בעולם השקוף שבו אנחנו חיים, אני לא צריכה להסביר מה יש לי להסתיר מפני חברות מסחריות או גורמים ממשלתיים. הם אלה שצריכים להצדיק את החדירה שלהם לפרטיות שלה אני זכאית | מדור ראשון
במשך תקופה ארוכה, בכל פעם שפקחתי חצי עין ובדקתי מה חדש בפייסבוק קיבלתי הודעה מקפצת של "בוקר טוב!" מחבר רנדומלי. אני לא טיפוס של בוקר ולא מסוגלת לתקשר עם אחרים לפני שאתקשר עם כוס קפה אחת לפחות, כך שלרוב התעלמתי. "בוקר טוב!" קפצה לקראתי התראה גם למחרת, בדיוק ברגע שנכנסתי לאתר, מבלי שהגבתי או אהבתי אף פוסט. כל יום מחדש. "למה את לא עונה?" שאלו החצופים שביניהם, "אני רואה שאת אונליין".
כבר שנים שאין לי חשבון פייסבוק, ועל כן אני לא יודעת אם הנזיפות במארק צוקרברג בקונגרס האמריקאי הועילו, אך נכון לעת ההיא, לא הייתה שום דרך לבטל את הנראות בפלטפורמה. האמינו לי, עברתי על כל הגדרות הפרטיות כולן. חרכתי את גוגל. טבעתי בכל פורום נידח. חי נפשי, שבזמנו לא הייתה שום דרך להסיר את הנקודה הירוקה החגיגית שהכריזה לכל חבריי הווירטואליים שהנה, סוף־סוף התעוררתי.
המידע המינורי הזה, מתי נכנסתי לאתר ומתי יצאתי ממנו, הוא אולי הפגיעה הכי שולית של פייסבוק בפרטיות של המשתמשים שלה, אבל אפילו הוא בעל ערך כלכלי משמעותי. הרגלי הגלישה שלי באתר נאספו יחד עם כל המידע הפרטי שבחרתי לשתף, ואחרים בחרו לשתף לגביי, לכדי פרופיל מלא שחברות עסקיות וגורמים פוליטיים מפוקפקים היו מוכנים לשלם (ושילמו) הון כדי לרכוש.
מערכות טכנולוגיות מתקדמות מבוססות בינה מלאכותית יודעות לסרוק את מאגר המידע העצום הזה ולמצוא את הקשרים והתבניות שיוכלו לתרגם אותו לרווח כלכלי או כוח פוליטי. פרשת קיימברידג' אנליטיקה לימדה עד כמה המידע הזה הוא בעל ערך עצום, כזה שמסוגל לשנות תהליכים עולמיים עם השפעה אדירה שלא ניתן לכמת.
הפרטיות של כולנו הפכה למטבע עובר לסוחר, במה שמבקרים מכנים "קולוניאליזם של המידע". חברות עוצמתיות, כמו פייסבוק, השתלטו על המשאב הפרטי הזה שלנו וסוחרות בו כבשלהם. הסלפי הנחמד שהעליתם לרשת העניק לגורמים שלא שיערתם את תווי הפנים הביומטריים שלכם. מעתה הם יכולים לקשר אליכם כל תמונה שלכם שתעלה לרשת.
להם זה שווה הרבה מאוד כסף, לכם זה עולה באובדן נוסף של פיסת פרטיות. כשנאמתי על זה בפאתוס בפני אחי, מתכנת בהיי־טק, הוא שאל באדישות: "אבל מה בעצם אכפת לך שהם עושים כסף מהמידע שלך? שייהנו". שאלה נהדרת. מהי בעצם הפרטיות הערטילאית הזו ומה כל כך נורא בלאבד אותה?
חירות היא ליבת האוטונומיה שלנו כבני אדם. החופש שלנו להחליט החלטות לגבי מהלך חיינו באופן עצמאי. הזכות לפרטיות מובנת כזכות של אדם שיניחו לו לנפשו, כחופש שלו לשלוט בגישה למידע על אודותיו. כשחברות פרטיות או גורמים ממשלתיים מקבלים גישה בלתי אמצעית לנטר תנועות, פעולות ואינטראקציות שלנו, משהו אינהרנטי בחופש שלנו לקבל החלטות לגבי עצמנו נפגם.
האם אצא להפגנה נגד הממשלה אם אדע שההשתתפות שלי תנוטר ועמדתי הפוליטית תירשם במאגרים ממשלתיים? האם ארגיש בנוח לשתף חברים קרובים בשיברון לב שחוויתי, אם המשמעות היא שהפלטפורמה שבה אנחנו מתקשרים תמכור את המידע הזה לחברת גלידות, שתנסה למכור לי בתזמון המתאים נחמה מתוקה?
האם אני באמת שלמה עם כך שמערכות בינה מלאכותית מקבלות גישה למידע על אודותיי שמאפשר להן להסיק ברמת ודאות די גבוהה מה אני אוהבת, מה אני לא אוהבת, איך אני מרגישה, מה מצבי האישי, הכלכלי והחברתי, מאילו בעיות רפואיות אני אולי סובלת ואפילו מהי הנטייה המינית שלי? כל אלו זמינים לכל המרבה במחיר, גם אם בחרתי שלא לשתף באופן פומבי אף אחד מהפרטים הללו באופן ישיר.
