fbpx

הרפובליקן // מאת טל שלו

כך נוצר והתפתח הרומן של נתניהו עם המפלגה השמרנית האמריקאית

0

זה התחיל כאהבת נעורים.

אמריקה של שנות ה־60 קיבלה את פניו של הנער בן ה־14 בוויכוחים מרים על שלום, מלחמה, טובים ורעים, ושדה מערכה קטלני בין מזרח ומערב. רבים מבני גילו בפרבר היוקרתי בפילדלפיה יִישבו בהמשך בקסמי ילדי הפרחים ויתריסו נגד הממסד השמרני בארה"ב. אבל הוא, שנתלש מביתו בירושלים בעקבות הקריירה של אביו, פחות יתחבר לאותם קיצים של אהבה שיגיעו בהמשך, ויראה בהם הרבה פינוק ואשליה.

המקום ממנו הגיע היה ישימון מוכה קרבות שנלחם על הישרדותו, ובית שחינך אותו שאדם לאדם זאב. כך, בעוד חבריו לכיתה האריכו שיער, הוא התעקש לשמור על שיער קצוץ; בעוד הם התנגדו למלחמת וייטנאם, הוא יתמוך בפעולותיהם של ג'ונסון וניקסון שם.

לימים הוא יגיע לבית ראש הממשלה ברחוב בלפור הירושלמי ויקדם תפיסות רפובליקניות קלאסיות, יטיף ללאומיות מיליטנטית, יקצץ מסים ויפריט חברות בשם השוק החופשי. אבל אז הוא עוד היה נער, שפשוט ראה את העולם במונחים של שחור ולבן, והאמין שכוח הוא הפתרון. ב־50 השנים שחלפו, הרפובליקנים איבדו את הבית הלבן וזכו בו עוד פעמים רבות, והוא בדרך לשבור את השיא הישראלי במשך כהונה כראש ממשלה. רבים מכנים אותו "הסנטור הרפובליקני מרחביה", ולא בכדי. דרכו הפוליטית והאידיאולוגית כרוכה בקשר עמוק לניצוצות שעוררה בו מפלגת הפיל בימי הנעורים המכוננים. שם – בבית הספר צ'לטנהאם בפילדלפיה – החל בנימין נתניהו ללמוד לדבר רפובליקנית, והשפה הזו הקסימה אותו, כבשה אותו ושימשה אותו היטב בהמשך חייו. ובהמשך, הוא גם יקסים ויפרה אותם בחזרה.

באופן מסורתי, המפלגה הרפובליקנית הייתה קרובה יותר לתעשיית הנפט ולמדינות ערב הלא קומוניסטיות; נשיאים כמו אייזנהאואר, ניקסון וג'ורג' בוש האב לא ממש נתפסו כתומכי ישראל גדולים. מאז שנתניהו הנער הפך לגבר – חל מהפך ביחס הרפובליקנים לישראל, וזהות אידיאולוגית צמחה בין הימין האמריקאי והישראלי: הצהרות על העברת השגרירות לירושלים וביטול השאיפות של העם הפלסטיני הפכו קריאות חובה למתמודדים במרוץ לנשיאות, והתמיכה בישראל הפכה למבחן לקמוס לכל מי שיש לו שאיפות במפלגה.

לחוויות הילדות של נתניהו, ולעובדה שגדל בארה"ב בתקופה מכוננת בחייו, תהיה השפעה מכרעת על המשחק הפוליטי שישחק בעתיד. ההיכרות שלו עם היאנקים יצרה לו זהות כפולה והוא שיחק במקביל בשתי הזירות – הישראלית והאמריקאית. הוא חש בבית באמריקה וייתכן שאם היה נולד שם, כפי שצוטטה בעבר אשתו, הוא היה יכול להיות היום נשיא ארה"ב.

