fbpx

כמה הערות על טרנטינו

מאת פיני אסקל

0

בסרטיו, קוונטין טרנטינו מתעקש לנסות לשכנע את הצופים שהוא לא רק במאי קולנוע. הוא מציב עצמו על הספקטרום של בורא עולם, בין היסטוריון למשכתב ערכים בוויקיפדיה. פעם, לפני הרבה שנים, בצרפת הכבושה על ידי הנאצים, הוא סיפר לצופים ('ממזרים חסרי כבוד', 2009) שהייתה בחורה בשם שושנה שאיבדה את בני משפחתה אך הצליחה בעצמה להיחלץ מידי צייד הנאצים הנורא קולונל לנדה – ולבסוף שרפה את הצמרת הנאצית, כולל היטלר, במהלך הקרנת סרט במה שנראה כמו הנקמה המושלמת.

עכשיו, אחרי שהציל את שושנה, מתפנה טרנטינו לשרון טייט. אחרי שסגר חשבון עם הנאצים, טרנטינו מתפנה לטפל בחבורת המנסונים. אמנם הכותרת 'היו זמנים… בהוליווד' היא לפני כל דבר אחר מחווה לשמות האפוסים (מערבונים ופשע) של סרג'ו לאונה, אבל היא גם תזכורת ל'ממזרים חסרי כבוד', שנפתח בטקסט היסטורי מומצא. אני טרנטינו, הוא אומר מדי פעם, וכעת אשנה את המציאות שהכרתם ואתקין לכם עולם אלטרנטיבי.

טרנטינו מצטיין בטיפוח ציפיות. הוא התמחה לאורך השנים בערבול של הליניאריות, בקימוט ממדים שוליים כמו זמן ומרחב, בפיקים שמקדימים את היווצרותם, בשתילת רמזים, בריצוף של ספוילרים שהוא מציב לעצמו. חכו לפתיחת המזוודה, הוא ביקש ב'ספרות זולה'. חכו לקצפת שעל השטרודל, הוא ביקש ב'ממזרים חסרי כבוד'. חכו לפנטהאוז, הוא ביקש ב'ארבעה חדרים'. טרנטינו הוא נודניק שמנפח בלונים רק כדי לנעוץ בהם סיכה קטנה. האוויר יכול היה לצאת בקול מצחיק, אבל אצל טרנטינו זה חייב להיגמר בבום, בלעג אימתני.

ב'היו זמנים… בהוליווד' זה קצת שונה. אמנם גם כאן הוא מעוות את המציאות ומכווצ'ץ' את הזמן, אבל בניגוד לשקריו הקטנים – הפעם נדמה שמדובר בפסגת הכנות של טרנטינו, בשיעור שהוא מעביר לצופיו ובעיקר לעצמו. הוא מאלף אותנו, כמו את הכלבה ברנדי של גיבורו קליף בות', לאכול את המנה רק כשהיא באמת מוכנה. רגע. שנייה דקה. סבלנות. המתח הוא כלבה, הוא ידידו הטוב של האדם, הוא היצור הגמיש ביותר בעולם, הוא השקר הכי גדול שסופר.

טרנטינו מורט את העצבים כדי להעביר מסר. זה לא אני, זה אתם. זה לא שווה לכם את זה. הציפייה היא המצאה שטנית. אין טעם לחכות. לפעמים אתם צריכים להאמין למה שאומרים לכם. לפעמים אתם צריכים להקשיב. לפעמים אתם צריכים לראות את המציאות ולא להאמין לקולות שרצים לכם בראש.

סצנת החווה היא דוגמה מצוינת לכך. הצופה המיומן, בדומה לדמותו של קליף בסרט, מתוכנת לחשוב שמשהו רע, אפילו דמוני, אמור להתרחש במפגש של הכפיל עם ההיפים. המתח נבנה לאורך הסצנה; סביר להניח כי חברי הכת המשונה רצחו את בעל המקום ויעשו עכשיו הכל כדי לשמור לעצמם את הסוד הנורא שהם מתאמצים להסתיר. אבל לא. שום דבר דרמטי לא קרה. ג'ורג' חי, הוא עיוור, הוא דופק שנ"צ, הוא אוגר כוחות כדי לצפות בסדרה שהוא הכי אוהב. כל מה שבראתם בכוח המחשבה – הוא שקר. זו סצנה שלמה שבה כולם אומרים את האמת – ואף צופה לא מאמין. האמת היא הדבר המשעמם ביותר בעולם, אבל היא אמיתית. חשבתם שהמנסונים עשו לו דברים נוראים, חשבתם שהם רצחו באכזריות את שרון טייט, אז חשבתם. שרון טייט חיה. הנה, תראו, היא בקולנוע. ויש לה כפות רגליים. גרררר.

