fbpx

כך נוצר והתפתח הרומן של נתניהו עם המפלגה הרפובליקנית // טל שלו

0

 

זה התחיל כאהבת נעורים.

אמריקה של שנות ה־60 קיבלה את פניו של הנער בן ה־14 בוויכוחים מרים על שלום, מלחמה, טובים ורעים, ושדה מערכה קטלני בין מזרח ומערב. רבים מבני גילו בפרבר היוקרתי בפילדלפיה יִישבו בהמשך בקסמי ילדי הפרחים ויתריסו נגד הממסד השמרני בארה"ב. אבל הוא, שנתלש מביתו בירושלים בעקבות הקריירה של אביו, פחות יתחבר לאותם קיצים של אהבה שיגיעו בהמשך, ויראה בהם הרבה פינוק ואשליה.

המקום ממנו הגיע היה ישימון מוכה קרבות שנלחם על הישרדותו, ובית שחינך אותו שאדם לאדם זאב. כך, בעוד חבריו לכיתה האריכו שיער, הוא התעקש לשמור על שיער קצוץ; בעוד הם התנגדו למלחמת וייטנאם, הוא יתמוך בפעולותיהם של ג'ונסון וניקסון שם.

לימים הוא יגיע לבית ראש הממשלה ברחוב בלפור הירושלמי ויקדם תפיסות רפובליקניות קלאסיות, יטיף ללאומיות מיליטנטית, יקצץ מסים ויפריט חברות בשם השוק החופשי. אבל אז הוא עוד היה נער, שפשוט ראה את העולם במונחים של שחור ולבן, והאמין שכוח הוא הפתרון. ב־50 השנים שחלפו, הרפובליקנים איבדו את הבית הלבן וזכו בו עוד פעמים רבות, והוא בדרך לשבור את השיא הישראלי במשך כהונה כראש ממשלה. רבים מכנים אותו "הסנטור הרפובליקני מרחביה", ולא בכדי. דרכו הפוליטית והאידיאולוגית כרוכה בקשר עמוק לניצוצות שעוררה בו מפלגת הפיל בימי הנעורים המכוננים. שם – בבית הספר צ'לטנהאם בפילדלפיה – החל בנימין נתניהו ללמוד לדבר רפובליקנית, והשפה הזו הקסימה אותו, כבשה אותו ושימשה אותו היטב בהמשך חייו. ובהמשך, הוא גם יקסים ויפרה אותם בחזרה.

*****************

באופן מסורתי, המפלגה הרפובליקנית הייתה קרובה יותר לתעשיית הנפט ולמדינות ערב הלא קומוניסטיות; נשיאים כמו אייזנהאואר, ניקסון וג'ורג' בוש האב לא ממש נתפסו כתומכי ישראל גדולים. מאז שנתניהו הנער הפך לגבר – חל מהפך ביחס הרפובליקנים לישראל, וזהות אידיאולוגית צמחה בין הימין האמריקאי והישראלי: הצהרות על העברת השגרירות לירושלים וביטול השאיפות של העם הפלסטיני הפכו קריאות חובה למתמודדים במרוץ לנשיאות, והתמיכה בישראל הפכה למבחן לקמוס לכל מי שיש לו שאיפות במפלגה.

לחוויות הילדות של נתניהו, ולעובדה שגדל בארה"ב בתקופה מכוננת בחייו, תהיה השפעה מכרעת על המשחק הפוליטי שישחק בעתיד. ההיכרות שלו עם היאנקים יצרה לו זהות כפולה והוא שיחק במקביל בשתי הזירות – הישראלית והאמריקאית. הוא חש בבית באמריקה וייתכן שאם היה נולד שם, כפי שצוטטה בעבר אשתו, הוא היה יכול להיות היום נשיא ארה"ב.

וזה לא רחוק מהאמת. בתור שמרן קלאסי המתייחס בחשדנות לשינויים ומעדיף את הקיים על הלא נודע, נתניהו פופולרי להחריד בקרב תומכי המפלגה הרפובליקנית. בסקר שערך מכון המחקר ברוקינגס בדצמבר אשתקד, הוא דורג על ידי נוצרים אוונגליסטים (שמהווים כוח אלקטורלי משמעותי במפלגה) כמנהיג הנערץ ביותר; הוא אפילו עקף את רונלד רייגן, שאליו גם נהוג להשוות אותו מפעם לפעם. לשכתו הומה יהודים, תורמים וחברי קונגרס רפובליקנים, ואפילו סגנון הלבוש שלו בשעות הפנאי – חולצות פולו ונעלי מוקסינים – תואם את הקודים האופנתיים השולטים במפלגה.

