העיר, שכאילו יצאה מ'נאום השבטים' של הנשיא לשעבר ריבלין, מדגימה עד כמה הדיבורים היפים והמיזמים החשובים אינם יכולים להוביל לפתרון | הבעיה, העולה ממפגשים עם התושבים בעיר, אינה ניכור וחוסר היכרות, אלא הקונפליקט והחיכוך
ביוני 2015, בכנס הרצליה שהתקיים אל מול בכירי המשק, הרמטכ"ל, ראש האופוזיציה ואחרים, נשא נשיא המדינה דאז ראובן (רובי) ריבלין את נאומו המפורסם שזכה לשם 'נאום השבטים'. משך דקות ארוכות שרטט ריבלין בנאומו את ישראל כפי שהבין אותה לאחר עשרות שנות פעילות פוליטית – כבר לא מדינה של רוב ציוני ומיעוטים זניחים, אלא מדינה של ארבעה שבטים: חילונים, ציונים־דתיים, חרדים וערבים. לכל אחד מהם מערכת חינוך נפרדת אשר מחנכת לתקווה ישראלית אחרת. על כן, חייבת המדינה לחשוב באופן חדש על זהותה ועל עתידה ולהכיל באופן אחר את הקבוצות השונות.
ריבלין לא הציע בנאומו מבנה ישראלי אחיד וחדש. הוא לא ראה בכך את תפקידו, אך ציין עקרונות מנחים להתקדמות: תחושת ביטחון בזהות השבטית, אחריות משותפת, הוגנות ושוויון, ויצירת ישראליות משותפת.
בחודשים מאי ויוני השנה, נראתה התיאוריה הזו במציאות כמו הכאוס בהתגלמותו. לוד, אחת הערים הבודדות שמכילות בתוכן את ארבעת השבטים – בערה. זריקות אבנים, נזק רב לרכוש, פגיעה ואף הרג של אזרחים בידי אזרחים, מאות חיילים ושוטרים מסתובבים ברחובות. תמונות מדהימות מילאו את מסכי הטלוויזיה בישראל ובעולם במשך כמה שבועות.
כמו לוד, היו גם ערים מעורבות אחרות שסערו, אך עוצמת האלימות בעיר שנחשבת למשותפת הפכה אותה לסמל. וראו זה פלא, כפי שהעיר התפוצצה ללא כל התרעה מוקדמת נראית לעין, כך גם שככה האלימות, ו"אירועי מאי" הפכו לעוד אירוע היסטורי, שייעלם בתודעתם של רוב אזרחי ישראל.
על כן, בחרתי לפתוח את המסע בין קהילות ברחבי ישראל דווקא שם. במדור שמטרתו לבחור את האתגרים הזהותיים והקהילתיים, במיוחד בפריפריה, אין מתאימה יותר מהעיר שהתפוצצה לה יחדיו.
סלט עירוני
בניגוד לרוב אזרחי ישראל, תושבי לוד עדיין חיים את האירועים ההם. גם אם העיר חוזרת אט־אט למסלולה, הרי שתושביה מצולקים – פיזית, כלכלית ונפשית – מאירועי חודש מאי, שהציפו בעיות שקיימות כבר שנים. כמנהגנו, אותן בעיות יסוד לא נפתרו, ועל כן כל משבר, גדול כקטן, נצפה דרך עיניים מדממות שזוכרות היטב לאן הוא יכול להידרדר: כל הפגנה עלולה להתלקח למהומה, כל משבר מקומי הוא פוטנציאל לאינתיפאדה או מלחמת אזרחים.
הנסיעה בעיר מסחררת. לעיתים נדמה כי היא נבנתה טלאי על טלאי – כל שכונה נוצרה כדי לענות על צורך פוליטי מקומי אחר. לא לגמרי ברור היכן המרכז ואיפה השוליים: "העיר העתיקה" שבה שוכן המבנה החדש של העירייה; שכונה של פליטים מהכפרים הסמוכים שהגיעו לאחר 1948; שכונה שאוכלסה בזריזות בידי עולים מברית המועצות לשעבר בשנות ה־90; שכונה של בדואים שהגיעו מהדרום, קנו קרקעות ללא אישורי בנייה ועכשיו מתמודדים עם צווי פינוי; והשכונה המיועדת ל"גרעין תורני", אותה קבוצה שעברה לעיר על מנת "לחזק אותה".
הנסיעה בין השכונות מציפה את החושים בעומס של אינפורמציה: היסטורית, סוציולוגית ופוליטית. לכל שכונה המראה שלה, הסיפור שלה, של הקהילה החיה בתוכה ושל הדינמיקה בינה לבין שאר הקהילות בעיר. לא לשווא נדמה כי מדובר בסלט שכדברי מערכון מלחמת האזרחים המפעים מ'ארץ נהדרת' – "לא נדבק".
המרכיבים השונים בעיר אינם מתכנסים למבנה אחד קוהרנטי הנקרא 'לוד', עד כי קשה לזכור שהעיר מפורסמת כזו עם הרצף ההתיישבותי העתיק בעולם – 8,000 שנות יישוב יש בסיר הלחץ הזה, שמרכיביו עולים על גדותיהם.
בשכונת הרכבת אני מוצא את עאבד, פעיל בתחומי החינוך והתכנון. אני שואל אותו על תחושותיו לגבי אירועי מאי, מנסה להבין ממנו מדוע דווקא לוד היא שבערה. עאבד מסביר שכדי להבין את התשובה צריך להסתכל מקרוב על העיר כולה, לא רק על "שבט יהודי" ו"שבט ערבי", אלא אל תוככי הזהות הערבית בעיר.
לערבים רבים, הוא אומר, אין שורשים בעיר: קבוצה גדולה אחת הם פליטים מאזור הדרום ומהמרכז שהגיעו ב־49' – חלקי משפחה הגיעו ללוד, כשחלקים אחרים הגיעו לעזה ולמצרים. קבוצה אחרת הם בדואים מהדרום, גם להם חלקי משפחה בדרום הגדה המערבית ועזה; וקבוצה נוספת הם משפחות של משתפי פעולה מהשטחים שהגיעו בתחילת שנות ה־90. סלט.
כאשר מתקיימים סבבי אלימות בין ישראל לפלסטינים, הוא אומר, כמעט כל משפחה בלוד חווה את האירועים על בשרה באופן מיידי. בני משפחה מדרגה ראשונה ושנייה נמצאים במוקדי החיכוך. בנוסף לכל אלה, ערביי לוד הם מסורתיים־דתיים ברובם. כאשר לחיכוך אלים ישנם הקשרים דתיים – כמו באירועי מאי שנקשרו בקשר הדוק לרמדאן ולאלימות בהר הבית – הביטחון בזהות הישראלית שהיה מעורער עוד קודם, מתערער יותר.
מגפה וחוסר ביטחון
לא רחוק ממנו, באותה שכונה, מעלים כמה תלמידי תיכון סיבה נוספת לאירועי מאי: מגפת הקורונה הכתה בכל העולם, אך במקומות כמו לוד, וביתר שאת בשכונות הערביות, המגפה הפכה את חייהם של הצעירים לקשים מנשוא. ראשית, הם מסבירים, עבור משפחות קשות יום, המגפה הייתה מכת מוות כלכלית – ממדי האבטלה צמחו, ורוב רובם של התושבים חיים גם כך מתחת לקו העוני. חוסר הביטחון בבית נפגש גם עם חוסר הביטחון בחוץ – שנים של הזנחה מטעם המדינה והעירייה הובילו לכך שכמעט אין מסגרות חוץ־בית ספריות מתפקדות. אין חינוך בלתי פורמלי. מאידך, הפשיעה בעיר, בעיה אקוטית וידועה, מתעצמת.
בני הנוער בלוד, מספרים הנערים, היו תקועים ללא מסגרות, ללא ביטחון כלכלי־משפחתי, ובסביבה לא בטוחה. המהומות בעיר תפסו אותם כועסים, עצובים ומיואשים. מבחינתם, גם כמה חודשים אחרי, האירועים לא תמו. יש בין חבריהם כאלה שעדיין במעצר, ולכולם צלקות נפשיות שטרם הגלידו. שלא במפתיע, עם שוך המהומות, בעיות העומק עדיין לא זכו לטיפול, לא במישור הכלכלי ולא במישור המוניציפלי. הם, הצעירים, נותרו חשופים.
אני ממשיך לעיר העתיקה, ממש סמוך לבניין העירייה, למפגש עם פידה שחאדה סאלחה, חברת מועצה בעיר וחברה טובה. את הגרעינים התורניים בעיר היא מכנה "המתנחלים", ורואה אותם בעיקר ככאלה שבאו להסיט את משאבי העירייה ואת זהות העיר לצרכיהם. הגרעינים, היא טוענת ומבקשת לא להכליל, מורכבים. לא כל קבוצה דומה לרעותה. אך ישנה קבוצה גדולה מאוד, שרואה בעיר משחק סכום אפס בין יהודים לערבים, היא ממשיכה. בעיניהם, הקשר בין יהודים לערבים הוא סכנה, והם היו רוצים לראות את לוד יהודית יותר וערבית פחות. "לקבוצה זו יש כוח פוליטי רב בעיר", אומרת פידה, "והיא לא רק מונעת התפתחות של שכונות ערביות, אלא מחבלת באופן אקטיבי ביכולת שלהן להתפתח ולצמוח".
פידה היא פעילת שטח בעצמה, והסתובבה ברחובות בזמן המהומות, שם ראתה לדבריה את מנהיגי הגרעינים. לתפיסתה, העיר צריכה ויכולה להיות מעורבת – יהודים וערבים – אך לשם כך היא צריכה להיות קשובה באופן פעיל לזהויות של כלל תושבי העיר. "ברגע שקבוצה חזקה בעלת כוח פוליטי פועלת באופן אקטיבי נגד קבוצה חלשה, החיכוך הופך לאלים יותר".
שותפות במקום "התנחלות"
תחושות שונות בתכלית, יש להניח, הייתי חווה בחלקים אחרים של העיר. כאמור, אין דבק. בדרכי החוצה ליוו אותי תחושת ההתפרקות הטוטאלית בלוד, הצער שמתלווה ללמידה על בעיות קשות שייקח שנים להתמודד איתן והתסכול על כך שאפילו לאחר אירועי מאי חלק מהבעיות אף החמירו.
התחושה החזקה של ביקור בזירה של "שבט אחר" החזירה אותי לצפות באותו נאום של ריבלין על אודות הצורך באיחוי הקשר בין השבטים. נאום שהיה יריית פתיחה לפרויקטים רבים שנוצרו בעקבותיו בתחומים שונים. אלה מתמקדים בגיוון בשוק העבודה, בקידום פרויקטים באקדמיה, במערכת החינוך ובמוקדים שונים בשלטון המקומי, תחת כותרת של 'תקווה ישראלית' וניסיון למצוא את המשותף.
אין לזלזל בפרויקטים כאלה, שוודאי ראויים ואף הכרחיים. אך נראה שמה שפחות מודגש, אף שהוזכר בנאום המפורסם, הוא החשיבות בביטחון בזהות וכן פערי הכוח שבין השבטים החזקים לשבטים החלשים, שהם תולדה של זהות שלטת אל מול זהות שקופה.
נסיעה לא ממושכת בלוד מבהירה כי הבעיה בין השבטים אינה טמונה ב"היעדר היכרות" ואפילו לא רק ב"פערי כלכלה", אלא בחיבור בין אלה לזהויות שנמצאות בקונפליקט. בהקשר של היחסים היהודים־ערביים, החיכוך אינו בין שבט לשבט אלא בין לאום ללאום. שני הלאומים האלה לא רחוקים מפני שאינם מכירים זה את זה, אלא משום שקיים קונפליקט ביניהם. על כן, אי־אפשר לייצר שוויון בין־שבטי אם לא מייצרים פתרון לקונפליקט הלאומי בפרמטרים שוויוניים.
כאן טמונה הבעיה של לוד. אחת מהן. היא אינה יכולה לחכות לפתרון של הקונפליקט הלאומי כדי שנתחיל להתמודד איתה. העיר העתיקה, שכונת הרכבת ושכונות אחרות כמו פרדס שניר וס"ח דורשות התערבות מיידית, שכן הכאב אמיתי ועמוק. והכאב הזה, שהתפרץ לרחובות במאי, אמיתי גם כאשר הוא מודחק או מושתק.
מה ניתן לעשות בינתיים? אולי, שקבוצות מהשבטים היהודיים בישראל שמאמינים בפתרון הסכסוך היהודי־ערבי בתנאי שוויון לאומי יהיו מעורבות יותר בלוד, כבר עכשיו. כדי לעשות זאת, יהודים השואפים לשוויון לא צריכים "להתנחל" בלוד כדי "לעזור לה", אלא להיות שותפים אקטיביים לדרישות התושבים, חומריות וזהותיות כאחד.
–
