fbpx

לקות ראויה // מאת רותה קופפר

0

כך זכה הייצוג של בעלי מוגבלויות בטלוויזיה לפריחה מפתיעה

 

ריאן הוא שמו של גיבור הסדרה 'ספיישל' (מיוחד). ריאן הוא צעיר הומוסקסואל בן 20 ומשהו, ולו פרטי ביוגרפיה כמעט זהים לאלה של בורא הסדרה, ריאן אוקונל. הוא, כמו היוצר, הומו גאה. זה גלוי וידוע מאז היה נער. הסוד שהוא שומר מפני כולם הוא שיש לו שיתוק מוחין. פיזית זה לא משהו שקל להסתיר, הרי יש לזה סימנים בולטים לעין. אבל הוא מסתתר מאחורי סיפור כיסוי.

 

זמן קצר לפני שריאן מגיע למקום העבודה החדש שלו, הוא נפגע בתאונת דרכים. מכונית מתנגשת בו. מאותו הרגע הוא מספר לאנשים שהוא פוגש בעבודה שצליעתו והפגיעות האחרות שלו נובעות מהתאונה. "אוי, זה משהו שיכול היה לקרות לכל אחד מאיתנו", מעירה באמפתיה חברה לעבודה. יש בהערה הזאת כל מה שאוקונל רוצה לומר. הבו לי אמפתיה וקבלה, ולא רחמים המלווים בדחייה.

 

"זה היה חתיכת מסע לשכנע מישהו להפיק את הסדרה הזאת", סיפר אוקונל ל'וראייטי' עם עליית הסדרה. "זה אולי ידהים אתכם", אמר למראיינת, "אבל למכור סדרה שהגיבור שלה הוא הומו נכה לא היה הדבר הכי קל בעולם. זה דרש זמן, התמדה וטיפ־טיפה של חיים באשליה".

 

ואיזה מזל שהיא נעשתה. 'ספיישל', סדרה בת שמונה פרקים, שכל פרק שלה הוא בן 15 דקות, מבוססת על ספר שכתב אוקונל בשם 'אני מיוחד, ועוד שקרים שאנחנו מספרים לעצמנו'. היא עלתה באפריל בנטפליקס, והיא מצחיקה, מרגשת, חכמה, נועזת ומספקת חוויות מעוררות מחשבה, מפתיעות ובאמת מיוחדות. ריאן מסתתר מאחורי סיפור התאונה מתוך הבנה שהיחס של החברה "הבריאה" (נשתמש במילה זו, באין שם מדויק יותר) לפגיעה שאירעה לאדם בריא והטילה בו מום הוא שונה לגמרי מהיחס לנכה מלידה. כן, גם בעולם הזה, יש היררכיה.

 

ייצוג לקוי בחסר

בתרבות הפופולרית הגילומים של נכים ובעלי מוגבלויות הם מעטים מדי. אבל שמור מקום מסוים לאלה שהיו פעם בריאים ונפצעו, מ'השיבה הביתה', דרך 'נולד בארבעה ביולי', וגם 'לא שם זין' הישראלי – סרטים שבהם הגיבורים נעשו משותקים בעקבות פציעה במלחמה; או סדרת הלהיט 'האוס', שבה גיבורה ד"ר גרגורי האוס נעזר במקל הליכה כתוצאה מפציעה.

 

אדם נכה שהיה פעם בריא ונפצע – בתאונה, באירוע ספורט כלשהו, בקרב או בפעילות משטרתית – הוא עניין שמוצג כמצער אך גם כקצת הרואי. הוא קורבן של עולם אכזר. מה שמציג כמובן נכות באור אסוני ולא כחלק אינטגרלי, ובמובן מסוים נורמלי, מהחיים.

 

מה שמשלים את התמונה הזאת הוא מה שנעדר ממנה – עד כמה קשה למצוא ייצוגים של אנשים בעלי נכות מולדת על המסך. זה עניין מצער, משום שאנשים אוהבים לראות גילומים של עצמם על המסך, וגם לבעלי מוגבלויות מגיע, בפרט כשהם חלק לא קטן מהאוכלוסייה. זה מצער גם כי זה מונע מאנשים שאין להם מוגבלויות לראות עולם מלא, מורכב ומעניין יותר; ובהחלט גם מכיוון שיש כאן אפיקים אמנותיים וסיפוריים מרתקים שפשוט מפוספסים, בעידן הגדול של היצירה הטלוויזיונית.

 

לאחרונה חל שיפור מסוים בייצוג הזה. מה שבטוח זה שגיבור של סדרה שהוא גם הומו, גם נכה, גם מגולם על ידי שחקן בעל מוגבלויות (עניין בכלל נדיר), גם מתאהב, גם נראה מקיים יחסי מין על המסך ומנהל חיים מלאים ולא מושלמים אבל די מספקים – זה לא היה בכלל לפני 'ספיישל'.

 

——

 

קצת נתונים: מסקר שפורסם בחודש מרץ השנה עלה שאחד מכל ארבעה אמריקאים סובל ממגבלה כלשהי, אך לפי סקר של GLAAD, ארגון המנטר ומעודד את הייצוג של השונה בטלוויזיה האמריקאית, ב־2018–2019 רק 2.1% מהדמויות הקבועות בפריים טיים האמריקאי, ברשתות הארציות, היו בעלות מגבלה. כלומר בתוך שלל הדמויות הקבועות על המסך, רק 18 היו של אנשים שלהם מגבלות פיזיות. מחקר נוסף מצא שמתוכן רק 5% שוחקו על ידי שחקנים בעלי מוגבלויות. 95% היו שחקנים ללא מגבלות פיזיות.

 

מחקר מקיף של קרן רודרמן על העסקת שחקנים בעלי מוגבלויות בטלוויזיה, הוכיח שהייצוג שלהם הוא הנמוך ביותר בהוליווד. המחקר מלמד כי אנשים בעלי נכויות לא צורפו לשיח על משבר הייצוג בהוליווד, שהעלה לתודעה בעיית ייצוג קשה של קבוצות מיעוטים אחרות, ובעקבות זאת חל שיפור מסוים בייצוגן וכן בשאיפה לשוויון בשכר של נשים, למשל. את המחקר כתבו השחקן דני וודברן (שהתפרסם בדמות של מיקי בסדרה 'סיינפלד'), שחקן קטן קומה, לצד מומחית מטעם הקרן לענייני תוכן, קריסטינה קופיץ'.

 

"לתעשיית הבידור יש השפעה משמעותית על האופן שבו החברה תופסת קבוצות מיעוטים. בגלל הסטיגמה של הוליווד נגד העסקת שחקנים בעלי נכויות, הקהל נחשף אליהם רק לעיתים רחוקות", אומר בצער ג'יי רודרמן מהקרן.

 

 

נכה יכול להיות מניאק

הבודדים שנמצאים במקום הזה, שמוצאים את עצמם בחוד החנית, הגיעו לאחר מאמץ ומוצאים עצמם כמייצגים סקטורים שלמים, דבר שלא מתבקש משחקנים של קבוצה ללא מוגבלות. כך בוודאי המקרה של ריאן אוקונל, שהוא כוכב ויוצר הסדרה שלו. "מעולם לא רציתי להזדהות כקורבן וחשוב לי מאוד שזה יעבור בסדרה", אומר אוקונל בן ה־32 בריאיון ל'וראייטי', ובכל זאת יוצא באמירה כוללת: "אני רוצה שאנשים יפסיקו לרחם עלינו ולהתייחס אלינו בכפפות של משי".

 

מייקל ג'יי פוקס, מכוכבי הקולנוע הגדולים של שנות ה־80, ושל הטלוויזיה בשנות ה־90, אובחן כחולה פרקינסון כבר בתחילת אותו עשור, שבו כיכב למשל בסיטקום הפופולרי 'ספין סיטי'. נוכחותו הטלוויזיונית תרמה רבות לנראות של אנשים בעלי מוגבלויות על המסך. אגב, לא תמיד נאמר בפירוש שיש לו פרקינסון, ולא תמיד זאת התסמונת שהדמות לוקה בה, אבל היה ברור שמדובר באדם שיש לו מגבלה פיזית. כמו למשל ב'האישה הטובה', שם הוא גם לקח את האמירה הזאת צעד אחד קדימה. הוא רוצה שיידעו ש"אנשים בעלי מוגבלויות יכולים להיות חארות". וכך הוא גם "ניצל" את מצבו, בהופעת אורח בתפקיד עצמו ב'תרגיע' של לארי דיוויד.

