ל'הארץ' תיאר בשעתו עדו גרנות, מנכ"ל 'בקול', ארגון כבדי השמיעה והמתחרשים, את המורכבות הכרוכה בשילוב של כבד שמיעה בתוכנית 'האח הגדול'. "מצד אחד זה מעולה. הנוכחות שלו בתוכנית מגבירה את המודעות. חשוב מאוד לראות אדם חירש בפריים טיים, וארז דה דרזנר (שהשתתף בעונה השנייה, ר"ק) לפי ההגדרה החברתית הוא חירש, גם אם הוא מדבר ברור ולא משתמש בשפת הסימנים. הוא אדם גאה ומרשים. הוא עוזר לצופים לדעת שיש כל מיני חירשים, לא רק כאלה שמוכרים להם בובות בבתי הקפה.

"מצד שני, מבחינה פרקטית אני חושב שהוא מסכן. אני משליך מהניסיון שלי. אני כבד שמיעה, משפחתי כולה היא של אנשים שומעים. אחרי שעה של ארוחת ערב עם 15 אנשים סביב השולחן, כבר קשה לי להבין מי אומר מה למי. ארז קורא שפתיים. אני מניח שהוא מודע אולי לעשירית ממה שמתרחש בבית. אני לא בטוח שבימים הראשונים הוא בכלל ידע את השמות של כל המשתתפים בתוכנית. אנשים שומעים לא מודעים בכלל לכמה מידע הם מקבלים על הדרך בשמיעה".

המורכבות הזאת מגיעה לידי ביטוי מקסימלי בהשתתפות של להקת שלווה בתוכנית 'הכוכב הבא'. מעניין שמה שמנע מהם להצליח באירוויזיון היה מגבלות הדת ולא המגבלות הפיזיות שלהם, ובכל זאת הם השתתפו באירוויזיון, וייצגו אנשים בעלי עיוורון ותסמונת דאון.

בכמה מפרקי שעשועון הטריוויה 'המרדף' השנה, ששודר בכאן 11, שולבו משתתפים בעלי לקויות – דורון הוא אדם חירש ומעיין היא צעירה בכיסא גלגלים ממונע. שניהם גם תותחי טריוויה שקרוביהם אמרו להם שהם חייבים להגיע לתוכנית ולכן הגיעו. כאשר נשאלה מעיין בתוכנית על ידי המנחה עידו רוזנבלום על הקושי שלה, היא לא ניסתה להפחית ממנו ואף הדגישה כי הקושי מרובה. היא גם הצליחה להרשים בידע ובחן הרב שלה. דורון, חירש, הגיע לתוכנית עם מתרגמת לשפת הסימנים, וגם הוא הגיע להישגים.

'סליחה על השאלה'

'סליחה על השאלה'

עמית סטרטינר, העורך הראשי של 'המרדף', ושל סדרה אחרת וחשובה יותר בהקשר הזה ששודרה בכאן 11 וכל כולה עוסקת באחר בחברה, 'סליחה על השאלה', מסביר את החשיבות בשילוב אנשים שלרוב מודרים מהמסך. "גם עכשיו אנחנו עובדים על סדרה המפגישה בין ילדים לזקנים, שהם עוד קבוצה הנעדרת מהמסך. הבחירה להדיר אותם היא מטופשת, לא רק כי כולנו נהיה זקנים פעם, אלא כי הצופים רוצים לראות אנשים מעניינים ודמויות מרתקות. ההתכחשות שלנו לתמונת המראה שלנו היא מרשימה, והיא כמעט לא הגיונית.

"ההחלטה לשלב בתוכנית אדם חירש, כמו דורון, ואישה בכיסא גלגלים, כמו מעיין, לא התקבלה במפורש. בתחילת העונה אנחנו מגדירים למלהקים אילו סוגי אוכלוסייה נרצה ואיזה מגוון. אנחנו יודעים מי עכברי הטריוויה ומי ירצו לבוא, ואנחנו רוצים להילחם בצפוי ובהומוגני.

"ההשתתפות שלהם בתוכנית הצריכה שינוי. הבאנו מתורגמנית ועשינו חזרות איתה כדי לדייק את זה, שזה לא ייראה מגושם ומאולץ. בשביל מעיין היה צריך לייצר כפתור לחיצה אחר ורמפה. אבל זה היה חשוב. בסופו של דבר מדובר באנשים רגילים עם חיים מלאים. היה לנו חשוב שלא כל השיחה תהיה על נכות. אף אחד מהם לא מגדיר כך את עצמו. מעיין היא סוּפר־שנונה, יש לה המון ידע, והיא יושבת בכיסא גלגלים. צריך להלך על קו דק – מצד אחד אי אפשר להתעלם מזה שמגיעה אישה שיש לה בעיות מוטוריות, או אדם שמדבר בשפת הסימנים, אבל אפשר לנרמל את זה.

"הם גם שניהם היו מאוד טובים. במובן מסוים זה היה יכול להיות יותר מעניין אם היא לא הייתה מצליחה. כי רבים לא מצליחים. וגם ככה חצי מהאוכלוסייה חושבת שהצ'ייסר מקבל את התשובות מראש או עם אוזנייה. זה היה עוזר לחדד את הריאליזם.

"ביקשנו מהתאגיד שבקדימונים לתוכנית לא יציינו שיהיה פרק עם אדם חירש או עם אישה בכיסא גלגלים. כי אם עושים מזה עניין, זה לשפוך את התינוק עם המים. אבל ידוע לנו שצפו בפרקים האלה יותר. גם התגובות שעידו רוזנבלום קיבל, גם לפי הצפיות בפרק ביוטיוב. הייתה לזה תהודה. פנו אלינו מ'מילבת', עמותה שמטפלת באנשים עם מוגבלויות, כדי להתאים לה כלי נגינה, כי זה משהו שהיא אמרה שהיא רוצה לעשות. נתן זהבי התקשר כדי לראות איך הוא יכול לעזור. ההשתתפות שלה רוממה וריגשה אנשים.

"משהו שלמדתי מתוכניתנו האחרת, 'סליחה על השאלה', שבחלקה עסקה באנשים בעלי מוגבלויות, זה שהם היו מאוד־מאוד שונים אחד מהשני, והדבר היחיד שהיה להם במשותף הוא שהם שונאים את המבטים המרחמים. הבקשה הכי מרכזית ששמענו הייתה לא להסתכל עליהם כעל מקשה אחת. יש חירשים מגעילים ורעים כמו אצל כולם.

"ב'סליחה על השאלה' חשוב לנו קודם לראות את האדם ואחר כך את הקושי. זה הסיפור של הסדרה. בעונה הבאה שלה יהיו אוטיסטים, נכים בכיסאות גלגלים, הלומי קרב, ילדים להורים גרושים, אנשים בעלי הפרעות אכילה ונתקפות פגיעה מינית. דרך השונה רואים את העולם, והוא נראה מעניין ומגוון יותר".

 

——

 

מאחר שעולם הטלוויזיה רק גדל וגדל, הוא מחפש עוד סיפורים למלא אותו בהם. אם פעם מדינות מחוץ לארה"ב, כמו ישראל, יצרו סדרת טלוויזיה במחשבה שתהיה די אוניברסלית כדי שתימכר בחו"ל, היום ניכר שגופים כמו נטפליקס, השולטים ביצירה, מחפשים סדרות אותנטיות, שמספרים סיפורים מקוריים, כאלה שעוד לא נשמעו. זה מותיר מקום רב לאחר, גם לאדם בעל המוגבלויות.

"יש רעב גדול בתחום הטלוויזיה, יש מאבק גדול על תשומת הלב, והמון שטח למלא. המפלצת מאוד רעבה, והקהל משועמם מהדגמים הרגילים", אומרת ד"ר דליה לירן־אלפר. "הסדרות האלה מציעות מגוון מסעיר, מרגש. עכשיו צריך רק לקוות שלא יתעייפו מזה מהר מדי. המלצתי לחברה לראות את 'הרופא הטוב', וסיפרתי לה שזה על רופא מנתח שיש לו אוטיזם, אז היא אמרה לי שכבר ראתה את 'על הספקטרום', וכבר "כמה אוטיסטים אפשר לראות בשנה".

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה.
השאירו פרטים ונחזור אליכם:

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook