אסטרגיית יציאה ללא יציאה
"אני מספיק לא צנוע בשביל להבחין באופן אובייקטיבי מבחינת הרקורד, הניסיון, המוכרות הבינלאומית (…) אני היום יותר בשל וכשיר להוביל את מדינת ישראל מכל אחד מהמועמדים מסביב, כולל נתניהו (…)". את הדברים האלה אמר אהוד ברק לפני כשנתיים, כשהתחיל לבשל את חזרתו לזירה הפוליטית. מאז הוא חישב חישובים והיסס היסוסים ונמנע לבסוף מלקפוץ לזירה בסבב הבחירות האחרון. לתדהמתו הזחוחה, ברק לא הצליח לשכנע את השחקנים שאיתם דיבר לצרף אותו, או לחבור אליו לקוניונקטורה בראשותו. לסחורה המשובחת שהציע ברק פשוט לא היו קונים. הוא היה כמו ספר שעל גב הכריכה שלו, היכן שמדפיסים קילוסין של מבקרי ספרות או סופרים אחרים, מילות השבח היו רק של הסופר עצמו, על עצמו.
בסיבוב הנוכחי הוא כבר חזר להיות אהוד מהסיירת. האיזון בין תכנון הפעולה לבין פקודת הקרב עצמה שב למקומו. ברק עלה על מדים ונכנס לזירה. בראשו רקח תוכנית סבוכה, כזו שרק ראשו כנראה יכול לדמיין כאפשרית. פלטפורמה שממנה ישכנע, או יכפה, איחודים, שבסופם הוא יוביל את מחנה המרכז־שמאל וינצח את נתניהו. אבל השחקנים זיהו את הסרבל הלבן של סבנה מרחוק. הבינו שהוא לא בא לתקן ולחלץ, אלא לירות ולהרוג. השילוב של רתיעת רובם מפניו, יחד עם המניות הנמוכות שלו, חסם לו את הדרך. אגב, הוא אינו מכיר בערך המניה. האיש משוכנע שמשל פריחת הדובדבן האהוב עליו, חל גם בסיפור שלו; שרק אם הכוכבים היו מסתדרים, ברגע האמת הציבור היה בא בסופו של דבר ומתייצב מאחוריו.
כך או כך, עם המהלכים שנקט ברק כבר לא הייתה דרך לפרוש סופית. זה היה מציב כתם לא רק עליו, אלא על כל המחנה שמתנגד לנתניהו.
"העובדה שגם ליברמן וגם שקד הם כעת (על הנייר) ראשי שתי רשימות גדולות, מרחיקה אותם מהמסלול שבו תמיד חפצו. זה של השתלבות חזרה בליכוד וכיבושו"
המלכוד של שקד וליברמן
לברק, מתברר, יש מה ללמוד מאיילת שקד. הוא מפרק שעונים, היא מהנדסת מחשבים. כמוהו וכמו נתניהו, היא אדם מחושב, קר, אינסטרומנטלי. וכמו שניהם, גם פרגמטית בשורה התחתונה. אידיאולוגיה בפיה מחד, ראייה רחבה ומפוכחת יותר ברגע האמת מאידך. השיקוי שברק ניסה לרקוח התקלקל בשלב מוקדם, ובהרבה רעש. שקד, בשקט, ביצעה מאחורי הקלעים שח־מט מופלא בזירת הימין, ששחקניה כבר עלצו בהספדים עליה, בטרם עת.
בסיבוב הבחירות הקודם עוד חשב ברק שפלטפורמה מסוג של כחול לבן יכולה לקום כשהוא בראשה. הוא התבדה. הוא התנהג כמו גנרל, בלי להבין שאין צבא מאחוריו. שקד, לעומת זאת, הפכה לברק הצעיר. סיירת מובחרת של אישה אחת, שכובשת את היעד באישון לילה, בהבלחה, ללא אבידות בדרך.
לכאורה, אביגדור ליברמן ואיילת שקד הם כבר עכשיו הגיבורים של בחירות 2019 ב'. את נפלאות שקד כבר פירטנו. אלה של ליברמן לא פחות מזהירות. הוא הכשיל את נתניהו מלהקים ממשלה חמישית, ובקמפיין מתוחכם הצליח להתמצב שוב כראש מפלגה עם מספר דו־ספרתי של מנדטים (על הנייר). בדרך חשב שאולי אפילו יצליח לצרף את המהנדסת כמספר שתיים שלו. לה היו תוכניות אחרות.
אבל למרות שהסיפור עד כה קושר את כתריו לליברמן ולשקד, למעשה שניהם נמצאים באותו מלכוד. שני פוליטיקאים שרואים עצמם כראויים ביותר לתפקיד ראש הממשלה. שניהם מריחים את סוף עידן נתניהו ומנסים לייצר תרחיש שבו יירשו אותו. אבל הצלחותיהם הנוכחיות, בהפוך על הפוך, מגבילות אותם. העובדה שגם ליברמן וגם שקד הם כעת (שוב, על הנייר) ראשיהם של שתי רשימות גדולות, מרחיקה אותם מהמסלול שבו תמיד חפצו. זה של השתלבות (חזרה, עבור שניהם) בליכוד; וכיבושו בהמשך. לליכוד אפשר להצטרף – או לחזור – כיחידים, או כמובילי בודדים, עם ענווה במידה. כמוביליהן של מפלגות עתירות מנדטים, זה בלתי אפשרי. ליברמן יכול לשאול את עצמו, גרסת 2013, עם החיבור הטכני בין ישראל ביתנו לליכוד. כל מהלך המשכי לאחרון, לשילובו של ליברמן ומפלגתו חזרה במצודת זאב, נגדע באיבו על ידי בכירי הליכוד. חוסל, למעשה, כבר בשלב הרעיון.
הכישלון המבורך של כחלון
קחו למשל – בהקשר הזה – את משה כחלון, כתמונת מראה של הצמד הנ"ל. הכישלון של כחלון וכולנו באפריל, היה למעשה סוג של ברכה. ראשית, הוא יוכל להיפטר מהתואר "שר האוצר". אמנם תפקיד שאליו נשא את עיניו שנים, אבל כעת להבות הגירעון מלחכות את כיסאו. שום דבר טוב – פוליטית – לא יכול לצאת לו מזה.
וחשוב מכך: התוצאה העלובה של כולנו, על ארבעת מנדטיה, סללה לו את הדרך בחזרה למפלגת האם שלו, הליכוד. כן, המפלגה שגם ליברמן וגם שקד היו רוצים לעמוד בראשה, בדרך למחוז חפצם ברחוב בלפור בירושלים. מלבד העובדה שבניגוד להם עוד יש לו כמה גייסות שנותרו, מוכנים ליום פקודה, במפלגה שעזב לפני חמש שנים. מה שסייע לו יותר מכל הוא המחיר הנמוך שהליכודניקים נדרשו לשלם על מנת לשריין אותו ואת חבריו ולהחזיר לו את תעודת חבר המפלגה, כשטפחים מינימליים של טינה מתלווים למהלך הזה.
חם ורדום
הפעם האחרונה שבה נערך קמפיין בחירות בחודש אוגוסט הייתה ב־1961, לכנסת החמישית. יותר לוהט ממזג האוויר, היה מאבק היצרים בתוך מפא"י, על רקע פרשת 'עסק הביש'. התוצאות עצמן היו שגרתיות למדי, מלבד ההפתעה בדמות המפלגה הליברלית הטרייה, שקטפה 17 מנדטים. בן־גוריון הוביל את מפלגתו לניצחון יחסי, בניחוח חמוץ, רק כדי לפרוש ממנה בזעם שנתיים לאחר מכן.
שבע מערכות הבחירות האחרונות התקיימו במועדים קרירים, יותר או פחות. כולן בין ינואר לאפריל. כעת, התופת ההבילה שוררת בחוץ. נזכיר שלמרות מבטלי ההתחממות הגלובלית, הנתונים מראים שהקיץ השנה, כמו בשנה שעברה, כמו בקודמת לה וכן הלאה, יהיה שוב "החם ביותר בהיסטוריית המדידה".
לכאורה, השילוב של טמפרטורות ולחות קיצוניות, יחד עם השסעים המובנים והפוליטיקה האלימה ממילא, היה אמור להניב כאן קמפיין יצרי, כשהוויכוחים הסוערים היו גולשים, מיוזעים, מהפיד לבני פלוגתא שיצעקו זה על זה ברחוב.
אבל העיוות שהכה מדינה שלמה בהלם, שבו הולכים לקלפי בפעם השנייה בתוך חמישה חודשים, עשה את שלו. הבחירות האלה רדומות מאי פעם. חולפות ליד הבוחרים, שמביעים בהן עניין מוגבל, אם בכלל. חלק ניכר מהרשימות הן תמונת ראי של הסיבוב הקודם. וגם הטינופים אותם טינופים והספינים אותם ספינים.
במצב הזה, לא נופתע אם 17 בספטמבר יניב את אחוז ההצבעה הנמוך ביותר מאז בחירות 2006, שעמד אז על 63%. במצב צבירה כזה, צריך להתעלם כמעט לחלוטין מהסקרים שאנו רואים כעת. אמנם, מצב שבו המפלגות שאמורות לעבור את אחוז החסימה לא עוברות אותו אינו סביר כל כך. אבל השינוי המעשי ביניהן, בתוצאות האמת, עשוי להיות דרמטי מאי פעם.