וזה לא רחוק מהאמת. בתור שמרן קלאסי המתייחס בחשדנות לשינויים ומעדיף את הקיים על הלא נודע, נתניהו פופולרי להחריד בקרב תומכי המפלגה הרפובליקנית. בסקר שערך מכון המחקר ברוקינגס בדצמבר אשתקד, הוא דורג על ידי נוצרים אוונגליסטים (שמהווים כוח אלקטורלי משמעותי במפלגה) כמנהיג הנערץ ביותר; הוא אפילו עקף את רונלד רייגן, שאליו גם נהוג להשוות אותו מפעם לפעם. לשכתו הומה יהודים, תורמים וחברי קונגרס רפובליקנים, ואפילו סגנון הלבוש שלו בשעות הפנאי – חולצות פולו ונעלי מוקסינים – תואם את הקודים האופנתיים השולטים במפלגה.

אבל למרות הרומן רב השנים והתשוקה ההדדית, המאוויים של נתניהו והמפלגה הרפובליקנית מעולם לא הגיעו למימוש מלא. הגורל זימן אחרת. נתניהו תמיד פגש נשיאים דמוקרטיים בחדר הסגלגל.

 

בנציון על הקפיטול

כמו תמיד אצל נתניהו, הסיפור מתחיל בבית. ומה שידוע כאחד מתסביכי האב המדוברים של כל הזמנים, שיחק כנראה תפקיד מכונן גם בכל הנוגע לפוליטיקה האמריקאית. מעבר לחינוך הרביזיוניסטי האידיאי הנוקשה, והרצאות ושיחות על כוחות גאות ושפל שמושלים בהיסטוריה, בנציון נתניהו התהדר במורשת מפוארת בגבעת הקפיטול, שם גייס תמיכה אמריקאית להקמת המדינה, ואת זה הוא עשה – באמצעות רפובליקנים. "בימים ההם, למנהיגים היהודים היו קשרים בעיקר עם דמוקרטים ליברלים", סיפר להיסטוריון רפאל מיידוף מעט לפני שהלך לעולמו, "אתה לא יכול להצליח בוושינגטון אם אתה צועד רק בצד אחד של המתרס".

היום, כדי ללחוץ על הנשיא לשנות מדיניות כלפי ישראל יש את איפא"ק. אבל בשנות ה־40 המוקדמות, כשנתניהו האב היה הנציג של ז'בוטינסקי באמריקה, עדיין לא היה לובי יהודי. בנציון וחבריו נרתעו מההנהגה היהודית הליברלית, שלתחושתם לא עשתה מספיק במאמציה להצלת יהודי אירופה ולא לחשה מספיק על האוזן בבית הלבן לקידום המטרה הציונית. בעוד היהודים האמריקאים ניסו להימנע מלהתריס נגד הנשיא רוזוולט ובמיוחד נמנעו מליצור קשרים עם יריביו הפוליטיים, הם עשו את ההפך. נתניהו החליט להניע את הממשל הדמוקרטי לתמוך בהקמת המדינה על ידי יצירת איום פוליטי, קרי – לגרום למפלגה להרגיש שקולות היהודים אינם בטוחים. הוא ארגן מסע הסברה שיטתי נגד הממשל, נפגש עם חברי קונגרס ושחקנים פוליטיים ופרסם מודעות ענק ב'ניו יורק טיימס'. הרפובליקנים, מצדם, שמחו להשתמש במטרה הציונית ככלי לחבטה בממשל ולהתחרות על הקול היהודי. ב־1944 אימצה הוועידה הרפובליקנית במצעה קריאה להצלת יהודי אירופה והקמת מדינה יהודית. בהמשך נאלצו הדמוקרטים לעשות אותו דבר.

זה היה למעשה הקונצנזוס הדו־מפלגתי (bipartisan) הציוני הראשון. המרכיב הבסיסי של האסטרטגיה הפוליטית שהביאה אותו – יצירת יחסים משני צדי המתרס – יבסס בהמשך מסורת ארוכת שנים שעליה נשענים היחסים המיוחדים בין ישראל וארה"ב, ואת התמיכה היהודית כמצרך יוקרתי שהמפלגות מתמודדות עליו עד היום. כממשיך דרכו של אביו, גם נתניהו עשה מאמץ מיוחד לבניית היחסים עם הרפובליקנים בקונגרס, וגם בנה מורשת מפוארת בקפיטול – והיה למנהיג הזר הראשון מאז צ'רצ'יל שנאם שלוש פעמים בפני מושב משותף של הקונגרס. כמו אביו, הוא השתמש בטקטיקות דומות לגיוס דעת הקהל נגד הממשל, תוך עימותים וחילוקי דעות עם ההנהגה האמריקאית היהודית־ליברלית. כמו אביו, הרפובליקנים ישתמשו בו בטקטיקה נגדית לניגוח היריב הדמוקרטי.

 

בחסות המלחמה הקרה

עם הגישה האוהדת מבית, הכימיה בין נתניהו לרפובליקנים ניצתה בקלות כשהוא הגיע לסיבוב השני שלו באמריקה והחל את צעדיו הראשונים בתחום הציבורי, בשלהי שנות ה־70. הימים היו ימים חמים במלחמה הקרה, רונלד רייגן היה בדרכו לבית הלבן, ונתניהו הצעיר היה בעיצומו של מסע להנצחת אחיו יוני, שנהרג באנטבה. הנושא שבחר להקדיש עצמו אליו היה טרור בינלאומי; והתזה עליה הצביע הייתה קיומו של ציר טרור סובייטי־פלסטיני. אלה קסמו לבכירים רפובליקנים רבים, והם התנדבו לסייע לו בעמלו.

"הסובייטים מאמנים מאות פלסטינים בחבלה וטרור במתקנים ליד מוסקבה והים השחור", דיווח 'מעריב' ביולי 1979, בתארו את הראיות החותכות שהוצגו בפני באי "כנס יונתן לטרור" שנערך בירושלים. חודשים של הכנות, גיוס כספים ופגישות עם מקבלי החלטות הניבו פרי. 70 נציגים ממדינות שונות – בהם ג'ורג' בוש האב, עד לא מזמן ראש ה־CIA, וחברי קונגרס – התייצבו לעשות כבוד. הם גם חתמו בסוף הכנס על הצהרה שקראה לעולם "לעשות יד אחת" נגד מעורבות הגוש הסובייטי בחימושו, הכשרתו ומימונו של אש"ף.

חמש שנים אחר כך, במלון 'ארבע העונות' בוושינגטון, בכירים בממשל הרפובליקני ובקונגרס הצטופפו לכנס דומה. הרזומה של נתניהו תפס תאוצה, כשגריר הטרי של ישראל באו"ם וציר לשעבר בוושינגטון, והוא מצא בממשל רייגן בני ברית ניאו־קונסרבטיביים שהזדהו אינטלקטואלית עם אבני הפינה של האידיאולוגיה שהציג לגבי טרור. את ישראל וארה"ב הם ראו כמוהו: אחיות דמוקרטיות שצריכות לפעול יחד בעוצמה נגד הטרור. מזכיר המדינה ג'ורג' שולץ נשא בכנס בוושינגטון נאום שנחשב מכונן, ובו הגדיר את סוריה, איראן, צפון קוריאה, לוב – ואש"ף, כחלק מרשת טרור בינלאומית ששורדת בזכות ברית המועצות.

ברומן הרפובליקני הזה היה גם רובד נוסף, הכסף. כמי שהחל את דרכו כיועץ תאגידי במעוז הקפיטליסטי של חברת 'בוסטון קונסולטינג גרופ', נתניהו גמע בשקיקה את השקפת העולם הכלכלית ששלטה בבית הלבן. עכשיו ראה איך רייגן מגשים את הקפיטליזם במו ידיו – ומנסה לשקם את אמריקה דרך השוק – דרך הפרטה, תחרות והסרה של חסמים בירוקרטיים. שנים אחר כך, בתור ראש ממשלה ושר אוצר, ינסה לעשות דברים דומים.

נתניהו אהב את אמריקה של שנות ה־80, והיא אהבה אותו בחזרה. הוא היה להיט. הוא הפך בן בית בחדרים רבים בקונגרס ויקיר אולפני הטלוויזיה, ויצר קשרים חמים עם כל השחקנים החזקים בתקשורת האמריקאית, חלקם בעלי השפעה עד היום. בניגוד לרוח הביקורתית הנושבת כלפיו כיום בתקשורת הליברלית האמריקאית – אז כולם הוקסמו מהנציות הכוחנית והרעננה. "אז הוא באמת היה 'מר אמריקה'", נזכר בכיר במפלגה הדמוקרטית, "הוא היה פיקח והסתדר עם אנשים משני צדי המתרס". המעריצים, בתמורה, הכירו לו את סוללת כותבי הנאומים, היועצים האסטרטגיים והסוקרים האמריקאים שיעצבו את סגנונו ויסייעו לו במערכת הבחירות הראשונה בליכוד.

 

סטירה ושמה קלינטון

כשחזר נתניהו לארץ הוא כבר היה "מר אמריקה", והכול היה אמור להיות גן עדן. הבית הלבן נותר בזרועות רפובליקנים, והוא היה עכשיו סגן שר החוץ. אבל כשדרכיהם של נתניהו והממשל הצטלבו, הרומן עלה על שרטון. החדר הסגלגל של בוש היה שונה בתכלית משל קודמו. היועצים הניאו־קונסרבטיביים שהקיפו את רייגן פינו את מקומם לקולות ריאליסטיים ופרגמטיים כמו ג'יימס בייקר וקולין פאוול, שהיו הרבה יותר צוננים כלפי ישראל וכלפי ממשלתה. בוש סירב לקבל את ההנחות האפוקליפטיות של ישראל שעיראק מפתחת נשק גרעיני, ולא קנה את הנרטיב שהצדיק את הכיבוש, דבר שהוביל לעימותים בלתי פוסקים עם ממשלת שמיר סביב ההתנחלויות, ואחד הפרקים הקשים בתולדות יחסי ישראל־ארה"ב. נתניהו שיחק תפקיד מרכזי.

את השיעור החשוב של פוליטיקת חלוקת הסמכויות האמריקאית הכיר נתניהו עוד מבית. הבית הלבן הוא חשוב, הוא מסביר עד היום לסובביו, אבל הוא רק מרכיב אחד בעיצוב מדיניות החוץ האמריקאית, ולא בהכרח החשוב ביותר. הקונגרס – ודעת הקהל – חשובים לא פחות, לעתים אף יותר. כשבייקר ובוש איימו לא לתת לישראל את הערבויות לקליטת עלייה אם לא תופסק הבנייה בהתנחלויות, נתניהו הוביל מאבק בקונגרס ובתקשורת האמריקאית, התייצב באולפנים וגייס בעלי טורים להלום בממשל. בייקר, בתגובה, זעם ואסר עליו להיכנס למחלקת המדינה.

הפעילות הנמרצת של נתניהו בגבעת הקפיטול התגברה כעבור שנתיים, כשהוא כבר יו"ר הליכוד והדמוקרטים בבית הלבן. הפעם, המטרה הייתה מתקפה על הסכמי אוסלו. נתניהו איחד כוחות עם מנהיג הרוב הרפובליקני בקונגרס, ניוט גינגריץ', ורתם אותו ליוזמות שתקעו טריזים בתהליך המדיני, כמו חקיקה להפסקת הסיוע לפלסטינים ולהעברת שגרירות ארה"ב לירושלים. בכל המקרים, אגב, כמו גם במאבק האחרון שניהל נתניהו נגד ההסכם עם איראן, הקונגרס מעולם לא הצליח לבלום נשיא נחוש.

ביל קלינטון ואנשיו חשבו שנתניהו הוא מתכון לאסון, ולא חסכו מאמצים כדי למנוע ממנו להגיע לראשות הממשלה. כשזכה בכל זאת בכיסא הנכסף, העימות היה בלתי נמנע. נתניהו, שהבין שהוא לא ממש רצוי בבית הלבן, חיפש כוח נגדי שאיתו יוכל לחסום את הלחץ של הממשל להמשיך בתהליך אוסלו. במורשת האב, ה"בייס" הרפובליקני היה התשובה; ובמיוחד – מי שהפכו לכוח עולה במפלגה – הנוצרים האוונגליסטים. עבורם, התמיכה בישראל לא הייתה רק עניין של שותפות ערכית או אסטרטגית – זו הייתה חובה דתית.

כמה חודשים אחרי בחירתו ביקרה בארץ משלחת של 17 מנהיגים אוונגליסטים בולטים. בסיום הביקור פרסמו הצהרה שדחתה כל קריאה לנסיגה טריטוריאלית, שנשמעה כאילו נלקחה ממצע הליכוד. אחרי שחזרו לארה"ב השיקו קמפיין רחב היקף עם מודעות ענק בעיתונים שהכריזו: "נוצרים קוראים לירושלים מאוחדת". כאשר היה טס לוושינגטון, עוד לפני שהגיע לבית הלבן היה עורך פגישות עם מנהיגי הכנסייה, שדאגו למלא עבורו אולמות באלפים שהריעו בכל פעם שהציג את ישראל כחזית קדמית נגד הפונדמנטליזם האסלאמי. "אין לנו חברים טובים יותר ובעלי ברית טובים יותר מהאנשים כאן בחדר", היה משיב להם אהבה.

אחד ממארחיו הראשיים של נתניהו בוושינגטון באותם ימים היה המטיף ג'רי פלוול, מייסד ארגון הימין 'הרוב המוסרי' ואחד מיריביו המושבעים של הנשיא. באותה תקופה הופץ בקרב מאמיניו של פלוול סרט פסבדו־דוקומנטרי שתיאר את "עלילות קלינטון", וצייר את הנשיא כמלבין כספים, מבריח סמים ומעורב בקונספירציות פליליות. לנתניהו זה לא הפריע, קלינטון קצת פחות אהב את זה. כך גם היהודים הליברלים, שנרתעו מהברית שיצר נתניהו עם מי שהוביל את ההתנגדות להפלות ולהומואים, ואף נחשד באנטישמיות. בינואר 1998, כשהגיע לבית הלבן אחרי פגישה עם אלף מתומכיו של פלוול במייפלאואר, לקלינטון נמאס וכנראה איבד את העשתונות. "קלינטון הוא אדם שמסתדר פחות או יותר עם כל אחד, אבל עם ביבי הייתה לו מערכת יחסים נוראית", אומר בכיר לשעבר במפלגה הדמוקרטית. "אחרי שנתיים שעבדו ביחד, הוא היה מותש ממנו ולא יכול היה לסבול אותו. הוא היה מתאר אותו במילים כמו 'בלתי נסבל', 'בלתי אפשרי' ו'לא ייאמן'".

 

צריכים עזרה עם סדאם?

מאז ימי קלינטון ועד שובו ללשכת ראש הממשלה ב־2009, הקשר של נתניהו למפלגה הרפובליקנית הלך והתהדק, והרומן האידיאולוגי פרח. אירועי "ניין־אילוון" החזירו לקדמת הבמה את המלחמה בטרור וב"ציר הרשע", ואת האידיאולוגיה הניאו־קונסרבטיבית לחזית קבלת ההחלטות של ממשל בוש הבן, שאמנם התחיל בכתף קרה לישראל אבל די מהר שינה כיוון. זה היה הרגע של נתניהו, אז (2001) אזרח פרטי, כשבחדר הסגלגל באו ונכנסו יועצים ומקבלי החלטות, שראו את העולם בדיוק באותם צבעים כמוהו ודגלו במדיניות חוץ קשוחה שמטרתה ביסוס השליטה האמריקאית באזורי מפתח בעולם. לביטחון ישראל הם ייחסו עדיפות אסטרטגית אמריקאית עליונה, והוא מצא סינרגיה אינטלקטואלית כמעט מלאה.

נתניהו הכיר את חבורת ה"ניאו־קונ'ס" מוושינגטון היטב. חלקם, בעלי טורים מובילים ופעילים פוליטיים, הלכו איתו עוד מימים ימימה, אחרים הצטרפו בהמשך הדרך. ב־1996, לאחר בחירתו, קבוצת שמרנים אמריקאים בראשות ריצ'רד פרל, אחד מבכירי ההוגים הניאו־קונסרבטיביים, הגישו לנתניהו מסמך אסטרטגי תחת הכותרת "התחלה חדשה", שקרא לישראל לוותר על תהליך השלום ובכלל על הרעיון של הצטרפות למשפחת העמים במזרח התיכון; ולעמוד ככוח דומיננטי – עם עזרה אמריקאית. כדי להשיג מטרה זו, קבע המסמך, על ארה"ב לבצע שורה של צעדי בלימה באזור – כולל מהלומה נגד סוריה וסילוק סדאם חוסיין מהשלטון. בימי בוש הבן, חלק מאותה קבוצה אינטלקטואלית התברג בתפקידי מפתח בממשל. נציגים טבעיים שלה, כמו דיק צ'ייני, דונלד רמספלד, פול וולפוביץ, אליוט אברמס ואחרים, קידמו אג'נדה של תוקפנות לשימור ההגמוניה האמריקאית. סדאם – העסק הלא גמור של חברם בוש האב – היה היעד.

"אין שום ספק שסדאם מחפש, פועל ומתקדם להשיג נשק גרעיני", הצהיר נתניהו בפני ועדה של הקונגרס בספטמבר 2002, חצי שנה לפני הפלישה האמריקאית לעיראק, כשהוא מחזק את ידי המחנה שדחף לפעולה. במכוני המחקר השמרניים בוושינגטון שלט אותו הצייטגייסט, ונתניהו היה שם אורח של כבוד. באותן נסיעות טיפח את רשת התורמים האמריקאים שסייעה לו לחזור לשלטון. אבל למזלו הרע של נתניהו, עד שהוא נכנס לבית הלבן בפעם השנייה, לא הרפובליקנים חיכו לו שם.

 

חייל לבן מכה חייל שחור

"יכולתי לקבל את רייגן או בוש, אבל כל חיי אני מקבל דמוקרטים", התלונן נתניהו פעם על ביש המזל שלו בשיחה סגורה, "רק צרות מאמריקה". ואכן עידן אובמה הביא עמו צרות בצרורות. נתניהו היה חשדן כלפי אובמה מלכתחילה, וכבר מהפגישה הראשונה היה ברור שהיחסים הללו לא יתנהלו על מי מנוחות. אז, חשב גם שהסיפור הולך להיגמר מהר ושאובמה יהיה נשיא של קדנציה אחת. אחרי בחירות האמצע ב־2010, כשהרפובליקנים השתלטו מחדש על בית הנבחרים, הוא קיים פגישה חריגה בארבע עיניים עם מנהיג הרוב הרפובליקני, אריק קנטור. במפלגה הדמוקרטית הרימו גבה; שנה וחצי לאחר מכן, בבחירות 2012, כשלשכת ראש הממשלה לא עשתה שום מאמץ להסתיר את מעורבותה בארגון ביקורו של המועמד הרפובליקני מיט רומני בירושלים, חברו של נתניהו משכבר הימים, הם כבר יותר מחשדו.

כשרומני נשא את נאום הקמפיין שלו אל מול חומות ירושלים, ישב בשורה הראשונה, בכיסא הכבוד, שלדון אדלסון. ככל שהבחירות התקרבו, הבינו במפלגה הדמוקרטית שהקשר שלו לנתניהו הפך להיות בעיה. ארגונים במימונו של אדלסון הפיצו קמפיינים קולניים שהאשימו את הנשיא המכהן בנטישה ובבגידה, וקראו להביס את הדמוקרטים כדי לשמור על ביטחונה של ישראל. במקביל הפך נתניהו יותר ויותר לעומתי ביחסו אל הממשל, וירה חצים חדים בכל הנוגע לגרעין האיראני. הדמוקרטים החלו לחשוש שהשילוב בין השניים יביא לאובדן הקול היהודי.

המיליונים שאדלסון שפך לתוך הקמפיינים פגעו לא רק באובמה, אלא בעקיפין גם במחוקקים פרו־ישראליים עם רקורד הצבעה ציוני ללא רבב; רק בגלל שהם דמוקרטים. בחוגים הדמוקרטיים של 2012 החלו לראות את אדלסון ונתניהו כמעט כמאוחדים. לריב ולמדון תרם גם איש אמונו של נתניהו, רון דרמר, שהיה אדריכל הביקור של רומני ולימים השגריר בארה"ב. בעיני דמוקרטים רבים נתפס דרמר כפעיל רפובליקני לכל דבר ועניין, ובבית הלבן האשימו אותו בלחץ בלתי פוסק בקונגרס ובהדלפות זדוניות לתקשורת.

בהיעדר יכולת להשפיע בבית הלבן, חזר נתניהו לטקטיקה שהכיר מבית, ופנה לרפובליקנים כדי לעצור את הסכם הגרעין העתידי עם איראן. עבורם הוא היה כלי הנשק האולטימטיבי לניגוח הממשל. הוא כיכב בסרטוני בחירות, התראיין בתכניות הבוקר של יום ראשון, הצהיר הצהרות לוחמניות על בסיס שבועי, ובשיא – הגיע לקונגרס כדי לנאום נגד הנשיא. אם בימי קלינטון הוא נתפס בחוגים דמוקרטיים כחבר בלהקת המעודדות הרפובליקנית, אצל אובמה הוא כבר נחשב לנער הפוסטר האולטימטיבי של מחנה האויב.

לאורך השנים דחה נתניהו את טענות מבקריו כי הוא איבד קשר עם אמריקה של שנות האלפיים, אבל לרומן הרפובליקני המשגשג אכן יש מחיר. בדור האחרון הפער בין הדמוקרטים לרפובליקנים בנושא של ישראל הולך וגדל: אם ב־1988 האהדה לישראל בשתי המפלגות הייתה זהה, מאז – תמיכת הרפובליקנים זינקה דרמטית בעוד הדמוקרטים צללו בכיוון הנגדי. הקהלים הדמוגרפיים שמרכיבים את בסיס הבוחרים הדמוקרטי – דור המילניום, השחורים, ההיספאנים – תומכים כולם בישראל ברמות נמוכות יותר מאשר קבוצות דמוגרפיות אחרות. בעוד נפשם של השמרנים דבקה בנתניהו, הליברלים החלו להתנער ממנו, ועשרות מחוקקים דמוקרטים החרימו את נאומו תוך חרחורים זועמים.