יצאנו להפסקת סיגריה. רד אפל.

 

חזרנו. אצל טרנטינו יש כוכבים ויש כפילים. ליאונרדו דיקפריו מגלם כוכב. בראד פיט מגלם כפיל. עכשיו נסו להכריע מי חשוב יותר לטרנטינו. מי האומה תורמן ומי הזואי בל. אצל טרנטינו קשה להכריע. הכוכב הוא גיבור שהפך לנבל. הכפיל הוא צל שהפך לגיבור. שרון טייט מקבלת חשיבות היסטורית. רומן פולנסקי מקבל מעמד של שכן. סטיב מקווין נראה עלוב. ריק דלטון הופך מכדור בשר טלוויזיוני למנת ספגטי קולנועית. וברוס לי – אוי, ברוס לי.

 

מסכן ברוס לי. במשך שנים, לאורך לא מעט סרטים, טרנטינו סוגד לו. לפעמים בגלוי, לפעמים בסתר, כמעט מבויש. ואז מגיע הכפיל – אפילו לא הכוכב – ומדביק את ברוס לי לדופן המכונית בקלילות. טרנטינו הוא ראש לאומנֵי הקולנוע המערביים שסגדו לאומנויות הלחימה מהמזרח – והנה הוא מעליב את המלך, את הזוהר ארגוב של הבעיטות, רק כי בא לו, רק כי יש לו ביד בלון וסיכה. זה אפילו לא חשוב, זה אפילו לא מקדם עלילה. זו כמעט אתנחתה קומית שולית. קמפיין שזועק "ימין, חלש". סצנה שנולדת במוח של גאון משוגע ומומתת על ידי עורך קשוח. "מה?!", שאל העורך הקשוח. "תגיד 'מה?!' עוד פעם אחת", הזהיר טרנטינו.

טרנטינו רוצה להגיד לכם משהו על 'מי טו'. זה הסרט הראשון שלו בפוסט עידן הארווי וויינסטין (מפיק העל וחברו של טרנטינו), שטיפח אותו והפך אותו לאימפריה. גברים, נשים ומה שביניהם – הטרדות מיניות וכפות רגליים.

אצל טרנטינו הכל מעוות. פוסיקאט מנסה לפתות, קליף בות' (פיט) שומר על איפוק. איפה הם ואיפה 'מי טו'. כפות הרגליים של פוסיקאט מלוכלכות, מיובלות. ההצעה המינית שלה עולה על הדשבורד. התגובה הגברית היא לא חינוך למוסר, אלא פחד מפני החוק. "אני לא אשב בכלא בגללך". טרנטינו מבין את נפש הגבר ולכן הוא לא מצפה ממנו להיות מוסרי בכל הנוגע למין הנשי אלא בסך הכל לשמור את ידיו בכיסים ואת אונו בתחתונים. נתחיל בזה ומשם נתקדם.

טרנטינו הצהיר בעבר כי זה יהיה הסרט האחרון שלו. זה לא מנע ממנו להשאיר רמז קל להמשכיות. אומה תורמן לא מככבת בסרט, אבל הבת שלה – פעמיים בעצם, גם זו שגילמה את הבת שלה ב'קיל ביל', וגם בתה האמיתית – כן. ליהוק פטרוני, תפקיד קטן, טייטל מחבק של "נערת פרחים". טרנטינו כבר התאהב, הוא לא ירשה לאף אחד אחר לגדל את מיה הוק־תורמן.

היו זמנים בהוליווד. טרנטינו טוען שהזמנים האלה נגמרו. ואם הוא אומר, כדאי להקשיב לו. הוא רצה להציל את שרון טייט. בדרך הוא סיפר לכם משהו על עצמכם.

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה.
השאירו פרטים ונחזור אליכם:

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook