היוזמה של הקואליציה הנוכחית להחליש מאוד את הביקורת השיפוטית, עוררה ומעוררת התנגדות נרחבת בחברה הישראלית. בניגוד לאופן הטכני שבו היוזמות מוצגות על ידי הקואליציה, שחרור הממשלה ממגבלות משפטיות נועד לאפשר לה להגשים שורת יעדים מהותיים, שהמכנה המשותף לכולם הוא החלשת הדמוקרטיה הישראלית:
הנצחת שלטון הימין, בין היתר באמצעות פסילת מועמדים ערבים (שעלולה להוביל לירידה ניכרת בשיעור ההצבעה בציבור הערבי); נקיטת מדיניות שמבטאת העדפת הזהות של ישראל כמדינה יהודית על פני זהותה הדמוקרטית, בהיבט הלאומי (היתר להעדפת אינטרסים של יהודים על פני ערבים ולשלילת זכויות קיבוציות של הציבור הערבי) ובהיבט הדתי הפנים־יהודי (היתר להחריף את האפליה נגד נשים ואת הפגיעה בחופש מדת); פגיעה בזכויות אדם בהקשרים נוספים (למשל, בחופש הביטוי, בזכות לקיום בכבוד ועוד); העמקת הכיבוש, בדרך של החמרת הפגיעה בפלסטינים תושבי השטחים; והיבטים שקשורים לשלטון החוק, בעניין ההעמדה לדין של ראש הממשלה נתניהו, בעניין ציות הממשלה לחוק ובהקשר הרחב יותר של מינויים פוליטיים, תוך קריאת תיגר על מומחיות מקצועית, והעדפת אינטרסים של קבוצות מסוימות על חשבון האינטרס הציבורי הכללי.
המאבק נגד היוזמה הזו קריטי, אך עיקרו מתמקד כעת בניסיון להביא לביטול המהלכים שיוזמת הקואליציה, בהיבט הכללי של מעמד שומרי הסף ובהתנגדות ליוזמות קונקרטיות ברוח אלה שהוזכרו. במקרה זה הניצחון, אם יושג, יהיה בשימור הסטטוס־קוו. אך דווקא העת הזו, של משבר קיומי, היא זמן מתאים להעריך את מצב הדמוקרטיה הישראלית בנקודת המוצא, הערכה שצריכה להיות לה השפעה גם על ההגדרה של יעדי המאבק הנוכחי, מפני שהתמונה המתקבלת אינה מזהירה.
לא מאמינים בדמוקרטיה
דמוקרטיה נמדדת במידת כיבוד זכויות האדם של מי שנתונים לשליטת הממשלה. בחירות חופשיות, הפרדת רשויות, שלטון החוק – כל אלה ועוד הם תנאים הכרחיים אך לא מספיקים לקיומה של דמוקרטיה. אלו הם אמצעים, שנועדו להבטיח הגנה במידה המרבית האפשרית על זכויות האדם.
בהערכת מצבה של הדמוקרטיה הישראלית, ראוי להתייחס לשלושה גורמים עיקריים: מצבם של האמצעים המוסדיים הללו; תפיסות הציבור באשר לחובת הממשלה לכבד זכויות אדם; והערכה של מידת כיבוד הזכויות בפועל.
בהיבט הראשון, מצבה של ישראל לכל היותר בינוני. בתחומי ״הקו הירוק״ (ובקרב תושבי ההתנחלויות), מתקיימות בחירות חופשיות שמבטיחות ייצוג הולם לקבוצות השונות בחברה; ולפחות לעת עתה, בטרם יושמו השינויים המתקראים "הרפורמה המשפטית", מתקיימת מידה רבה של עצמאות שיפוטית וכיבוד שלטון החוק.
הכתם העיקרי בהקשר זה הוא מצבם של הפלסטינים תושבי השטחים. השליטה של מדינת ישראל, שנמשכת כבר קרוב לשישים שנים, בחייהם של מיליוני אנשים שאין להם זכות לבחור ולהיבחר לכנסת, מטילה ספק ניכר בנכונות האפיון של ישראל כמדינה דמוקרטית. המדיניות שמוחלת בפועל, לצד ההכרזות החד־משמעיות של ראשי הקואליציה הנוכחית על כך שהשליטה של ישראל בשטחים נועדה להיות קבועה ולא זמנית, אינן מאפשרות לדבוק בהבחנה בין שני צידי הקו הירוק לעניין אפיון משטרהּ של מדינת ישראל ככזה שעומד בתנאי הסף הנחוצים כדי להיחשב דמוקרטיה.
גם בהיבט השני, שעניינו תפיסות הציבור באשר לחשיבות הכיבוד של זכויות האדם, התמונה אינה מעודדת. סקר מדד הדמוקרטיה לשנת 2022, שפרסם לאחרונה המכון הישראלי לדמוקרטיה, כמו גם סקרים אחרים, מעידים על שחיקה נמשכת במחויבות של אזרחי ישראל היהודים לעקרון היסודי של דמוקרטיה, בדבר התייחסות לכל האזרחים כאל שווים.
כך, למשל, שיעור התומכים בקרב האזרחים היהודים בצירוף מפלגות ערביות לקואליציה מעולם לא עלה על 30% בכל אחת מעשרים השנים האחרונות.
לא פחות מ־80% מאזרחי ישראל היהודים סבורים שהחלטות בנושאי שלום וביטחון צריכות להתקבל רק על ידי הציבור היהודי. על כך נוספת ההסכמה של לא פחות משני־שליש מציבור זה עם העמדה שארגוני זכויות האדם והאזרח בישראל "גורמים נזק למדינה"; והסכמה של כשליש מאזרחי ישראל היהודים (ורק 15% בקרב האזרחים הערבים) עם הקביעה כי הזכות לחופש ביטוי זוכה להגנה רבה מדי במדינת ישראל.
תפיסות מסוג זה, של תמיכה בהפליה ובפגיעה בזכויות אדם, נפוצות במיוחד בקרב הציבור היהודי החרדי והדתי־לאומי.
לא להסתפק במועט
לבסוף, נחוצה הערכה של היקף ההגנה על זכויות האדם בפועל. מצד אחד, נהוגה בישראל, בדומה בעניין זה לדמוקרטיות יציבות בעולם, הגנה נרחבת על זכויות אזרחיות ופוליטיות. במסגרת זו מוענקת הגנה טובה לזכות להפגין, חופש עיתונות ועוד. גם זכויות נוספות מסוימות מוגנות, ובהן חופש הדת, זכות הקניין וחופש העיסוק.
מצד שני, בתחומים רבים, רבים מדי, היקף ההגנה על זכויות האדם נופל במידה ניכרת מהסטנדרט המינימלי שנדרש ממדינה כדי להיחשב דמוקרטית. בולטת בהקשר זה הפגיעה הקשה והנמשכת בזכויות האדם של הפלסטינים תושבי השטחים, ובכלל זה צעדים של ענישה קולקטיבית, פגיעה בחופש התנועה ובזכויות הקניין.
בתחומי הקו הירוק יש הגנה בלתי מספקת על הזכות לקיום אנושי בכבוד, אפליה בתחומים רבים נגד נשים, פגיעה חמורה בחופש מדת ועוד. הרעיון, שכבר התרגלנו אליו, שההכרעה בנושאים של נישואין וגירושין נעשית לפי דין דתי ולא דין שקובעים נבחרי הציבור, ומיושם על ידי בתי דין שרשאים לכהן בהם גברים בלבד, הוא בלתי נתפס.
עוד בולטת האפליה הנמשכת כלפי הציבור הערבי בישראל. זו באה לידי ביטוי בארבעה היבטים עיקריים: אפליה קשה על ידי גורמים פרטיים, בעיקר בתחומי התעסוקה והדיור, שאינה זוכה לתגובה הולמת של השלטון; אפליה בכל הקשור לייחוס חשד ביטחוני, בין היתר, בבידוק ביטחוני מחמיר לאזרחים ערבים; הימנעות מתיקון מציאות של אי־שוויון חריף בתחום החברתי־כלכלי (שמתבטא בפער עצום בין יהודים לערבים בתוחלת החיים ובנגישות לשירותי בריאות, בתחום החינוך, השכר, תנאי המחיה ביישובים, בסכנה להיפגע באירועי אלימות, במספר האסירים, במספר הנפגעים בתאונות דרכים ועוד); ושלילת הזכות של הציבור הערבי לפעול כקבוצה לאומית־אתנית.
שילוב הנתונים הללו ודומים להם מניב תמונת מצב עגומה למדי באשר למצבה של הדמוקרטיה הישראלית. אך מלבד צער על מצב דברים זה ועיסוק בשאלות של סיווג, כמו האם מדינת ישראל עומדת בסף הנדרש כדי להמשיך להיחשב דמוקרטיה, השאלה היא, מה ראוי לעשות כדי לפעול לשיפור המצב?
האתגר קשה במיוחד בימים שבהם קיים רוב בכנסת דווקא להחרפת הפגיעה בזכויות האדם, אך מכאן אין מתחייבת כלל המסקנה שמוטב לדחות את העיסוק בעניין לימים יפים יותר. ההפך הוא הנכון, בבחינת "אל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה [ולא תשנה]".