היכן עובר הגבול?
הטענה הראשונה שנשמעת מנגד היא "אין לי מה להסתיר". כמו שאמר אחי, "שייהנו". אדוארד סנודן אמר פעם בתגובה: "לטעון שאין צורך בזכות לפרטיות כי אין לי מה להסתיר, זה כמו לטעון שאין צורך בחופש הביטוי כי אין לי מה לומר".
לכל אחד הגבולות שלו. אצלי הגבול עובר נמוך מאוד – כבר שם, בברכות "בוקר טוב" לא רצויות מאנשים שמעולם לא התכוונתי שידעו בדיוק באיזו דקה התעוררתי. ייתכן שהגבול שלכם יגיע כשטביעות האצבע הביומטריות שלכם יודלפו לגורמים עוינים שיקבלו גישה בלתי אמצעית לכל המידע הממשלתי עליכם. ביניהם עובר אותו קו מסוכן שמתחיל מאדישות לפרטיות הבסיסית שלנו ועלול בקלות לנדוד אל מעבר לנקודת האל־חזור.
בדומה לדיון על החיסונים, אי־אפשר לפטור את העניין בכך שכל אחד יעשה מה שבא לו. הפרטיות שלי תלויה בפרטיות של כל מי שאני באה איתו באינטראקציה. כשהופצה אפליקציה לחשיפת מספרים חסומים, כל מי שבחר להוריד אותה נתן אישור לשיתוף כל אנשי הקשר שלו. אף אחד לא שאל את אנשי הקשר אם הם מוכנים לכך שהפרטים שלהם ישותפו. כתוצאה מכך, גם אם בחרתי שלא להוריד את האפליקציה, די שהאינסטלטור שלי הוריד אותה והסכים בשמי לשיתוף פרטיי כדי שהמספר הפרטי ושמי, יחד עם הכינויים המביכים שאולי חברים הצמידו לי אצלם בנייד, יסתובבו לנצח בנבכי האפליקציה שמעולם לא הורדתי.
צוקרברג, שכיום שואב מידע לגבינו דרך פייסבוק, ווטסאפ ואינסטגרם יחד, טען שהפרטיות כבר אינה "נורמה חברתית". במידה מסוימת הוא צודק. כולנו מקריבים נדבכים משמעותיים מהזכות שלנו לפרטיות בתמורה לנוחות או כתוצאה מאדישות לאובדן.
הטרלה וחסימה
החברות שמתעלקות על המידע הפרטי שלנו יודעות לנצל אותו בצורה מתוחכמת שלא תגרום לנו להרגיש כיצד כל תנועה וירטואלית שלנו מנוטרת, נשמרת ומעובדת. חברת סיגנל ביקשה להציב מראה על המידע שמשותף לגבינו. היא רכשה מודעות אינסטגרם והציגה באופן אינטראקטיבי מה המידע הבסיסי שרכשה לגבי כל משתמש.
כך, משתמשים רנדומליים נתקלו במודעות שמודיעות להם, למשל, "אתה צופה במודעה הזו כי אתה רופא עם תואר שני בהיסטוריה של האמנות. אתה גרוש מלונדון ולפי הרגלי הגלישה שלך, נראה שבזמן האחרון אתה מתעניין בשיעורי בוקסינג וכנראה מגיע אליהם באמצעות האופנוע החדש שקנית". בתוך זמן קצר אינסטגרם עשתה לסיגנל את מה שכולנו עושים כשמטרילים אותנו: חסמה אותה.
בתחילת שנות ה־70, עם ראשיתה של המהפכה הדיגיטלית, כתב ארתור מילר ('The Assault on Privacy'):
"רבים הביעו דאגה שהמחשב, עם התיאבון הבלתי מסופק שלו למידע, תפיסתו ככזה שאינו יכול לטעות וחוסר היכולת שלו לשכוח שום דבר שאוחסן בו, עלול להפוך לליבתה של מערכת מעקב שתהפוך את החברה לעולם שקוף שבו הבתים שלנו, הכספים שלנו, ההתקשרויות שלנו, יהיו חשופים למגוון רחב של צופים אקראיים, כולל הסקרנים באופן חולני והחודרניים באופן זדוני או מסחרי".
כיום, כשחזון הבלהות מתממש, רבים מאיתנו אדישים להשלכותיו ההרסניות. בעולם השקוף שבו אנחנו חיים, אני לא צריכה להסביר מה יש לי להסתיר מפני חברות מסחריות או גורמים ממשלתיים – הם אלה שצריכים להצדיק את החדירה שלהם לפרטיות שאני זכאית לה מתוקף היותי אדם אוטונומי.
אני מבינה שלא פשוט לסגור חשבונות ברשתות חברתיות, או להפסיק לשתף באופן וירטואלי תמונות וחוויות אישיות, אבל בהחלט כדאי להיות יותר מודעים לאן המידע הפרטי שלנו נודד מרגע ששחררנו אותו למרחבי הרשת. כעת, אחכה לנקודה הירוקה שתראה לי שגם אתם התעוררתם, כדי שאברך אתכם ב"בוקר טוב".
* אורית קופל היא חוקרת אתיקה של בינה מלאכותית ודוקטורנטית למשפטים באוניברסיטת קינגס קולג׳ לונדון
–