אבל למרות הרומן רב השנים והתשוקה ההדדית, המאוויים של נתניהו והמפלגה הרפובליקנית מעולם לא הגיעו למימוש מלא. הגורל זימן אחרת. נתניהו תמיד פגש נשיאים דמוקרטיים בחדר הסגלגל.

בנציון על הקפיטול

כמו תמיד אצל נתניהו, הסיפור מתחיל בבית. ומה שידוע כאחד מתסביכי האב המדוברים של כל הזמנים, שיחק כנראה תפקיד מכונן גם בכל הנוגע לפוליטיקה האמריקאית. מעבר לחינוך הרביזיוניסטי האידיאי הנוקשה, והרצאות ושיחות על כוחות גאות ושפל שמושלים בהיסטוריה, בנציון נתניהו התהדר במורשת מפוארת בגבעת הקפיטול, שם גייס תמיכה אמריקאית להקמת המדינה, ואת זה הוא עשה – באמצעות רפובליקנים. "בימים ההם, למנהיגים היהודים היו קשרים בעיקר עם דמוקרטים ליברלים", סיפר להיסטוריון רפאל מיידוף מעט לפני שהלך לעולמו, "אתה לא יכול להצליח בוושינגטון אם אתה צועד רק בצד אחד של המתרס".

היום, כדי ללחוץ על הנשיא לשנות מדיניות כלפי ישראל יש את איפא"ק. אבל בשנות ה־40 המוקדמות, כשנתניהו האב היה הנציג של ז'בוטינסקי באמריקה, עדיין לא היה לובי יהודי. בנציון וחבריו נרתעו מההנהגה היהודית הליברלית, שלתחושתם לא עשתה מספיק במאמציה להצלת יהודי אירופה ולא לחשה מספיק על האוזן בבית הלבן לקידום המטרה הציונית. בעוד היהודים האמריקאים ניסו להימנע מלהתריס נגד הנשיא רוזוולט ובמיוחד נמנעו מליצור קשרים עם יריביו הפוליטיים, הם עשו את ההפך. נתניהו החליט להניע את הממשל הדמוקרטי לתמוך בהקמת המדינה על ידי יצירת איום פוליטי, קרי – לגרום למפלגה להרגיש שקולות היהודים אינם בטוחים. הוא ארגן מסע הסברה שיטתי נגד הממשל, נפגש עם חברי קונגרס ושחקנים פוליטיים ופרסם מודעות ענק ב'ניו יורק טיימס'. הרפובליקנים, מצדם, שמחו להשתמש במטרה הציונית ככלי לחבטה בממשל ולהתחרות על הקול היהודי. ב־1944 אימצה הוועידה הרפובליקנית במצעה קריאה להצלת יהודי אירופה והקמת מדינה יהודית. בהמשך נאלצו הדמוקרטים לעשות אותו דבר.

זה היה למעשה הקונצנזוס הדו־מפלגתי (bipartisan) הציוני הראשון. המרכיב הבסיסי של האסטרטגיה הפוליטית שהביאה אותו – יצירת יחסים משני צדי המתרס – יבסס בהמשך מסורת ארוכת שנים שעליה נשענים היחסים המיוחדים בין ישראל וארה"ב, ואת התמיכה היהודית כמצרך יוקרתי שהמפלגות מתמודדות עליו עד היום. כממשיך דרכו של אביו, גם נתניהו עשה מאמץ מיוחד לבניית היחסים עם הרפובליקנים בקונגרס, וגם בנה מורשת מפוארת בקפיטול – והיה למנהיג הזר הראשון מאז צ'רצ'יל שנאם שלוש פעמים בפני מושב משותף של הקונגרס. כמו אביו, הוא השתמש בטקטיקות דומות לגיוס דעת הקהל נגד הממשל, תוך עימותים וחילוקי דעות עם ההנהגה האמריקאית היהודית־ליברלית. כמו אביו, הרפובליקנים ישתמשו בו בטקטיקה נגדית לניגוח היריב הדמוקרטי.

בחסות המלחמה הקרה

עם הגישה האוהדת מבית, הכימיה בין נתניהו לרפובליקנים ניצתה בקלות כשהוא הגיע לסיבוב השני שלו באמריקה והחל את צעדיו הראשונים בתחום הציבורי, בשלהי שנות ה־70. הימים היו ימים חמים במלחמה הקרה, רונלד רייגן היה בדרכו לבית הלבן, ונתניהו הצעיר היה בעיצומו של מסע להנצחת אחיו יוני, שנהרג באנטבה. הנושא שבחר להקדיש עצמו אליו היה טרור בינלאומי; והתזה עליה הצביע הייתה קיומו של ציר טרור סובייטי־פלסטיני. אלה קסמו לבכירים רפובליקנים רבים, והם התנדבו לסייע לו בעמלו.

"הסובייטים מאמנים מאות פלסטינים בחבלה וטרור במתקנים ליד מוסקבה והים השחור", דיווח 'מעריב' ביולי 1979, בתארו את הראיות החותכות שהוצגו בפני באי "כנס יונתן לטרור" שנערך בירושלים. חודשים של הכנות, גיוס כספים ופגישות עם מקבלי החלטות הניבו פרי. 70 נציגים ממדינות שונות – בהם ג'ורג' בוש האב, עד לא מזמן ראש ה־CIA, וחברי קונגרס – התייצבו לעשות כבוד. הם גם חתמו בסוף הכנס על הצהרה שקראה לעולם "לעשות יד אחת" נגד מעורבות הגוש הסובייטי בחימושו, הכשרתו ומימונו של אש"ף.

חמש שנים אחר כך, במלון 'ארבע העונות' בוושינגטון, בכירים בממשל הרפובליקני ובקונגרס הצטופפו לכנס דומה. הרזומה של נתניהו תפס תאוצה, כשגריר הטרי של ישראל באו"ם וציר לשעבר בוושינגטון, והוא מצא בממשל רייגן בני ברית ניאו־קונסרבטיביים שהזדהו אינטלקטואלית עם אבני הפינה של האידיאולוגיה שהציג לגבי טרור. את ישראל וארה"ב הם ראו כמוהו: אחיות דמוקרטיות שצריכות לפעול יחד בעוצמה נגד הטרור. מזכיר המדינה ג'ורג' שולץ נשא בכנס בוושינגטון נאום שנחשב מכונן, ובו הגדיר את סוריה, איראן, צפון קוריאה, לוב – ואש"ף, כחלק מרשת טרור בינלאומית ששורדת בזכות ברית המועצות.

ברומן הרפובליקני הזה היה גם רובד נוסף, הכסף. כמי שהחל את דרכו כיועץ תאגידי במעוז הקפיטליסטי של חברת 'בוסטון קונסולטינג גרופ', נתניהו גמע בשקיקה את השקפת העולם הכלכלית ששלטה בבית הלבן. עכשיו ראה איך רייגן מגשים את הקפיטליזם במו ידיו – ומנסה לשקם את אמריקה דרך השוק – דרך הפרטה, תחרות והסרה של חסמים בירוקרטיים. שנים אחר כך, בתור ראש ממשלה ושר אוצר, ינסה לעשות דברים דומים.

נתניהו אהב את אמריקה של שנות ה־80, והיא אהבה אותו בחזרה. הוא היה להיט. הוא הפך בן בית בחדרים רבים בקונגרס ויקיר אולפני הטלוויזיה, ויצר קשרים חמים עם כל השחקנים החזקים בתקשורת האמריקאית, חלקם בעלי השפעה עד היום. בניגוד לרוח הביקורתית הנושבת כלפיו כיום בתקשורת הליברלית האמריקאית – אז כולם הוקסמו מהנציות הכוחנית והרעננה. "אז הוא באמת היה 'מר אמריקה'", נזכר בכיר במפלגה הדמוקרטית, "הוא היה פיקח והסתדר עם אנשים משני צדי המתרס". המעריצים, בתמורה, הכירו לו את סוללת כותבי הנאומים, היועצים האסטרטגיים והסוקרים האמריקאים שיעצבו את סגנונו ויסייעו לו במערכת הבחירות הראשונה בליכוד.

 

איור: רועי הרמלין

רוצים לקרוא את הכתבה המלאה? לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית

שתף