מפרידים כדי למשול
במישור אחד, ראוי לומר נכוחה את הדברים באשר למצבה של הדמוקרטיה שלנו. העיסוק הציבורי האינטנסיבי בסוגיות משטריות הוא הזדמנות פז להסב את תשומת הלב לכך שבצד התרומה החשובה של בית המשפט העליון להגנה על זכויות האדם בישראל, המצב רחוק מלהיות משביע רצון.
מטעמים עקרוניים ומעשיים כאחד, אין מקום להיאבק על שימור הקיים בלבד, אלא ראוי להציע הצעות שתכליתן היא ניסיון לחזק את היקף ההגנה על זכויות אדם. בהקשר קרוב, ראוי לשלב בדיון הציבורי היבטים שעניינם מהות ההכרה בחובה לכבד זכויות אדם.
רבים מדי בציבור הישראלי בוחרים לעסוק בשאלות בדבר היקף הסמכויות הראוי של בית המשפט העליון והדרך הרצויה לבחירת שופטים מנקודת מבט אישית או קבוצתית: האם בית המשפט, ובמשתמע גם הממשלה, שומרים במידה מספקת על הזכויות של הדובר או הדוברת, למשל; האם בית המשפט סיפק הגנה ראויה לזכויותיהם של מי שפונו מבתיהם בגין ההתנתקות מרצועת עזה; או האם עילת הסבירות מספקת הגנה לאינטרסים שרלוונטיים לקבוצה זו או אחרת.
אך מה שנחוץ הוא ניסיון להעמיק גם בדיון עקרוני־אידיאולוגי, באשר למהות של זכויות האדם, כחובה להתייחס בכבוד לכל אדם באשר הוא אדם. נדרש דיון ציבורי נוקב באופייה של החברה שבה אנו חיים, בדוגמה שאנו נותנים לילדינו. בהקשר האקטואלי, הכרחית בחינה פומבית באשר להשפעה של השינויים המוצעים בתחום הביקורת השיפוטית על מצבה הכללי של הדמוקרטיה הישראלית.
במישור מעשי יותר, הכרחי להתמודד עם שני המקורות המרכזיים למצבה הרעוע של הדמוקרטיה בישראל. מקור אחד הוא העוינות הרבה בין הקבוצות בחברה הישראלית. הפירוד הזה בא לידי ביטוי בשלושה שסעים עיקריים – השסע הלאומי, בין יהודים לערבים; השסע הדתי, בין חרדים לחילוניים; והשסע החברתי, שעניינו אי־שוויון במצב חברתי־כלכלי, שבחלקו חופף להיבטים של מוצא עדתי.
מציאות זו היא במידה לא מבוטלת תוצאה של ההפרדה הרבה שקיימת בישראל בין הקבוצות השונות. ההפרדה נובעת ממדיניות מכוונת בתחום החינוך, בקיומן של מסגרות לימודים נפרדות לקבוצות השונות וברישום לבתי הספר לפי אזורי מגורים. היא נובעת מן המציאות של הפרדה במגורים ומהיעדר מסגרת שמספקת הזדמנות למפגש משמעותי.
הכרחי לבחון מחדש מציאות זו, של "שבטים" נפרדים. יש מקום לנקוט צעדים דרמטיים לחיזוק ההיכרות והמפגש בין הקבוצות השונות בישראל. הכרחי לנקוט צעדים מעשיים לאינטגרציה וליצירת מסגרות של חינוך משותף, מלא או חלקי. יש ליצור שירות אזרחי משותף לבני ובנות כל הקבוצות בחברה, לעודד מגורים בשכונות "מעורבות" וצעדים נוספים מסוג זה.
לסיים את הכיבוש
המקור השני הוזכר כבר לעיל. תנאי הכרחי לקיומה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית הוא סיום הכיבוש על דרך של מתן אפשרות לעם הפלסטיני לממש את זכותו לעצמאות מדינית. רבים בימין בישראל אינם מסתפקים עוד בעמדה שאף שיש פסול מוסרי בכיבוש, טעמים אסטרטגיים מחייבים לראות בו רע הכרחי.
התפיסה שהופכת דומיננטית בקרב הציבור היהודי בישראל, שבוטאה למשל בדוח ועדת לוי וגם בקווי היסוד של הממשלה הנוכחית, שוללת את עצם האפיון של המצב ביהודה ושומרון/הגדה המערבית "כיבוש". הדבר מתבטא בהתייחסות הביקורתית לעצם השימוש במונח "השטחים הכבושים" ובמחיקת הקו הירוק מן המפות הרשמיות ובמדיניות הממשלה במגוון תחומים.
לפי טיעון רווח, שיש לו אגב הד גם בקרב לא מעטים בציבור הפלסטיני, אין הבדל רלוונטי בין הקמת יישובים בשטח המדינה, על חורבות כפרים פלסטינים שפונו במלחמת העצמאות, לבין הקמת התנחלויות בשטחים. לפי גישה זו, אם אין כיבוש בתוך גבולות הקו הירוק, כפי שמסכימים גם בשמאל הציוני, אין גם כיבוש בשטחים.