 

הדמויות שפוקס גילם גם בקומדיה 'סקראבס' ובמיוחד ב'האישה הטובה' בהחלט ענו על ההגדרה הזאת, רופא ועורך דין מעצבנים בהתאמה. ב'האישה הטובה', בתור עורך הדין לואיס קנינג, הוא משתמש בדעות הקדומות של החברה נגד נכים לטובתו. הוא נראה מנצל את הדעות הללו כדי לקדם את הלקוחות שלו, שהם לרוב תאגידים גדולים וחזקים. השאיפה של פוקס ל"חראיות" מובנת, כי כאשר כבר מציגים נכים על המסך, יש איזו הילה של קדושה, המהולה ברחמים בייצוג הזה.

 

פעילים לזכויות נכים טבעו מושג שנקרא "נכה־על" (super-crip) לייצוג הזה. הכוונה היא לתאר את דמות הנכה כשאפתן תמידי, דמות שעושים לה אידיאליזציה ושואבים ממנה השראה, ולעיתים אף נדמה שיש לה כוחות־על, נכתב ב'באזפיד'. "במקום להכיר באנושיות הבסיסית של הרגשות שלנו", מצטטים שם את פעיל זכויות הנכים דאיי תומפסון ממאמר שכתב ב־1985, "אנשים ללא מוגבלויות נוטים לראות אותנו לחלופין או כמשהו חסר ישע שיש לרחם עליו או כנכה־על שנאבק בכל רגע כדי להתגבר על הקשיים האינסופיים הנקרים בדרכו".

 

הכתבה מציינת את אחד מנכי־העל הראשונים על המסך – 'איירונסייד' – הסדרה המיתולוגית (שהייתה פופולרית גם בימי הערוץ הבודד של שנות ה־70 בישראל) על מפקד המשטרה האמיץ איירונסייד (ריימונד בר), ששימש כיועץ מיוחד למשטרת סן פרנסיסקו לאחר שנורה על ידי מתנקש ונהיה משותק. הסדרה, שעלתה ב־1967 בארה"ב, הייתה הצלחה ושודרה במשך שמונה עונות. הרימייק שלה מ־2013, לעומת זאת, בגילומו של בלייר אנדרווד, בקושי שרד שלושה פרקים לפני שבוטל. בביקורת ב'ניו יורק טיימס' נכתב עליה, בגסות המדגימה את פרדוקס הנכה על המסך, "אף אחד לא רוצה להתחבר עם מישהו שמנפנף בנכות שלו כמו בדגל וכל הזמן מנסה להוכיח שהיא לא עוצרת אותו מלהתקדם בחיים בשום דרך".

 

באתר Brave in the Attempt התפרסם מאמר ושמו "נכויות ותרבות פופולרית" ובו נכתב על הקושי שבין לתת כבוד לאדם שחייו קשים יותר מאלה של אנשים ללא מגבלות, לבין הצגתם באור נגוהות. "עצם הנוכחות של אדם עם מגבלה המנסה להשיג איזושהי רמה של נורמליות לא אמורה לרגש בפני עצמה. מישהו שיושב בכיסא גלגלים יכול להיות מעצבן. כשעצם הנוכחות שלהם היא קסומה, היא נהפכת ל'פורנו של השראה'. נכון, יש קו דק בין כבוד להערצה מוגזמת, אבל ניהול שיחה מורכבת על מיעוטים, מגדר ונכות תמיד יצריך הליכה על חבל דק".

 

בקיצור, אפשר להבין את פוקס ואת כמיהתו לגילום "שלילי" – אף על פי שאפשר לתהות על התועלת שבדילוג ישירות מהיעדר ייצוג על המסך לייצוג שלילי של נכים.

 

איור: שירי אלגור

 

רוצים לקרוא את המשך הכתבה? לפרטים על מבצע מנויים חדש ואטרקטיבי – לחצו כאן      

 

 

 

שתף