fbpx

לאן נודדת הציונות הדתית? // מאת רועי לחמנוביץ'

0

בעת כתיבת שורות אלו טרם התבררו תוצאות הדרמה הפוליטית של המבוי הסתום בין נתניהו לליברמן. אבל כאן נתמקד בדרמה אחרת, שהתרחשה במערכת הבחירות באפריל, עבור הציונות הדתית. ואלה לא רק 1,400 הקולות שהיו חסרים לשני השרים הפופולריים ביותר בממשלה היוצאת: איילת שקד ונפתלי בנט.

 

כשדוגמים חלק מהערים, מבט על הדרבי המגזרי מעלה תוצאה מעניינת: בדימונה, נתיבות, טבריה, קריית שמונה ושדרות ניצח 'איחוד מפלגות הימין'. בהוד השרון, רמת השרון, הרצליה, כפר סבא וגבעתיים ניצח 'הימין החדש'. ובכל הערים שאיחוד מפלגות הימין ניצח בהן, ניצח גם הליכוד. בכל אשכול הערים שהימין החדש ניצח, במאבק בין הגדולות הובילה כחול לבן.

 

ההבדל בין אשכולות הערים טמון בלכידות הקהל וביכולת הנעת הבוחרים. המשמעות ההרסנית עבור 'הימין החדש' הייתה היעדר בייס – חוסר יכולת לזהות כיסי תמיכה מוגדרים והיעדר רשתות תמיכה חברתיות. תנועת הנוער, בתי הכנסת, חוג חזו"ן, ישיבות תיכוניות וישיבות ההסדר עבדו עבור איחוד מפלגות הימין. המורשת ניצחה את הסטארט־אפ. בנט ושקד זיהו נכון שהציונות הדתית משתנה. אך חוסר ההבנה שלהם נשען על זיהוי שגוי של התובנה הצרכנית: ככל שהציונות הדתית הופכת להיות מגזר משולב באופן מוחלט בציבוריות הישראלית, עולה צורך פנימי להישאר מחובר לעבר, למורשת. ההתערות הסרוגה היא אינסטרומנטלית ולא ערכית. במילים אחרות: היה ישראלי בצאתך ומגזרי בביתך.

 

לצורך ניהול קמפיין יעיל, נכון לסמן מי הוא אויבך. היכן נמצא האיום והיכן ההזדמנות האלקטורלית. בתחילת הדרך חשבו בנט ושקד שהם יכולים להביא קולות ימין חילוני וימין דתי "שקוף", שלא הצביעו לבית היהודי בגלל הדומיננטיות של הרבנים. הקונספציה קרסה. משם ניסו לחזור "הביתה", יותר לתוך המגזר. זה גרם לאיחוד מפלגות הימין, בצדק, להתגונן. הפעולה והתגובה גרמו לצמד המפלגות המגזריות לפספס את האויב הפוליטי האמיתי של שתיהן: מפלגה עם נוכחות מגזרית חזקה שבשום שלב לא הציגה עצמה ככזאת – 'זהות' של פייגלין.

 

בדקתי את נוכחות 'זהות' במספר רשויות המזוהות עם המגזר הסרוג. להלן התוצאות: בגבעת שמואל זכתה זהות לכשליש קולות מאיחוד מפלגות הימין. במודיעין קיבלה כחצי אחוז פחות מאיחוד מפלגות הימין. בעירו של בנט, רעננה, זכתה זהות ב־1,047 קולות (כמעט כל מה שהיה חסר לו כדי לעבור את אחוז החסימה). משה פייגלין הפך להיות הצבעת מחאה פנים־מגזרית, ייתכן שבשל הפילוג שהפתיע רבים. סמוטריץ' ובנט זיהו באיחור את הסכנה הצפויה מכיוון פייגלין, וכנראה לא הרוויחו רווח משמעותי מהקמפיין השלילי שלו "זכה" פייגלין בישורת האחרונה. בחירות 2019 חוקקו בדברי ימי הציונות הדתית מסקנה: שילוב הציונות הדתית בחברה הישראלית התעמק, ובמקביל הנכסים הפוליטיים של המגזר התרופפו. כעת השאלה היא מה הלאה, והיא לא רלוונטית רק לבנט (בהנחה ששקד תמצא את דרכה בליכוד). היא רלוונטית גם לאיחוד מפלגות הימין. האם בצד הניצחון החרד"לי, יחפש הצמד פרץ־סמוטריץ' גם את הקהל הליברלי של הציונות הדתית; או שמא איחוד מפלגות הימין יהפוך להיות מפלגה ליטאית סרוגה.

 

במהלך המו"מ הקואליציוני ראינו ברית אסטרטגית עם המפלגות החרדיות. מהלך שהציונות הדתית הליברלית לא חשה נוח עמו. ברית אינסטרומנטלית כן, מהותית – לא. באשר לבנט, השאלה יותר מורכבת. אין ספק שהציונות הדתית תמשיך להשתנות. שמה שנכשל כעת, יצלח בעוד מערכת בחירות אחת. מה שצריך לעשות כעת הוא עבודת שטח. ליצור לרעיון הזה בייס פוליטי. השאלה שנותרה היא עד כמה בנט מעוניין ומחויב לכך.


 

צילום: מגד גוזני, "הארץ"

 

אהבתם? רוצים לקרוא עוד? לפרטים על מבצע מנויים – גיליון ראשון במתנה – לחצו כאן                       

שתף