המענה המקובל לטענה זו מעוגן במשפט הבינלאומי, ועיקרו התייחסות למעמדו של השטח. לפי הטיעון הסטנדרטי, הגדה המערבית היא שטח כבוש משום שלפי כללי המשפט הבינלאומי, כיבוש (או "תפיסה לוחמתית" במינוח הפורמלי) הוא השתלטות על שטח ללא הסכמת הריבון המקורי שלו. אך לצד ההיבט המשפטי הפורמלי, המצב הקיים בשטחים פסול בראש ובראשונה בשל הממד האנושי.
הכיבוש אינו (רק) השתלטות על שטח, אלא בעיקר שליטה באנשים, ומה שמגדיר אם יש או אין כיבוש הוא (גם) המשטר שאליו כפופים האנשים תושבי השטח הרלוונטי. לפי מבחן זה, יהודה ושומרון הם שטחים כבושים בשל מדיניות ממשלת ישראל כלפי התושבים הפלסטינים.
שטח הופך לכבוש אם המדינה שהשתלטה עליו מתייחסת אל תושביו כאל מי שאינם שווים לאזרחיה שלה. בשל העובדה שמדינת ישראל אינה מכירה בזכותם של הפלסטינים תושבי השטחים לבחור ולהיבחר לכנסת, אינה מכבדת את זכויותיהם במידה דומה לזו שהיא מכבדת את זכויות אזרחיה, הגדה המערבית היא שטח כבוש. יתר על כן, אם אין מדובר עוד בכיבוש, וכך עלול להשתמע מקווי היסוד של הממשלה, שמבטאים כוונה לנקוט סיפוח בלתי מוכרז, משמעות הדבר: הכרה בזכויות שונות לכל קבוצת תושבים לפי מאפיינים אתניים־לאומיים, מצב שעלול להיחשב משטר אפרטהייד.
יש בוודאי מקום לדיון במישור הפוליטי, בשאלה מהי הדרך הנאותה להביא לסיום הכיבוש. אך נקודת המוצא של דיון בדבר עתיד השטחים חייבת להיות הכרה בכך שבמצב הקיים מדינת ישראל גורמת עוול מוסרי חמור לתושבי השטחים, שהאפיון התמציתי לו הוא הכרה בכך שהיא מחילה משטר כיבוש או סיפוח בלתי חוקי ואפרטהייד, ואשר בגינו, ספק רב אם ניתן להכיר בה כדמוקרטיה.
זמן לחוקה
הקואליציה הנוכחית מבקשת לשנות את כללי המשחק החוקתיים כדי לאפשר לה להגשים את היעד – החלשה נוספת של הדמוקרטיה הישראלית. אף שאין זו כוונתם של יוזמי המהלך, נפתחה כאן הזדמנות להסדרה מחדש של חוקת מדינת ישראל. גיבושה של חוקה כתובה, ברוח מגילת העצמאות, מהלך שהיה צריך להתרחש סמוך להקמת המדינה, נדחה כבר 75 שנים.
בעת הקמת המדינה, טעם עיקרי לדחייה זו היה היעדרם של רבים מן הפליטים היהודים מאירופה וממדינות ערב. כפתרון זמני אומצה "פשרת הררי", שאפשרה לכנסת במשך השנים לחוקק חוקי יסוד על בסיס של הסכמות נרחבות. ההסכמה הבלתי כתובה, שלפיה אין מחוקקים חוקי יסוד ברוב קואליציוני בלבד, החלה מופרת ברגל גסה בשנים האחרונות. על רקע זה, דומה שאין להסתמך עוד על קונבנציות חוקתיות שכאלה והגיעה העת לקבוע חוקה לישראל, ברוח עקרונות מגילת העצמאות.
בנסיבות שבהן שליטת ישראל על השטחים עודנה בעיצומה, טרם הוכרעה שאלת היסוד, מהי היחידה הפוליטית, כלומר מהם גבולות המדינה. עם זאת, במציאות הנוכחית אין ברירה כנראה אלא לדחות את ההכרעה בשאלת יסוד זו עד לאחר עיצוב חוקה מוסכמת, משוריינת וכוללת.
הגיעה העת לכנס אספת הכנה לכינוס אספה מכוננת, אשר תקבע באופן מוסכם וחוצה מפלגות את ההליך לאימוצה של חוקה, שישמש לקביעת חוקה לישראל. האשליה שניתן לקיים משטר דמוקרטי בלי חוקה כתובה הולכת ומתנפצת לנגד עינינו.
ברק מדינה, פרופ' למשפטים, האוניברסיטה העברית.