נתניהו הפסיד בקונגרס, אבל בבית – תגרות הידיים עם אובמה דווקא עשו לו שירות טוב. ההתכתשויות התקופתיות עם הנשיא, שלא היה פופולרי במיוחד בישראל מלכתחילה, הביאו עמן נקודות פוליטיות ותנודות חיוביות בסקרי דעת הקהל. כל הקלחת שנוצרה בעקבות הנאום בקונגרס, חודש וחצי לפני הבחירות, העלתה את נתניהו לדרגה רמה מעל כל יריביו; הוא לא התעמת עם הרצוג או לפיד, אלא עם נשיא ארה"ב בכבודו ובעצמו – צ'מפיונס ליג.

 

סוף דבר: סכנת הכאוס הרפובליקני

סוף עידן אובמה היה אמור להבטיח טובות. אחרי שמונה שנים של שלטון דמוקרטי, לנתניהו נפתחה מחדש ההזדמנות להגשים את אהבת הנעורים. בהתחלה זה נראה מבטיח: החבורה הרפובליקנית הדחוסה שהתחילה את הדרך לבית הלבן בשנה שעברה חיזרה אחר נתניהו כאילו היה כוכב הריאליטי 'הרווק': מרקו רוביו הכריזמטי, ג'ב בוש – ההבטחה החדשה של משפחת האצולה, ומרבית המועמדים האחרים, התחרו ביניהם מי יזמין אותו קודם למסיבת פיג'מות בבית הלבן.

החיבוק של נתניהו נועד לכבוש את הבסיס האוונגליסטי, למשוך את הקול היהודי ולהביא את המיליונים. כמו עליית האוונגליסטים ואירועי ה־11 בספטמבר, גם למיליונים של אדלסון ושל תורמים אחרים היה חלק נכבד בקשר ההולך ומתהדק של נתניהו עם הרפובליקנים בעשור האחרון. בבחירות 2012 השקיע אדלסון קרוב ל־100 מיליון דולר בניסיון להביס את אובמה, ולקראת 2016 התמיכה שלו נתפסה כהכרחית, וביקור בארמונות השיש בלאס וגאס שימש כאחד ממבחני הבד המאתגרים לכל המועמדים, שבזה אחר זה יישרו קו עם האידיאולוגיה הנצית של מממנם – כי אמירה אחת לא במקום עשויה הייתה לגרום להם לאבד את הדולרים. כריס כריסטי, לדוגמה, נאלץ להתנצל אחרי שהשתמש במושג "שטחים כבושים", ג'ב בוש ויתר על שירותי הייעוץ של ג'יימס בייקר לאחר שזה מתח ביקורת על ישראל.

אבל אז הגיע דונלד טראמפ, שמחץ את כולם והכניס למרקחה את המפלגה שנתניהו השקיע שנים כה רבות בטיפוח קשריו עמה. טראמפ לא זקוק לכסף של אדלסון או של אחרים, כפי שהכריז לא אחת, ומרד במוסכמות המקובלות בהנהגה השמרנית כשלא יישר קו בכל הקשור ליחס לישראל (כמו למשל העמדה בספק של הסיוע הצבאי).

כעת, כשהרפובליקנים משוועים לגיבור שיושיע אותם בחסות ועידה פתוחה בקיץ, שוב תצוץ בוודאי התזה שמלבד העניין הקטן הזה שהוא לא נולד באמריקה – נתניהו, על רהיטותו האורטורית, השקפת עולמו הנצית וקרבתו למיליארדרים הימנים, יכול היה להיות השחקן הקלאסי לתפקיד המועמד הרפובליקני שצץ במערכה האחרונה. אבל נתניהו נולד בישראל, והמפלגה האמריקאית בה התאהב נמצאת באחד המשברים הגדולים בתולדותיה, בדיוק כשיכלו לחזור לבית הלבן ולהפסיק את שרשרת ביש המזל. הפרק הבא ברומן הזה, אם כך, יחל להיכתב בנובמבר, ואם מדובר באהבת אמת – דרכה מעולם לא הייתה קלה.

 

 

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה. השאירו פרטים ונחזור אליכם:

 

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה.
השאירו פרטים ונחזור אליכם:

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook