עיתונאים ישראלים חשופים בשנים האחרונות להתקפה מצד שתי קבוצות מובהקות: אנשי ימין ושוטרים. אמנון אברמוביץ' נזקק להגנה של שוטרים כדי להיחלץ מהפגנה של תומכי נתניהו ביוני 2020; ברוך קרא הותקף במקל בידי תומכי נתניהו לפני פחות מחצי שנה; שוטרים עיכבו ללא עילה את גידי וייץ בדצמבר האחרון, ושחררו אותו לאחר מכן ללא כל פעולה.
יאסר עוקבי, שסיקר את ה"נטיעות" של קק"ל בנגב – שם מכובס לתפיסת קרקע – הותקף בידי שוטרים תוך כדי שידור, ואף שהזדהה כעיתונאי הוא עוכב, הטלפון שלו הוחרם, והוא הוחזק כמה שעות ללא עילה, חלקן מאחורי סורגים.
עובדות מול שקרים
הימין הישראלי מפיץ זה 50 שנים את הסיסמה (שמגיעה במקור מהימין האמריקאי) שעל פיה "העם נגד תקשורת עוינת". התפיסה הזו מבחינה בין "העם" ובין הגורמים העוינים אותו, כביכול. מכאן כבר עולה הרמיזה הקבועה: התקשורת היא "לא חלק מהעם", תלושה, קוסמופוליטית. היא מהאו"ם, אדישה ואף עוינת לצרותיו של "העם".
התפיסה הזו התחילה ברוסיה הקומוניסטית, והיא צמחה מחדש תחת שלטונו של פוטין. הימין הקיצוני ברחבי העולם, שמעודד בידי משטר פוטין, משתמש בה כמשרוקית כלבים: כשהוא מדבר על "עיתונאים" או "גלובליסטים", הוא מתכוון לומר "יהודים". במהלך קמפיין הבחירות של דונלד טראמפ, התקפות על עיתונאים היו שגרה, וטראמפ עודד את המתלהמים.
הימין הישראלי אימץ את השיטות הללו מזמן. במהלך מערכת הבחירות של 1996, בנימין נתניהו הצביע על העיתונאים שסיקרו אירוע בחירות ופרץ בקריאות קצובות: "הם מ פ ח ד י ם". הוא חזר לשיטות האלה בבחירות 2015, ולאחר מכן: הוא קרא לשרים שלו "תהיו גברים, תתקפו את התקשורת", והקמפיין שלו הפיץ שלטים עם תמונות של רביב דרוקר ועיתונאים אחרים עם הסיסמה "הם לא יחליטו, אתם תחליטו".
הבעיה של הימין הגלובלי בכלל והישראלי בפרט זו היכולת של התקשורת להציג עובדות שסותרות את התעמולה של הימין. מכאן האמירה של יועצתו של טראמפ, קלי־אן קונוויי, על פיה יש "עובדות אלטרנטיביות". קונוויי התייחסה לדיווחים השקריים של דוברו של טראמפ שון ספייסר על מספר האנשים שהגיעו להשבעתו של טראמפ. כלומר, מול המציאות שכל אדם היה יכול לראות בעיניו, הימין מבקש להעמיד "עובדות אלטרנטיביות", ועיתונאים משבשים את יכולתו לעשות זאת, ומכאן שיש להפחיד אותם או לתקוף אותם.
קל ללגלג על המושג "עובדות אלטרנטיביות", אבל החלל שלנו מוצף בתעמולה בקנה מידה שאין לו שום תקדים היסטורי. קבוצות של טרולים, חלקם מעודדים ואף ממומנים בידי משטר פוטין, מפיצים כמויות של שקרים והטעיות שספק אם משטר דמוקרטי יכול לעמוד בהן. אנחנו רואים זאת כעת במהלך המלחמה באוקראינה, אבל זה לא התחיל שם: מספיק להזכיר את "אוטובוס הברקזיט" המפורסם והשקר הבוטה שלו.
לרסן את המשטרה
הבעיה עם משטרת ישראל אחרת ומורכבת פחות. מדובר בכוח בלתי מיומן, שהפתרון הראשון שלו לכל בעיה היא אלימות. מאחר שאלימות מצטלמת רע, השוטרים תוקפים גם את המדווחים עליה. אקטיביסטים ישראלים יודעים מזמן שאם הם הותקפו בידי שוטר ויתלוננו על כך, מיד תוגש נגדם תלונה על תקיפת שוטר.
על הפתרון של המערכת לבעיית אלימות השוטרים, מח"ש, מיותר להרחיב את הדיבור. המשטרה הפכה לשיטה את העיכוב של העיתונאי המציק ואת שחרורו כמה שעות לאחר מכן, בלי הליכים נוספים. המטרה היא התשה: כמה פעמים אתה מוכן להיעצר ולהסתכן באלימות? העובדה שאף שוטר שעיכב עיתונאי עיכוב שווא לא הודח, שלא לדבר על הועמד לדין, מצביעה על השיטה. ולמשטרה יש זיכרון ארגוני ארוך.
את בעיית האלימות המשטרתית אפשר לפתור באמצעות רפורמה עמוקה במשטרה, בייחוד לאור העובדה שהציבור מכיר בכך שהמשטרה היא כלי שבור. הימין בצורתו הנוכחית, מצד שני, צפוי להיות איתנו דור נוסף לפחות.
מכל הסיבות האלה, לעיתונאים יש היום תפקיד חיוני: מול גלי התעמולה הקלה כל כך להפצה, אנחנו צריכים אנשים שתפקידם יהיה לדווח על העובדות. אנשים שהאתוס שלהם הוא חתירה לאמת בכל מחיר. ההיגיון של המשטר הדמוקרטי נשען על התפיסה שהציבור בוחר ממשלות ומדיח אותן על סמך מידע אמין שהוא מקבל.
בהיעדר מידע אמין, ומול שפע של תעמולה שקרית, ההצבעה הדמוקרטית עשויה להיות מושפעת מרגשות ומפחדים הרבה יותר מאשר מידע. הבעיה הזו, הנטייה של קהל המצביעים להיסחף אחרי רגשות ורטוריקה, היא עקב אכילס של כל משטר דמוקרטי מאז הדמוקרטיה (הפגומה) האתונאית. כרגע היא חמורה הרבה יותר מאי פעם בעבר – בייחוד משום שהיא מופעלת בידי אנשים שמאמינים בדחיקת הדמוקרטיה למובנה הפורמלי המצומצם ביותר.
מכאן הצורך הדוחק בהענקת הגנות מיוחדות לעיתונאים. הם משרתי ציבור במובן הנקי ביותר: תפקידם הוא להשכיל את הציבור ולספק לו מידע. הם מתמודדים לא רק עם התקפות פיזיות ואיומים מצד אנשי ימין ושוטרים, אלא גם מהאפקט המצנן שאלה גורמים, הניסיון המכוון של האלימות והאיומים להפנות את העיתונאים לנושאים אחרים, מסוכנים פחות – קרי, להשאיר את הזירה הפוליטית לתועמלנים בלבד.
החוק להגנה על עיתונאים
לפיכך הציע מכון זולת לפני כשנה תיקון לחוק העונשין, שכולל שלושה צעדים אופרטיביים. התיקון הראשון קובע שתקיפת עיתונאי בעת מילוי תפקידו היא עבירה שעונשה שלוש שנות מאסר; השני מתייחס לתקיפה מחמירה של עיתונאי, שכוללת שימוש בכלי נשק חם או קר, או נעשית על רקע פוליטי, לאומני או מגדרי – ולתקיפה של עיתונאי בידי שוטר. העונש על עבירה זו יהיה חמש שנות מאסר. כמו כן, אנחנו קוראים לשינוי חוק ההטרדה המאיימת, כדי שיאסור ספציפית על הטרדה מאיימת על עיתונאי; השלישי דורש מהיועץ המשפטי לממשלה לבחון באופן מחמיר במיוחד קובלנות של עיתונאים על הטרדה מאיימת. ח"כ גלעד קריב (עבודה) מנסה בימים אלה לקדם את הצעת החוק.
החוק, שאנו מקווים שיעבור בקרוב, צפוי לגרור המולה ניכרת. זו חלק מהמטרה: החוק לא יהיה יעיל אם הוא לא יהיה מוכר, ואם העבריינים לא יהיו מודעים לעונשים שהם צפויים להם.
בימין ודאי יזעקו שמדובר בהעדפת חופש הביטוי של עיתונאים על פני זה של אזרחים מן השורה (עד כמה שהאספסוף תומך נתניהו, שהבריונות שלו ידועה, יכול להיחשב כזה). אני מכירה בכך: בעת הזו, ולאור היעדר ההגנות האחרות על עיתונאים בחוק (כמו, ראשית, עיגון בחוק של חופש הביטוי), אני בוחרת להעדיף את חופש הביטוי של עיתונאים ואת ההגנה עליו. הוא חיוני לדמוקרטיה. אזרח מן השורה לא צריך להתמודד עם האיומים וההתקפות שעיתונאים חשופים להם.
הגיע הזמן שכלבי השמירה של הדמוקרטיה יזכו להגנה שהם זכאים ונזקקים לה.
זהבה גלאון היא נשיאת זולת לשוויון וזכויות אדם
